איך מעוותים את הדיון בזנות – והפעם, ערוץ 1

בתוכנית "יומן" של ערוץ 1 שודרה בערב שבת (4.10.13) כתבת "תחקיר" של יפעת גליק שבמוקדה העמותה להסדרת הזנות. שמתי מרכאות מסביב למלה "תחקיר" כיוון שזה לא היה תחקיר, אלא מנשר תעמולה חד-צדדי. ה"תחקיר" הוביל אותנו למסקנה שהעמותה להסדרת הזנות אינה אלא עמותת קש שמאחוריה מסתתרים כנראה "בעלי אינטרסים כלכליים" וסרסורים. עוד סיפרו לנו שהסדרת הזנות בהולנד היא כישלון שהולנד מתחרטת עליו, וכן שבשבדיה מצאו פתרון נפלא לבעיה – חוק להפללת לקוחות הזנות, ושעל ישראל למהר לאמץ אותו. לנציגי העמותה הוקצו רק כמה מלים בתגובה. הם יצאו לא משכנעים.

הכתבה התחילה מקצת רקע "עובדתי". יש בישראל, אמרו לנו, 10,000 נשים העובדות בזנות, ו-90% מהן "נשלטות על-ידי סרסורים". ראוי להבהיר: אין שום מחקר המתקרב למהימנות בנושא, ועל אף שהמספרים הוצגו כעובדות, איש אינו יודע כמה זונות יש בישראל ועוד פחות מכך אם ועל-ידי מי הן "נשלטות" (מושג עמום בפני עצמו. האם נערת ליווי השוכרת לעצמה נהג "נשלטת" על-ידי הנהג? החוק נוטה לומר שכן, מפני שעצם שותפותו ברווחיה הופכת אותו, על-פי החוק, ל"סרסור"). (למאמר המלא באתר העין השביעית…)

חוק הלאום שמקדם הימין – היה אפשר לעשות את זה בשכל…

הימין מקדם עכשיו את חוק יסוד מדינת הלאום היהודי. החידוש בחוק הוא שהוא אינו אומר "יהודית ודמוקרטית", כפי שכולנו התרגלנו לומר (בעקבות חוקי יסוד קודמים ופסיקות בג"צ) אלא שהוא קובע שמדינת ישראל היא קודם כל מדינת הלאום של העם היהודי, ואז מוסיף שהיא "בעלת משטר דמוקרטי". אני שותף לדעת מקדמי החוק שישראל היא אכן מדינת הלאום היהודי. אני מבין גם לשם מה, ומפני מה, הם רואים לנכון לקבוע את זה בחוק יסוד. הם חוששים מפני הנטייה של משפטנים, של מפלגות ערביות, של השמאל הקיצוני, ושל אלה שאינם מכירים בזכותה של ישראל להתקיים, לפרש את "דמוקרטית" בניגוד ל"יהודית". כנגד אלה הם רוצים להציב את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בגלוי, בביטחון, ובאופן שירתיע את יריבי ישראל מלערער על כך.

אבל במקום לשדר ביטחון, הצעת החוק משדרת חוסר ביטחון. במקום להקשות על יריבי ישראל, היא מקלה עליהם. ובמקום לחזק את ישראל בויכוח, היא מחלישה אותה. המשפטנים שרוצים להשתמש ב"דמוקרטית" כנגד יהודית יוכלו להאחז ב"בעלת משטר דמוקרטי", שהרי הנה המחוקק קובע זאת שוב בחוק יסוד. ואלה שרוצים לומר שישראל לאומנית יוכלו להצביע על המעמד המשני של "בעלת משטר דמוקרטי" ולנפנף בחוק היסוד הזה כעדות ל"פשיזם", או "לאפרטהייד".

עם קצת יותר ביטחון וקצת פחות פרנויה, עם קצת יותר שכל וקצת פחות פרובינציאליות, היה אפשר להרוויח נקודות במקום להפסיד אותן בויכוח הזה. שכן האמת היא שישראל היא יהודית משום שהיא דמוקרטית, ולהציב את הדברים כך היה מאפשר להראות ליריבינו שגם על סמך הנחות היסוד שלהם – או מכל מקום על סמך ההנחות של הדמוקרטים שביניהם – אי-אפשר להתכחש לזכותה של ישראל להיות מדינת הלאום של העם היהודי. דווקא אלה שאינם מכירים בזכות הזאת, אם הם אכן דמוקרטים, נקלעים לסתירה פנימית.

ראשית, היה אפשר לצטט את מגילת העצמאות, ואת האדן המוסרי העיקרי שעליו היא בנויה: "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". כל מי שמכיר בזכות האוניברסאלית להגדרה עצמית, יתקשה לומר שהיא אוניברסאלית, אבל רק ליהודים אינה מגיעה. זה מצלצל כאנטישמיות, וזה אכן כך.

שנית, כל עוד בישראל יש רוב יהודי וזכות הצבעה כללית, אופייה הלאומי יישאר יהודי, מאותם טעמים שאופייה של איטליה איטלקי (ובמקרה, גם באיטליה, כמו ברוב מדינות הלאום, יש מיעוטים לאומיים שהם אזרחים איטלקים, אבל לא איטלקים בלאומיותם). שכן כל עוד יש במדינה רוב יהודי וזכות הצבעה כללית, הרוב הזה יבחר בעברית כשפתה הרשמית הראשונה של המדינה, בחגי ישראל כבסיס ללוח השנה, ובמסורת היהודית כמקור לסמלינו הלאומיים. משום שזה טבען של דמוקרטיות: הן מאפשרות לאזרחים לקבוע את אופייה הלאומי של המדינה באמצעות הצבעה, על ידי הרוב. מי שרוצה להפוך את ישראל ללא יהודית, יצטרך קודם לבטל את הדמוקרטיה ולקחת מן האזרחים את הזכות לקבוע את גורלם בעצמם.

אבל במקום כל זה הצעת החוק נכנעת למחצה בפני מי שטוען שיש ניגוד בין "יהודית" ל"דמוקרטית", ובמקום לנצח את יריבנו גם במגרשם, הצעת החוק תאפשר להם לצבור עוד נקודות במגרשנו. לא חבל להצטייר כמי שמנסים לקחת בכוח את מה שממילא הוא שלנו בזכות?

המאמר התפרסם בידיעות אחרונות בשבוע שעבר.

האתר משיק עמוד חדש בנושא זנות בכלל והצעת החוק להפללת לקוחות הזנות בפרט

העמוד מרכז מאמרים בנושא הזנות, עניין שהוא גם תחום מחקר אקדמי שלי. בינתיים יש בו שלושה מאמרים. שניים שראו אור באתר העין השביעית  - תסמונת סטוקהולם, ואחרי ששני מאמרים של אחרים תקפו את עמדתי נגד חוק הפללת לקוחות הזנות, השבתי במאמר נוסף: טובת הזונות קודמת. התפתח שם דיון לא קטן, כולל מאמר תגובה אחד של זונה בשם "שלי" (שם בדוי) שהיא יו"ר העמותה להסדרת הזנות.

ויש בעמוד עוד מאמר, שמנתח את הצלחת ישראל במלחמתה בסחר בנשים למטרות זנות וראה אור קודם בשוודיה, ואחר כך בגרסה אנגלית באתר הפרויקט האינטר-דיסציפלינרי על סחר בבני אדם של אוניברסיטת הארוורד והאוניברסיטה האמריקאית בוושינגטון.

מאמר ב Dissent על ההתקפה הימנית על החופש האקדמי

מאמר שכתבתי בכתב העת האמריקאי Dissent על הניסיון של הימין לסגור את המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. אפשר לקרוא אותו באתר שלהם, כאן.

אלנבי – בקרוב בערוץ 10…

הנה טיזר קטן, שכבר התחיל לרוץ בערוץ 10

ציטוט – שלמה אבינרי על גיבורי הנכבה

העיסוק המתרחב בנכבה הוא תופעה חיובית. אך בראש ובראשונה צריך לנסות, מעל ומעבר לאמוציות הקשורות באורח טבעי בנושא, לנסות ולקבוע מה היתה הנכבה ומה היא לא היתה. הנכבה לא היתה אסון טבע או אירוע שהציבור הפלסטיני היה רק אובייקט פאסיבי להתרחשותו. הנכבה היתה פועל יוצא של הכרעות מדיניות וצבאיות של מנהיגי הציבור הערבי הפלסטיני ושל ההולכים בעקבותיהם. הנכבה היתה תוצאתו של סכסוך מזוין שנסתיים במפלה צבאית פלסטינית וכלל-ערבית. (למאמר המלא באתר הארץ…)

ציטוט – מייקל וולצר על צידקת הרעיון הציוני

My Zionism is also a universal statism. I think that everybody who needs a state should have one, not only the Jews but also the Armenians, the Kurds, the Tibetans, the South Sudanese — and the Palestinians. The modern state is the only effective agency for physical protection, economic management and welfare provision. What the most oppressed and impoverished people in the world today most need is a state of their own, a decent state acting on their behalf. I feel some hostility, therefore, toward people who want to "transcend" the state — and I am especially hostile toward those who insist that the transcendence has to begin with the Jews

לרשימה המלאה בהאפינגטון פוסט.

ועדת קישוט ושמה מועצת יש"ע

מועצת יש"ע הוציאה ברושורה מהודרת של 32 עמודים, ושמה "יהודה ושומרון – זה שלנו, זה חיוני, זה אפשרי". היא נראית כמו ברושורה של קלאב מד. צבעונית, מלאה גרפיקה תלת מימדית וצילומים לאילוסטרציה. הטקסט לא ארוך, וקל לעיכול. קראתי אותה ולרגע כמעט השתכנעתי. ואז נזכרתי במציאות.

עוד מראשית ההתנחלות עמדה לפני המתנחלים שאלה לא פשוטה: איך למכור חזון משיחי ולאומנות של דם ואדמה, בעטיפה רציונאלית ואחר כך גם דמוקרטית. בהתחלה לא נראה היה שיש בעיה. אנשים כמו הרב לוינגר וחנן פורת האמינו יחד עם רבם – הרב צבי יהודה הכהן קוק – שהגאולה עומדת ממש בפתח, ושלקראתה צפוייה התעוררות רוחנית מקיפה של עם ישראל. ההתעוררות בוששה, ואיתה גם הגאולה, כזכור. ולכן היה צריך להסביר את ההתנחלות במונחים פוליטיים וארציים. שילה גל, יו"ר המועצה האזורית עציון, הסביר את ההיגיון הזה פעם כך: "אינני סבור שניתן לקחת ציבור ולהעלותו בבת אחת למדרגות גבוהות". לכן על המתנחלים "להקרין שאנו ציבור שקול, ריאלי והגיוני, על מנת לקשור אלינו ציבורים רחבים בארץ. רק אחרי שנקשור את הציבור אלינו, נוכל להעלותו לדרגה גבוהה יותר." בקיצור, אנחנו עוד לא כשירים לדעת את האמת.

מאז שנאמרו הדברים האלה הצפייה המשיחית התמתנה ונחלשה. אבל העיקר נשאר זהה. בעיני המתנחלים הציונות פירושה קשר בין דם ואדמה. הציונות של הרצל ובן גוריון היא ציונות של מדינה, ועיקרה עצמאות פוליטית. הציונות שלהם היא ציונות של ארץ, של דם קשור לאדמה. הריבונות בשבילם היא עדיין אמצעי בשירות ההתיישבות.

החוברת של מועצת יש"ע מטשטשת ממשיכה את אותו קו. היא מכפיפה את כל ההיסטוריה הציונית לצו אחד – התיישבות – והיא ממשיכה להניח שאנחנו עדיין לא כשירים לדעת את האמת.

ובכל זאת למדו במועצת יש"ע משהו. את העובדה שיש גם ערבים בשטחי יהודה ושומרון החליטו שכבר אין טעם להכחיש. במשך שנים רבות סוגיית ערבי השטחים, מוקד הויכוח על יהודה, שומרון ועזה, פשוט לא עלתה בשיח של המתנחלים. קצת קשה להאמין לפעמים, אבל דווקא הם, שהתיישבו במתכוון בלב אוכלוסיה ערבית צפופה, הצליחו להתעלם מקיומה. לא רק ביומיום. אלא גם בשיח הפוליטי בתוכם.

עכשיו החוברת דווקא עוסקת בשאלה הערבית, ותאמינו או לא, יש לה רק בשורות טובות. הבשורה הראשונה היא שאין כיבוש, יש רק דמוקרטיה. עובדה, הזכות החשובה ביותר בדמוקרטיה, זכות ההצבעה, מצויה בידי ערביי השטחים. הם מצביעים לראשות הפלסטינית. לפי ההיגיון הזה, גם מי שיש לו זכות הצבעה לוועדת קישוט חי בדמוקרטיה.

שנית, מתברר שאין שום בעיה עם החוק הבינלאומי. המשך הכיבוש הוא גם מוסרי וגם חוקי, לשיטתם.

שלישית, אין בעיה דמוגרפית. כל התחזיות הדמוגרפיות כשלו, ולמעשה לאורך זמן היהודים רק מתרבים וגודל המיעוט הערבי רק מתכווץ. זה זמן מה שהימין מתלבט מה לעשות עם התחזית הדמוגרפית שהשמאל מודאג ממנה, והם מצאו פתרון מבריק: לייצר נתונים משלהם. המציאות מבצבצת רק בעקיפין, כאשר החוברת מונה 9 תנאים להצלחת מפעל ההתנחלות: עלייה של עוד מליון יהודים לארץ ישראל.

המתנחלים מומחים בלשכנע את המשוכנעים. אבל הלא משוכנעים ממשיכים להביט במציאות ולומר שסופה של ההתנחלות שהיא תטביע את המפעל הציוני במדינה דו-לאומית. ברושורות צבעוניות לא ישנו את העבודה הזאת.

המאמר התפרסם בידיעות אחרונות ב 12.2.2012

ציטוט – שלמה אבינרי על יאיר לפיד ושות'

מערכה ראשונה: כניסתו של יאיר לפיד לפוליטיקה. אפשר להבין מדוע, לנוכח אי נחת מהפוליטיקאים, מופיע האביר על הסוס הלבן להציל את ישראל מעצמה. מרשים, רהוט, חתיך, וכמובן – בנו של יוסף לפיד. אמנם לא דוקטור או אדבוקאט, אבל להרבה אמהות יהודיות הוא ללא ספק החתן האידיאלי. אך בנוסף לכך הוא גם השוויצר הישראלי האולטימטיבי, שמדבר על כל דבר בעולם, אך מעולם לא אמר דבר מעניין או מקורי. כל מה שהציג עד כה היו פראזות דביקות וחלולות ששיכנעו רבים שהם ה"ישראלים" האמיתיים, השונים כל כך מן החרדים שנואי נפשם (וכמובן מן הערבים). (למאמר המלא באתר הארץ…)

חרדים, ציונים ונאצים

הקהילה החרדית היא קהילה במשבר. אני אומר את זה לא כדי לתרץ את התנהגותה הפרועה, אלא מפני שאת המדיניות מולה צריך לנהל על סמך הבנה, לא על סמך כעס. בינתיים, מדיניות ממשלות ישראל לא רק מתעלמת מן המשבר, אלא מחמירה אותו במו ידיה.

בפולקלור של הפלמ"ח מסתובב סיפור על זה. כשהגיעה אחת מיחידות הפלמ"ח אל חרדים נצורים בצפת ושיחררה אותם אמר הרב למפקד, כך הפולקלור, שהם ניצלו בזכות המעשה והנס. המעשה, שאמרו תהילים, והנס שהגיע הפלמ"ח. החרדים, אם לסכם את המשל, לא עברו את המהפיכה שהוציאה את היהודים מהעמדה הפסיבית והפטליסטית של אלפיים שנות גלות, לא נגמלו מן התלות בחסדי אחרים.

הציונות ביקשה לעשות את היהודים לאנשים שעושים, לא מצפים לנסים. בשורש הויכוח בין העמדה החרדית לבין הציונות יש לא רק מחלוקת על שמירת מצוות, אלא על עמדת האדם בעולם. בעיני החרדים היינו צריכים לחכות בגלות עד שהאל עצמו יכריז על סיום העונש, והמשיח יביא בכנפיו קיבוץ גלויות. הציונות סירבה לחכות לנס כזה. האדם הציוני הוא אדון לגורלו.

מהויכוח הזה נולד גם המחזה הדוחה, ובשביל רובנו תמוהה, של השוואת הציונות לנאציזם, הפגנת התלאים הצהובים, והתמונות הדוחות של ילדים חרדים מחקים את הילד ההוא, שהרים ידיים מול חיילים גרמנים. השואה יצרה לחרדים קושי תיאולוגי עצום. שכן דווקא הציונים שמרדו בצו הגלות האלוהי הם שניצלו, ואילו שומרי גחלת האמונה נשארו באירופה ונטבחו בידי הנאצים. קל יותר לצייר את הציונים והנאצים במחנה אחד של אוייבי האמונה מאשר להודות שהציונים צדקו.
את המשבר התיאולוגי של הקהילה הזאת, שקפאה בעמדתה הפסיבית והקורבנית, לא תוכל מדיניות ממשלת ישראל לתקן.

אבל לא רק שאנחנו לא עוזרים, אנחנו למעשה מעודדים את אותה עמדה פסיבית שהולידה אותו. מה עושות קיצבאות הילדים? במקום שאדם ישקול את יכולתו לפרנס את ילדיו לפני שהוא מביא אותם לעולם, הפכנו את הולדת הילדים לסוג של פרנסה בפני עצמה, על חשבון הקופה הציבורית. מה עושה הפטור של תלמידי ישיבה משירות צבאי? מאחר שאם אדם עובד לא זכאי לפטור הזה, אנחנו מעודדים רבבות להתבטל במקום לפרנס את עצמם.

האירוניה היא שככל שאנחנו לוקחים אחריות על רווחתם, ביטחונם ופרנסתם של החרדים כך הם שונאים אותנו יותר. ההיגיון הפוליטי היה צריך לומר ההפך: שיודו לנו. אבל ההיגיון הרגשי אומר שאתה שונא את היד שמאכילה אותך, מפני שהיא עצמה מסמלת את חוסר יכולתך להאכיל את עצמך.

המסקנה מכל זה היא שנצטרך כנראה לכפות על החרדים משהו מן המהפיכה הציונית, גם לטובתם, שהיא טובת כולנו. המדינה צריכה לכפות עליהם מה שהיא דורשת מכל אזרחיה: שיתנהגו כאזרחים. ולא רק בשמירה על החוק, אלא גם בנטילת אחריות. אם הם יצטרכו לשרת בצבא או בשירות לאומי מקביל, אם הם יצטרכו לפרנס את ילדיהם ולא להתפרנס מהם, אם הם יצטרכו לתת לקופה הציבורית חלק שווה, ולא רק לשאוב ממנה, נועיל להם, לא רק לעצמנו.

אולי לא נהפוך אותם כך לציונים, ולא נפתור להם לבטים תיאולוגיים. אבל אני מעז לנחש שהם ישנאו אותנו פחות, לא יותר, אם כך ננהג.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות, ב 8.1.2012