ילדות של אבא – גילוי עריות, עצמיות, תרבות ונחמה

המאמר פורסם בהארץ, בשנת 2000.

האוויר סביבך היה עז, מתוח. הוא היה דחוס כמו חום, לא ניתן לנשימה, על סף פיצוץ, דחוף. בגלל ששמעתי, אני זוכרת. ובגלל שאני זוכרת אימה, אבא, אני זוכרת אותך. אבא, מה אתה זוכר? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דיברנו. שלא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. 

אהבת אותי? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך? גופי / רכושך? מה אמר לך העור שלי? האם הוא רעד כמו הוילונות, או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה? 

אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. בדממה. חלקיו נופלים. ריסקת אותי.

זה קרה בלילה.

סודות קורים בלילה.

חיכיתי לך בלילה.

זה היה רק בבוקר, כל בוקר, שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים. ועדיין שותקים.

אני שואלת אותך, אבא, מה אתה זוכר? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת-הלילה שלך.

(סוּ ווילאם סילברמן, מתוך "בגלל שאני זוכרת אימה אבא אני זוכרת אותך")

זה לא רק שיש דברים שאנחנו לא מבינים לגבי גילוי עריות. יש הרבה שאנחנו לא רוצים להבין. זה לא שאנחנו לא מדברים על זה. להיפך. אנחנו מדברים על זה הרבה, ובכל מיני אופנים. במציצנות, בעיתוני סוף השבוע ובתוכניות טלוויזיה, במונחים יבשים באולמות בית משפט ובמדורי פלילים, בידענות כשאנחנו עוברים לז'רגון פסיכולוגי. אחרי הכל, תסביך אדיפוס, הרעיון שכולנו יש משאלה כמוסה ליחסי מין עם הורינו נראה לנו, במלאת מאה שנה לפסיכואנליזה, כמעט מובן מאליו. אבל יש כאן דברים אחרים, קשים יותר לעיכול, שמאיימים על הסדר באיזה אופן עמוק יותר, על העולם החברתי, על תחושת המשמעות, על שלמות האני, על היכולת להתנחם. דברים על התוקף ועל הקורבן שאנחנו מעדיפים לא לדעת. אבל אלה לא רק דברים על תוקפים וקורבנות, אלה גם דברים על כולנו. בתרבות שבמידה גוברת והולכת מאמצת את רעיון האינדיבידואליות כסוג של בריאה עצמית, כסוג של ניגוד לעולם החברתי, אנחנו לא אוהבים לזכור את הדבר הפשוט, המובן מאליו, הזה: שרק החברתי מאפשר ליחיד לומר "אני," שרק סבך איסוריו ורשת קוריו מונעים ממנו את הקריסה פנימה.

וזה כנראה אחד הדברים שמהם אנחנו מבקשים להימנע כשאנחנו מסרבים להסתכל אל הפינה האפלה של גילוי עריות. זה לפחות חלק מחוסר יכולתנו, או אולי נכונותנו, להבין מה קורה שם. עד כמה אנחנו (כלומר אלה מאיתנו שלא עוסקים בדברים האלה באופן מקצועי) לא מבינים את התופעה הזאת מבחוץ הזדמן לי ללמוד לפני שנים אחדות כשעבדתי במעון לנערות. אני לא מטפל. רק עזרתי בשעורי בית, פעם בשבוע. היתה שם נערה אחת, בת שש-עשרה, שהיתה קורבן של גילוי עריות מתמשך. מטעמי הגנה על פרטיות אפשר לומר כאן רק משהו כללי על המקרה הזה, שהוא לא יוצא דופן במיוחד: גילוי העריות נמשך כמעט עשור. אבא שלה נכנס לכלא. שנה. זה כל מה שהוא קיבל. אבל כשהוא השתחרר, לא היתה דרך לעצור את הילדה מלחזור הביתה. זה היה מעון פתוח, והשהיה בו תלויה בהסכמת הנערות, כך שאי-אפשר היה להכריח אותה לא לחזור. גם אני השתתפתי בניסיונות השכנוע. אבל פשוט לא היתה דרך לעצור אותה. מבחוץ זה נראה לנו לא סביר. כך זה נראה לי אז. אבל רק מפני שאחד הדברים שאנחנו לא רוצים לדעת הוא עומק המלכוד שילד כזה נתון בו.

לומר שאי-אפשר להבין, זה נכון ולא נכון. זה נכון במובן הטריוויאלי, שמי שלא עבר טראומה לא יוכל להבין ממש איך מרגיש מי שעבר אותה, ולא משנה כמה טובים יהיו ההסברים וכמה מדוייקים התיאורים. אבל זה לא נכון שאי-אפשר להבין בכלל, מפני שבכוחן של מלים לקחת אותנו גם למקומות שלא חשבנו שנוכל להגיע אליהם. כאלה הם שלושת הספרים של שלושת הסופרות שהשיחות איתן משמשות בסיס לדברים שכאן.

פרסום הספרים האלה היה חשוב להן מאין כמוהו. מפני שהיכולת לדבר על הדברים האלה, לכתוב עליהם, לקרוא עליהם, היא לעתים קרובות הדרך היחידה החוצה מהמילכוד. לא קל למצוא לדבר, ודאי לא בקול רם. בזיכרונות של קורבנות אינססט המילה הזאת מופיעה שוב ושוב: unspeakable.

זה לא בגלל קוצר ידן של מלים, בהכרח, זה בגלל גודל הסוד וגודל הבושה שנכפית על בעליו. שוב ושוב אנשים כאלה פונים לנייר ועט, מעבירים פתקים למטפל, לחבר, לבן זוג. לא תמיד מפני שהמלים אינן, אלא מפני שאי-אפשר להוציא אותן מהפה. כשסו סילברמן מצליחה סופסוף לומר למטפל שלה מה מכאיב לה, אחרי הרבה שתיקות ארוכות, אחרי הרבה פתקים, זה מה שהיא מצליחה להוציא מהפה, בלחישה רפה: "אני לא מרגישה שאני אנושית".

כדי לצאת מהבדידות שגוזר האלם, צריך לתת לדבר מילים. צריך לכתוב על זה. ואפשר. ואפשר וצריך לעשות את זה באופן שמי שעבר את החוויות האלה יזהה את עצמו בדברים. חלק ממי שעברו דברים כאלה כבר הראו לנו איך: באופן לגמרי אחר מזה שאנחנו נוטים אליו במדורי הפלילים, אבל גם אחרת מתוכניות ארוח סנסציוניות נוסח ג'רי ספרינגר – סוג של מציצנות במסווה של מוסרנות – שאנחנו נוטים אליו במוספי סוף השבוע. מה שחסר בסוג הזה הוא בעצם העיקר: התחושה של הילדים האלה שכל אחד מהם נפרד, שונה, יחיד במינו, מגורש מקהל בני האדם. יש כאן במובן הזה אירוניה נוראה: כשאנחנו כותבים "אב אנס את בתו במשך שנים", אנחנו כותבים את האמת. אבל רק לעתים נדירות, רק אחרי הרבה עזרה, ילד או ילד שכבר התבגר, מסוגל לראות את האמת הזאת. כמעט תמיד, וזה מה שיוצר את הבדידות האיומה, הוא רואה את עצמו הפוך. בעיני עצמו הוא אשם. הוא שותף.

יש סיבות לזה שהוא לא מסוגל לראות את מה שקרה לו כאונס, ועוד נגיע אליהן. העניין הוא שכשאנחנו מצמצמים את התמונה לאב שטן וילד מלאך, אנחנו אמנם קרובים לאמת אבל הילד לא מוצא את עצמו כאן. הוא בדרך כלל רואה את עצמו כמו שאנחנו כחברה רואים את ההורה התוקף: לא-אדם. אפלה. רוע שמעבר למילים. בשר רקוב. בעיני עצמו, הוא וההורה התוקף נמצאים באותו צד, שותפים לאותו חטא שהוא נורא מכדי שיהיה לו שם, ושניהם, כך זה נראה מבפנים, ראויים לאותו עונש. שניהם נושאים דם מורעל. ניזונים מרעל. זה יכול להגיע עד כדי כך: "כל מה שאני מרגישה", כותבת סילברמן אחרי ניסיון נעורים להתאבד בעזרת אספירינים, "הוא מעין זעזוע פיזי, כמעט לא מודע, כשאבא שלי אונס אותי חזרה לחיים. וזה מה שהוא יעשה. מפני שאצל אבא שלי ואצלי מה שהורג אנשים אחרים הוא מה שמזין אותנו בחיים. ואני יודעת שאבא שלי ואני נהיה תמיד תמיד לבד, בחיי הנצח-נצחים האלה".

היכולת להבקיע אל תוך הבדידות הזאת, אל הבועה ההרמטית, תלויה בזה שנוכל להביא את חווית הבדידות ואת חווית האשמה למקום שמדברים עליהן. וגם את העובדה הקשה עוד יותר שלעתים מדובר לא באכזריות או סאדיזם סתם, אלא בעיוות אכזרי של אינטימיות, בהסתה של רגשות שאנחנו רוצים לשמור עליהם בתחום האור: געגוע, כמיהה, אהבה, צורך בנחמה וצורך בקבלה. מפני שלעתים קרובות גילוי עריות הוא לא רק התקפה, שילד יכול לזהות אותה ככזו, אלא גם הבטחה כוזבת. הבטחה שאפשר להתחמק מהמצב האנושי, תשובה כוזבת, מוליכה שולל, לכמיהה עמוקה ומכאיבה שכנראה איננה, בשום מובן פשוט, "משאלה אדיפלית," אלא משהו עמוק מזה וקשה מזה. ובלי לגעת בדברים האלה לא נוכל להפיג את ההרגשה העמוקה של שונות ויחודיות. מי שהאשימו את המחברות של ספרי הזיכרונות הקשים על אינססט בסנסציוניות – ולא חסרו כאלה – לא מבינים את עומק מעשה המרמה שמאיים לגזול מאדם את עצם הצמיותו, ולא שת משקלו המוחץ של הסוד שילדים בני 4, בני 9, בני 15, והרבה אחר כך, לעתים כל החיים, כורעים תחתיו. לא מבינים את עומק הבדידות.

הצורך לפרוץ מתוך המעגל הזה, למצוא פרצה החוצה מן הבועה אל עולם של שיח אנושי משותף, שמחבר בין בני אדם, הוא לפעמים ההבדל בין חיים ומוות. שרלוט וייל אלן, פותחת את ההקדמה לספרה "ילדה של אבא" כך: "כילדה צעירה בטורונטו עברתי על פני המדפים בספריה המקומית בחיפוש אחרי הספר שיתן לי תשובות והסברים למה שקורה בחיים שלי. חיפשתי במשך שנים, אבל הספר לא היה שם. אחרי מותו של אבי, ב 1970, החלטתי לכתוב אותו". המוטו לספר של סילברמן לקוח מויטגנשטיין: "גבולות עולמי הם גבולות השפה שלי".

טוב שכבר יש גם ספרים כאלה בעברית. חלקם – בולטים, למשל, שיריה העזים והקשים של המשוררת שז – מעמיקים מאד. אבל כדאי גם לתרגם. וייל אלן וסילברמן יכולות להיות התחלה טובה. מתוך מספר לא קטן של ספרי זיכרונות בנושא (רובם נכתבו בגל אחד באמצע שנות התשעים) שני אלה – כל אחד בדרכו – יוצאי דופן באיכותם.

אני רוצה להתחיל במקרה של סילברמן מפני שהוא קיצוני. הוא קיצוני בזה שכל מה שמבודד ילד ומטביע בו בעוצמה את התחושה שהוא אשם, שהוא שותף, נמצא כאן במינונים גדולים: משפחה שאין בה חום ורוך; שהגבולות שמגדירים תפקידים בתוכה רופפים במיוחד והחומות שמבודדות את התא המשפחתי מהעולם גבוהות במיוחד; אב עריץ במיוחד שמעמדו הן מחוץ למשפחה והן בתוכה היה ללא עוררין. אמא שדעה מה קורה, ומגיל מוקדם מאד בעצם האשימה את הילדה. במילים אחרות לסו סילברמן לא היו שום נקודות משען, לא חום לא אהבה ולא עזרה ולא עצה, מחוץ לתחום השפעתו המוחצת של האב. ואין דרך לצאת מהמעגל הזה בלי נקודת משען חיצונית. לכן כמה מהדברים האופיניים לפגיעה של גילוי עריות מופיעים כאן בצורה חדה יותר. רגישותה המיוחדת של סילברמן ויכולת האבחנה הדקה שלה, מאפשרים לראות את ההגיון הנורא של הסיטואציה הזאת מבפנים.

ועוד מילת הקדמה: שלושת ספרי הזיכרונות שעליהם מתבססים הדברים כאן – ספריהן של סו סילברמן, שרלוט וייל אלן וקתרין הריסון – וגם השיחות שקיימתי איתן, אינם מתארים את כל הוריאציות האפשריות של תקיפה מינית בידי הורים. העובדה שמדובר באבות ובנות, בשלושת המקרים, מחזקת, גם בלי שהתכוונתי לכך, את הדעה הקדומה שאמהות אינן עושות דברים כאלה ושנשים אינן תוקפות מינית. מי שמכיר את ספרות המחקר יודע שזה לא המצב. אבל למרות המגבלות האלה, יש גרעין משותף, בעיקר יש משהו משותף לסוג הנזק והטראומה, שחציית הקו הזה גורמת גם במקרים שונים מאד, מכל הבחינות. במקומות שבהם נסיתי לגעת בכללי, השתמשתי גם בספרים אחרים ובספרות מקצועית. יש בידנו הסברים טובים למדי – אם לשפוט אתם לאור הזיכרונות האלה – גם של הטראומה וגם של תפקידו החברתי של האיסור על גילוי עריות. מה שנראה לי חסר שייך לתחום הרוח שהסוציולוגיה והפסיכולוגיה לא מכסות. מה שחסר לנו נמצא בתחום התרבות, שאליו אני מתכוון לחזור: העובדה שגילוי עריות מוציא מכלל אפשרות נחמה. היכולת שלנו לשאת את המצב האנושי, את הבדידות הקיומית שהיא מנת חלקנו ואת עובדת סופיותנו, תלויה בנחמה. ומסיבות שאנסה לגעת בהן בהמשך, בלי לצאת מתוך המעגל הסגור של גילוי עריות, נחמה כזאת אינה אפשרית.

***

סו סילברמן, היא אישה קטנה, ביישנית. צנועה מאד. יש לה שיער אדום ועניים בצבע מיוחד במינו. חום, אבל בהיר מאד. צבע של וויסקי. כמעט זהב. עניים מאירות. אנחנו מבלים יחד יומיים. המלון שלי – יותר Bed and Breakfast, בעצם – נמצא 50 מטרים מהבית שלה בעיירה גרנד הייבן, מדינת מישיגן. קהילה עמידה. עיירה לא גדולה שרובה בני מהגרים מהולנד. פברואר, 2000. בחוץ עוד יש שיכבה עבה של שלג, למרות שהשמש זורחת. הבית של סילברמן מואר, מרווח. מרגיע. נעים לנשום בו. לאט לאט, במשך יומיים, הסלון מתמלא בתמונות מתוך קופסאות ישנות, אלבומים, קלטות, מזכרות. היסטוריה משפחתית שלמה.

שום דבר ברוך של סילברמן לא מסגיר את העוצמה של הכתיבה, או את הכוח העצום שבעזרתו היא הצליחה לצאת שפויה מהתופת של ילדותה. ארבע עשרה שנים, מגיל ארבע ועד שהיא עזבה את הבית כדי ללמוד בקולג' בבוסטון, היא חייתה מתחת לאיש הזה שהיה אבא שלה. אם לא לילה לילה, אז לא רחוק מזה. אירווין סילברמן, היה יועץ בכיר בממשל של הנשיא טרומן. תמונות שלו בחברת הנשיא עדיין תלוית בבית של סו. הוא היה האיש מאחורי ההסכמים שהעניקו מעמד מדינה לאלסקה והוואי, מילא תפקיד מרכזי בתוכניות מתן העצמאות לפיליפינים, לאיי הבתולה, לגואם וסמואה. הוא היה נשיא הבנק הראשון של איי הודו המערבית, ועזר לבסס ממשל אזרחי ביפן אחרי מלחמת העולם השניה. הוא היה דמוקרט וליברל, ומראשוני המתנגדים למלחמת וייטנאם.

זה גם האיש שהשליט מרות חסרת גבול על אישתו, שלא העזה מעולם להמרות את פיו, ועל שתי בנותיו. "שלוש הילדות הקטנות שלי", הוא קרא להן. איש שמתחת לחזות המהוגנת כולו זעם אפל, פראי. והזעם הזה הפיל אלם מוחלט על שתי הילדות, ועל האישה שהיתה צריכה לגונן עליהן.

בבוקר, בזמן שאנחנו יושבים בסלון, מגיעה חבילה בדואר. בחבילה יש שני עותקים בכריכה קשה של המהדורה היפנית של הספר של סילברמן, בצרוף מכתב של המו"ל באנגלית עם שגיאות. היא מדפדפת בעותקים החדשים, מחייכת. זה איכשהו משעשע אותה לראות את המוטו מוויטגנשטיין באנך. על כריכת הספר מופיעה תמונה של סו הקטנה, בגיל שבע, מציירת, מחייכת למצלמה. כיתה ב': שלוש שנים אחרי שאבא שלה התחיל. זאת אותה התמונה שנמצאת על כריכת המהדורה האנגלית, וכמו בכל הזדמנות שהיא רואה את התמונה הזאת, ההבעה שלה משתנה. היא מסתכלת עליה קצת כמו שהורה מסתכל על תמונות של ילדיו. ברוך. בגאווה.

זה לא דבר קטן. לקח הרבה שנים עד שסילברמן למדה לאהוב את הילדה הזאת. להתאבל עליה, להזדהות עם כאבה. מפני שבמשך הרבה שנים זאת היתה הילדה שאי אפשר, שאסור, לסלוח לה. הילדה האיומה שפיתתה את אבא. הילדה שחייכה לאבא כשהוא פתח את הדלת בלילות. "סו הקטנה" היא קוראת לה עכשיו, ונוגעת בעדינות בפנים הרכות על הכריכה היפנית.

"בקבוצה הטיפולית שהשתתפתי בה" היא אומרת, "מישהי הביאה תמונה של עצמה פחות או יותר בגיל הזה. הסתכלתי בתמונה שלה וראיתי, ממש ראיתי, שלא יכול להיות שהילדה הזאת פיתתה את אבא שלה. הייתי צריכה לראות את זה על ילדה אחרת, בשביל שאני אוכל לראות את זה גם על עצמי. הייתי צריכה שאחרים יראו את סו הקטנה, יראו מה שראיתי בתמונה של האישה האחרת".

אלא שכל הילדים מפתים את כל ההורים, כותבת ד"ר סוזן פורוורד, מקימת המרכז הראשון לטיפול בנפגעי אינססט בקליפורניה. כל משאביו של ילד מגוייסים להבטיח את אהבת ההורה, את קירבתו את מגעו. ההורה הוא זה שאחראי להתיר את הפקעת ההיולית הזאת של כמיהה, לספק אהבה, וחום ומגע, אבל גם לבודד מתוכה את המיניות של הילד (שהיא ראשונית ומטושטשת), ויותר מזה את המיניות של עצמו. כמו כל ילדה, גם סו סילברמן רצתה את קירבתו של אבא. והרצון הזה עתיד היה להתגלגל לאשמה. אבא שלה הפך את הכמיהה הטבעית הזאת, לבלהה. מפני שהצורך הזה בקרבה הוא הפתח שדרכו, כך נדמה לילד, הוא מזמין, הוא מביא על עצמו, את הדבר המכאיב, הגדול, המפחיד, שהוא לא מסוגל להבין. נדמה לו שמה שהוא רוצה, מה שהוא ביקש, הוא הדבר שמאיים לרמוס אותו.

זה התחיל באמבטיה, כשסו היתה בת ארבע. אצבעות. "נשימתו כבדה כל כך", סילברמן כותבת, "שנדמה שהיא מחוללת גלים דקיקים במים. האצבעות שלו מעסות את זה. וההרגשה נעימה. כן. אני מגלה עונג לפני שאני מגלה את הבושה, מגלה שהמשמעות של עונג היא המשמעות של המילה 'בושה'."

לילדה בת ארבע אין כלים להבין את מה שקורה לה. אבל גם בגיל ארבע, היא מבינה שזה לא רק משחק של דיגדוגים. השינוי שמתחולל באב בזמן שהוא רוחץ אותה, הנשימה הכבידה, הרצינות, מתפרשים כמצוקה נוראה. והמצוקה של ההורה מזעזעת את יציבותו של העולם. הרבה יותר מהכאב. באופן שבו הדברים מתפרשים בתודעתה הרכה, לאט, ובהדרגה, היא מבינה, שהיא צריכה לעזור לו. יותר מזה. היא – רק היא – יכולה לרפא אותו. האחריות הזאת גדולה מדי. הילד נדרש לענות על צרכים של ההורה לפני שההורה עונה על הצרכים של הילד. זה מפחיד מכדי שאפשר יהיה להתמודד עם זה לבד. פעם אחת ויחידה, היא נבהלת כל כך, שהיא צועקת לאמא שלה לעזרה. זה קורה במיטה שלו עם מה שנדמה לה כהתפרצות של מוגלה. המכה שהוא נותן לה על הפה חזקה כל כך שהיא משתיקה אותה לתמיד. יותר היא לא תצעק. אמא שלה לא שמעה. אמא שלה אף פעם לא תשמע, אף פעם לא תיראה. במשך כל השנים הארוכות היא תסגור את דלת חדר השינה בערבים, תדליק את הרדיו ולא תשמע ולא תיראה שום דבר.

הזעם הנורא שיש באיש הזה מתפרץ בכל הזדמנות. אי אפשר לזוז בבית סילברמן, בלי להסתכן בהתפרצות. האוכל לא בסדר, המזוודה הארוזה לחופשה מלאה מדי. כל דבר. לאט לאט, בזמן שהיא מתבגרת, האופן שבו היא תופשת את מצוקתו של האב משתנה. לא ה"מחלה", אלא הכעס הוא הדבר שהיא תרפא. אבא שלה, בעיניה, מוצף בזעם עד אין הכיל, ורק היא, רק היא, יכולה להקל עליו. וזה מה שמבטיח שאבא תמיד יאהב אותה. אבל מה שמבטיח את האהבה הוא גם מה שגוזר עליה בדידות. מה שמפריד אותה מהעולם שבו חיים בני אדם אחרים:

יום אחד, בקיץ בניו ג'רזי, בתיכון, היא רוצה ללכת לבריכה. אמא שלה מסרבת לקנות לה בגד ים חדש, והיא נאלצת ללבוש את בגד הים הישן ועליו חולצת כפתורים. בגד הים קטן עליה. היא פוגשת את אבא שלה במטבח. כל הקיץ היא לא יצאה מהבית כמעט, ועכשיו, הוא רוצה שהיא תעזור לו לרצף את הפטיו. לאן את הולכת? הוא רוצה לדעת.

"לבריכה, אני אומרת. אני אמורה לפגוש חברים. אני כבר מאחרת, אני מוסיפה. הוא אומר שהוא צריך את עזרתי בפטיו. אני יכולה לעזור אחר כך? אני שואלת. אני אעבוד על זה כל היום מחר, יום ראשון".

אבל מחר זה לא טוב.

"אבל אני כבר בבגד ים, אני אומרת… אני צריכה להפסיק עם זה. אני יודעת. אני מרגישה את הכעס שלו. …הוא אומר לי להחליף בגדים, פותח את כפתורי החולצה שלי – ושם בגד הים שלי, וכּן, הוא קטן מדי. עכשיו אני רואה את זה בברור. אני רואה שבשום מקרה לא הייתי יכולה ללכת לבריכה. לא בבגד הים הזה. החולצה על הרצפה והזעם שלו גואה: את אף פעם לא תלכי לבריכה בבגד הים הזה, הוא אומר, ואני מהנהנת, כן, כן, כמובן, זה הכל טעות. התכוונתי לא לשחות, לא להוריד את החולצה בכל מקרה."

הוא קורע את הכתפייה של חזיית בגד הים.

"…הוא שואל אם ככה התכוונתי ללכת לבריכה. לא, אני מנידה את הראש מצד לצד, לא. באמת. זאת טעות, אני אומרת. אני לא יודעת על מה חשבתי. לא התכוונתי ללכת. לא התכוונתי, אני לא אלך. אני אעזור לך בפטיו אבא".

אבל מאוחר מדי. הזעם כבר האפיל. הגוף שלה, היא כותבת, מתכנס, הופך לגרניט.

אנחנו על הרצפה במטבח. אני לא זוכרת כמה זמן, אבל זמן ארוך מספיק בכדי שהזעם שלו יתיז שבבים של גרניט, אם כי בקושי ישאיר סימן. הגרניט חזקה מספיק, עבה מספיק, כדי להספיק לזעמו למשך חיים שלמים. אני אעזור לך אבא, אעזור לך לנקז את הזעם. אני יודעת שאני מוכרחה. אני יודעת שבשביל זה נולדתי, בגלל זה אני כאן. אני יודעת שהוא מרגיש יותר טוב אחר כך, ורק אני יכולה לעזור לו בזה. הוא אוהב אותי יותר ממה שהוא אוהב את אמא שלי, יותר ממה שהוא אוהב את אחותי. הוא מוכרח. מפני שאני זו שמפתה את הזעם מגופו, משדלת אותו עמוק אל תוך שלי.

מקורו של מה שהיא קוראת לו "זעם" מתברר לה רק בהדרגה: אמא שלו עשתה לו את מה שהוא עשה לבתו. דור שני לסוד המשפחתי.

כל ילדותה של סו סילברמן היתה שטופה בחלומות בלהה. היא חולמת שגופה אחוז במלחציים על שולחן הנגרות של אביה, ושהמסור החשמלי המסתובב שלו מאיים לקרוע אותה לגזרים. או שהיא חולמת שהיא בורחת על גדות נהר ולא יודעת בדיוק ממה. היא פחדה לישון ופחדה מהלילה ופחדה משעת האמבטיה עוד לפני שהיא ידעה לומר לעצמה מה הדבר שמפחיד אותה. היא הרעיבה את עצמה לתקופות ארוכות, או נתקפה בבולמוסים בלתי נשלטים של אכילה, בעייפות כרונית, או בחוסר יכולת להתרכז בלימודים בבית הספר. תחושת טינופת ליוותה אותה לכל מקום, הרגשה שהגוף שלה מלוכלך ללא תקנה, ששום דבר בעולם לא יוכל להפוך אותו לנקי. גם אהבת הנעורים שלה לילד מבית הספר, אהבה שכולה כמיהה למשהו נקי, חם, רחוק מהתופת של הבית, לוותה בתחושה שהנער העדין הזה יושחת אם הוא יתקרב מדי. שהיא צריכה להזהיר אותו שיתרחק ממנה, לפני שיהיה מאוחר. כשהיא מוזמנת למסיבת פיג'מות היא גונבת פיג'מה מכל-בו מפני שהבגדים שלה נדמים לה נגועים. היא מוכרחה להעמיד פנים שגם היא נקיה כמו כל הבנות.

כל נעוריה מלאים בניסיונות נואשים לפנות חלקת חיים נקייה. בעיניים טרוטות היא מתעוררת לפנות בוקר להחליף את הסדינים המלוכלכים. באישון לילה ילדה יושבת לבד מול המראה, עדיין הלומת שינה, מסתרקת בסבלנות, בהקפדה, לובשת בזהירות את הבגדים המגוהצים של בית הספר. ואז חוזרת למיטה כדי לישון עד הבוקר בבגדים בתנוחה קפואה, כדי ששום דבר לא יתקמטו, ששום שערה לא תזוז. עד הבוקר אף אחד לא יבוא להפריע לה. עד הבוקר היא תהיה נקייה ומטופחת כמו כל הילדות בבית הספר. עד הבוקר היא לבד במיטה נושמת בשקט.

אבל במקביל לכל זה ממשיכה להתקיים גם תחושת החובה. היא מבינה מוקדם מאד, שמה שנדרש ממנה הוא להקריב את עצמה. פשוטו כמשמעו. והיא יודעת, היא בטוחה, שהיא לא רק עוזרת לאבא שלה. היא מגינה על אמא שלה, על אחותה, על העולם, מפני הזעם הנורא. לא במקרה בחלומות שלה, מעלים את הגוף שלה לקורבן כדי להציל את העולם.

הצורך הנואש להציל את אבא שלה חזק כל כך שהוא נשאר איתה גם הרבה אחרי שההתעללות נפסקה. בבגרותה, בשנות השמונים, כשתהליך ההחלמה עוד היה לא שלם, היא עזבה הכל ונסעה להיות ליד מיטתו של האב הגוסס. שוב ושוב היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו. היא מביאה לו את הארוחות ומאכילה אותו בעצמה. "מזינה" אותו, היא תיכתוב. "בעצם תמיד הזנת אותו" יאמר לה המטפל שלה, שלא הצליח למנוע אותה מלנסוע לשם. הביקור הזה בבית החולים הוא אחד הקטעים היותר קשים בספר, אחד הביטויים היותר עזים לכמה נואש הוא הצורך באהבת הורים:

אז כן, אני מאכילה את אבא שלי. אני מטה כוס מיץ תפוזים וכוס קפה אל שפתיו. אני חותכת לו בננה ובשר. כמו ילד עקשן, הוא לא מוכן לאכול את הירקות. הוא שם עין על הגלידה, והוא רוצה לאכול אותה קודם, הוא רוצה אותה עכשיו, לפני הארוחה. למה לא בעצם? מכיוון שאני אוכלת איתו, גם אני אוכלת את הגלידה שלי קודם. אנחנו מביטים זה בזה ומחייכים. שני ילדים שובבים – תמיד – שוברים את הכללים.

ברגע הזה, בבית החולים, כשהוא כבר לא יכול לפגוע בה, כשהוא כבר חלש ונוטה למות, החיוך הזה, המצמרר, הוא כמעט הומור, הוא כמעט רצון לסלוח, הוא כמעט, או כך נדמה לרגע, הכרה מצדו במה שהוא עשה. כאילו היה מדובר בשני חיילים משני צבאות יריבים, ועל מלחמה עתיקה שכבר שכחו על מה היא היתה. אבל בעצם החיוך רחוק מכל זה. המלחמה לא נשכחה. לא ההרעבה העצמית, לא הבולמיה, לא הדיכאונות הקשים או חוסר היכולת לקיים חיי נישואים. לילה אחד, זמן קצר קודם לכן, בביתה, היא חתכה את עצמה בירכיים וביניהן, עד שהיא מצאה את עצמה על ריצפת הלינולאום של המטבח, בשלולית של דם. יש לה תמיד כופסאת סכיני גילוח לנחם אותה, היא כותבת. זה היה אז שהמטפל שלה הורה על אשפוז.

לנחם. זאת מילה שנראית זרה בהקשר הזה. אבל היא לא זרה. ברומן "סמיך יותר ממים", קתרין הריסון מאירה את ההגיון הפנימי של עולם שמחליף התעללות באהבה:

אני חיה שמבינה רק את הכלוב הזה. אני ילדה, שבהעדר מי ששובה אותה, ממציאה את השובה מחדש. כשאמא שלי, זאת שמכאיבה לי, לא נמצאת, אני מעלה באוב את נוכחותה על ידי זה שאני מכאיבה לעצמי. כך אני מתנחמת.

יש כאן, אם כן, לא רק הענשה עצמית, אלא גם נחמה. אבל הנחמה והעונש אינם נפרדים כפי שנדמה. מפני שבעולם של אשמה, עונש הוא גם נחמה. אשמה היא סוג של כאב שלא מחפש הקלה. הוא מחפש עונש. הוא מחפש דרך לאזן את החשבון. להזדכות. החיתוך העצמי, שחוזר על עצמו בכל כך הרבה מקרים של גילוי עריות, הוא בו בזמן גם ניסיון להשתיק כאב נפשי בכאב פיזי, וגם עונש, וגם נחמה, וגם טקס היטהרות. הכל יחד.

זה נכון במובן מסויים גם על התפתחות המיניות: החיפוש אחרי מין מנוכר, כמו במקרה של סילברמן, או מזוכיסטי ממש, כמו בכל כך הרבה מקרים אחרים, הוא בעצם אותו דבר: המין, שהוא החטא, הוא בו בזמן גם העונש. העונג הוא הבושה, הכאב הוא הנחמה.

להתעוררות המיניות יש תפקיד מכריע לגבי גודל תחושת האשמה. הספרות הטיפולית בנושא מתארת שתי תגובות אפשריות להתעוררות הבלתי נמנעת של גירוי: האחת היא ניתוק, התכחשות מוחלטת למיניות. תגובת ההתגוננות הזאת, אם היא מצליחה, חוסכת הרבה יסורים בהמשך, אבל עשויה לפגוע פגיעה אנושה ביכולת להתחבר מחדש לעונג מיני בהמשך.

"ילדה של אבא" הספר האוטוביוגרפי של שרלוט וייל אלן, מתאר את הרגע המפחיד של התעוררות העונג כך:

בלי משים, מצאתי את עצמי נהנית מן הגרוי של תשומת הלב שהוא העניק לי. ואז, מזועזעת – שנאתי העצמית לובשת ממדים חדשים ועצומים – התחלתי במאמץ לשתק את תגובותי, לקבור אותן; לדחות אותן אחת לאחת, עד ששום דבר שהוא יעשה לא יוכל לגרום לי להרגיש כלום. הפכתי לעץ. לבטון. יכולתי למדר באופן אפקטיבי כל תחושה מגופי, לשלוט ברגשותי בהחלטיות רצחנית.

אבל היה לזה מחיר. במשך שנים ארוכות, היא אמנם לא התנזרה ממין, אבל הוא גרם לה בעיקר סבל. היו שנים, אמנם שבהן היא מצאה גם הנאה במין. העשור של שנות השלושים לחייה. "אחר כך, בגיל ארבעים," היא אומרת, "הפסקתי לקחת את הגלולה, וזאת היתה אחת החוויות המשמעותיות ביותר בשבילי. פתאום יכולתי להחליט. ויכולתי להגיד לגבר לא. וואו! מאחר שהחוויה של אינססט היא חוויה של כניעות זה היה שיחרור עצום. בדיעבד זה היה גם הסוף, ואני לא מצטערת על זה. פשוט הוצאתי את המיניות מהמשוואה של החיים שלי, הוצאתי את עצמי מהזירה הזאת, וזאת היתה הקלה עצומה". לא, זה לא חסר לה, היא אומרת. "אני בת 59 היום, אבל בעצם אני בת 89. זה חלק מהעניין. גילוי עריות מזקין. בעצם היו לי שלושים שנות חיי מין שהתחילו מוקדם מדי, ובגיל ארבעים הרגשתי שמיציתי את זה. בתור ילדה, זה שהצלחתי לדכא את ההתעוררות המינית היה קרש הצלה. זה היה גורם מכריע לגבי תחושת הבושה. כולנו, כל הקורבנות מרגישים מעוותים, אפלים. אין לי ספק שחוסר יכולת לדכא את הגירוי מעצימה את התחושה הזאת מאד".

אבל לא בכל מצב דיכוי המיניות מתאפשר. וזו התגובה ההפוכה, וגם היא סוג של מידור פנימי. גם הדבר הזה חוזר שוב ושוב בספרי הזכרונות ובתיאורי מקרים בספרות הקלינית: מתפתחת תחושה של אישיות מינית נפרדת. לא אישיות מפוצלת ממש, אלא משהו שדומה יותר ל'חבר דמיוני' מהסוג שילדים הוזים עליו בהקיץ. אצל סו סילברמן ההרגשה היתה שיש בתוכה עוד ילדה "אחרת", הילדה הרעה. והאחרת הזאת היא הילדה שרוצה את כל זה. היא הילדה ה"מושחתת" ללא תקנה. גם זה מנגנון השרדות, שנועד לאפשר לחיות בתוך התופת: בגלל שהילדה האחרת הזאת היא מושחתת היא יכולה לשרוד בתנאים האלה. היא חזקה. כל זה, כלום בשבילה. "היא תנצח אותו במגרש שלו", אומרת סילברמן היום. "היא תהיה יותר גרועה ממנו".

בספר היא מתארת את הילדה האחרת כך: יש לה "שיער בלונדיני ושפתיים אדומות, עור שנהב… היא רוצה בסימני מין על גופה: סימני שיניים, סימני ציפורניים, סימני מציצה, סמני אגרופים, סימני סתירות, סימני חבלים, סימני חגורה. היא תישא את כל אלה בגאווה, כמו כתובות קעקע. היא תביט בעיני האנס ותתגרה בו שרק יעיז. הוא יעניש אותה על תעוזתה והיא תתאווה לכאב. הכאב יזין את גופה ויהפוך אותה חזקה ונועזת יותר".

את הילדה הזאת, הרעה והחזקה, היא מפקידה על היחסים עם אביה בזמן שהיא עצמה, היא כותבת, נמלטת רחוק משם למקום רגוע ונעים, להיות בו עם אבא אמיתי שאוהב אותה באמת.

אבל כשם שהמנגנון המתכחש למיניות גובה מחיר מן המיניות בהמשך, לעתים משתק אותה לחלוטין, מנגנון ההגנה הזה מחריף את תחושת התיעוב העצמי, הנפרדות, הטומאה. לכל מקום שסילברמן תלך היא תפחד שהילדה הזאת, הרעה, תשוב ותתפרץ. תפריד אותה מכל מה שנקי ויפה בעולם. כל עוד היא לא תטפל בעצמה, הילדה הזאת אכן תשוב ותתפרץ ותדחוק אותה לידיהם של גברים מתעללים.

***

רוב הזמן על יד מיטתו של האב הגוסס עובר על סו סילברמן בתקוות שווא שהוא יגיד משהו, שהוא יכיר בכאבה, שהוא יבקש את סליחתה. כאילו עוד ברגע הזה אפשר לעשות או לומר משהו שיתקן את הכל. אבל אי אפשר. וקצת אחר כך הוא מת. הוא ואשתו מתים בחדרים נפרדים, באותו בית חולים, בתווך שבוע אחד.

"אז לא יכולתי להציל את אבא שלי, אחרי הכל", כותבת סילברמן. "בדחיפות, הוא ניסה למצוא חיים בתוך גופי. בדחיפות ניסיתי להזין אותו. בייאוש גדול, נכשלתי. מפני שאת המוות הוא נאלץ, בסופו של דבר, לבלוע לבדו".

***

עוד בבית החולים היה ברור לסילברמן שעד שהיא לא תפסיק לחשוב שהיא צריכה להציל אותו, עד שהיא לא תלמד לכעוס לא על עצמה אלא על אבא שלה ועל אמא שלה, היא לא תוכל להחלים. היא תצטרך ללמוד לשנוא לפני שהיא תוכל למצוא אמפטיה לעצמה. היכולת לאהוב תלויה בין השאר ביכולת לשנוא. ההכרה של סילברמן בצורך לכעוס מתחברת אל רגש ממשי במרווח שבין מותה של האם למותו של האב:

הוא מעולם לא עזב אותה; היא מעולם לא עזבה אותו. אז אני נאלצת להבין שהם רצו להישאר נשואים כל השנים האלה, כמעט שישים. אבא, בשבילי? האם הוא נשאר איתה כדי להישאר איתי? או שהוא נשאר איתה בגלל שהיא היתה אישתו? היא היתה אישתו, האישה שלה הוא שלח מכתבי יום נישואין יפיפיים. אם כך, מי הייתי אני? בטח לא הבת שלו; בטח לא אישתו. פילגש? מאהבת? זונה? כן, אמא שלי תמיד קראה לי ככה. היא קיבלה את המעמד, הכסף, התואר 'אישתו' בזמן שהיא הפקידה אותי על מעשים נוראים מכדי לבטאם עם בעלה, דברים שהיא לא רצתה לעשות בעצמה. האהבה שלה: אני הייתי מתנה לבעלה. שלו: כמה אסיר תודה הוא היה לקבל אותי. הם בחרו להיות הורים מסוכנים. זאת בחירה: להגן על הילדים או לא. לבחור סוג אחר של אהבה או לא. ברגע הזה אני מתמלאת כעס על מותה, כעס בגלל שברגע הזה אני רוצה להרוג אותה".

אבל אל הכעס הזה קשה להגיע. יש סיבות עמוקות לכך שילד של הורה מתעלל (וזה נכון לגבי כל סוג של התעללות) לוקח את האשמה על עצמו. לחשוב שההורה שלך לא בסדר, זה דבר שכמעט אי אפשר לשאת. זה מאיים למוטט את הסדר בעולם. לילד קל יותר לחשוב שההורה צודק. שמה שההורה עושה לו מגיע לו. אחרת אין שום דבר בעולם שיגן עליו. אחרת הכל פרוע ופרוץ ומסוכן. עד כדי כך: יותר קל לשנוא את עצמך מאשר להאמין שאין סדר בעולם. אם היינו מקשיבים גם לאמיל דורקהיים, לא רק לפרויד היינו אולי זוכרים את זה: אנחנו לא מסוגלים לחיות בעולם שאין לו פשר.

עולם הבלהות של גילוי העריות הוא לא ריסוק של הסדר, הוא קרע והיפוך שלו. בעולם הזה מאחר שההתעללות נתפשת כעדות לאהבה, באופן פרדוקסאלי, יש פחד לעתים קרובות לא רק מפני הדבר עצמו, אלא גם מהעדרו. לכן נראה כאילו אין מוצא. "אם אני עוברת את כל זה" אומרת סילברמן עכשיו, "וזאת העדות לזה שאבא שלי הכי אוהב אותי בעולם, אז אם הוא לא רוצה אותי, מה נשאר?" היא משאירה את סוף המשפט תלוי באוויר.

בספר ההרגשה הזאת מופיעה יותר מפעם אחת: כשאחותה הגדולה של סו עוזבת את הבית והולכת לקולג', היא מוצאת את אבא שלה בחדר של האחות, יושב ומחזיק חולצה שלה, נראה אבוד ושבור. היא מתיישבת על הרצפה למרגלותיו. מחבקת את הרגל שלו. הוא מרחיק אותה בתנועה קטנה, עם הנעל. אימה קרה אוחזת אותה. היא נסוגה בשקט, חוזרת לחדר שלה, יושבת על המיטה. מחכה. שום דבר. היא יוצאת מהבית ומשוטטת שעות ברחובות בגלן רוק, ניו ג'רזי. היא הולכת לחבר מהתיכון אבל, כמובן, היא לא יכולה לומר לו מה מציק לה. היא מתחילה לחזור הביתה: "אבא שלי יעמוד ליד דלת הכניסה, יחכה לי. אולי הוא כבר פתח את דלת המוסך, כדי לנסוע ברחובות לחפש אותי, או שהוא יושב על המיטה שלי, מחכה".

אבל כשהיא מגיעה הביתה, הוא לא מחכה. דלת חדר השינה של ההורים שלה סגורה. היא לא יודעת אם אבא שלה שם, או בחדר של אחותה. היא חוזרת לחדר שלה, ושוב מחכה לו. היא מותחת את הקפיץ של הצעצוע שתלוי לה מעל המיטה. עץ כריסמס מסתובב, מאיר. זה הקפיץ שהוא מותח כשהוא בא אליה בלילות. העץ מסתובב ומסיע במעגלים – על הקיר, על המיטה, על הריצפה – אורות ירוקים אדומים ולבנים. "האורות הם קול קורא. הם קוראים: אבא. אתה אוהב לאהוב אותי באור הזה." אבל הוא לא בא. וזה מפחיד כל כך, שזה מאיים למוטט את שארית הביטחון שיש לה בעולם. את הנקודה האחת היציבה. עד כדי כך שהיא בולעת חופן אספירנים, ומספיקה לזחול לעליית הגג לפני שהיא מתעלפת. אבא שלה ימצא אותה שם מאוחר יותר. יאנוס אותה חזרה לחיים.

גילוי עריות הופך למלכודת ללא מוצא כשההורה התוקף הוא היחיד שמקדיש תשומת לב לילד. היד שדוחפת את הילד לתוך המים הקרים היא גם היד היחידה שמונעת ממנו לתבוע בהם לגמרי. חלקו של ההורה השני הוא לכן מכריע. לא רק בזה שהוא לא מתערב ולא מגן על הילד. לעתים קרובות כאשר ההורה השני הוא הורה מזניח, הוא דוחף את הילד לידי התוקף, הופך אותו לשבוי בידיו. המיניות הפוגענית של ההורה התוקף היא הצורה היחידה של חום וקירבה שהוא מקבל. והוא נעשה בעל כורחו תלוי בהורה הזה. הילד מרגיש שותף מפני שהוא עשוי בקלות להחליף את הצורך שלו בקשר, בחום ובאהבת הורה, בתחושה שמה שהוא מקבל זה הדבר שהוא ביקש. מפני שזאת הצורה היחידה של קירבה שהוא מכיר. בדרך כלל, גילוי עריות לא הורס משפחות. הוא מתרחש במשפחות שהמרקם הרגשי והתפקודי שלהן כבר הרוס. נטישה רגשית של הילד עוד קודם מכינה את הקרקע: היא משתקת את היכולת שלו למצוא מוצא. כשאמא של סילברמן מצאה את הילדה עירומה, מתחבאת בארון, עם דם על הירכיים – היא הענישה אותה. השאלה מי עושה לילדה את כל זה מעולם לא נשאלה. בעולם הזה אין לאן לברוח. אין יכולת אפילו לדמיין בריחה.

שרלוט וייל אלן היתה אחת מן החלוצות בכתיבה על התעללות מינית בילדים. הספר שלה "ילדה של אבא" הוא אחד משני הראשונים והוא יצא ב 1980,פחות או יותר יחד עם "ימי אבא" של קתרין בריידי. קודם לא דיברו על זה. חד וחלק. כלומר דיברו על הטאבו במחלקות לאנתרופולוגיה ולסוציולוגיה, דיברו על כמיהות אינססטואליות בפסיכולוגיה, דיברו אפילו על עריות בפועל, אבל ספרי לימוד הסטנדרטיים במחלקות לפסיכולוגיה, ספרים שעדיין השתמשו בהם בשנות הששים, טענו שזה קורה באחת ממיליון משפחות. עכשיו צצים מספרים לגמרי אחרים. לא חסרים מי שמנפנפים במספר אחת מעשר משפחות. כל המספרים הן הערכות, ואחת מעשר משפחות נשענת על הגדרה מרחיבה של גילוי עריות: מליטוף חד פעמי של קרוב מדרגה שלישית, שיכול להיות בעצמו צעיר מאד, או משחקי "רופא" בין ילדים – מה שהוא בכלל בתחום הנורמלי – ועד פגיעה מתמשכת של הורים משני המינים, כמו במקרים של וייל אלן או סילברמן. ואף על פי כן תקיפה ממשית נפוצה הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב. אחת הבעיות עם הסטטיסטיקה בנושא, שהרוב הגדול של המקרים לא מדווחים, וכל המספרים הם אקסטרפולציות. הסוד המשפחתי נשאר ברוב המקרים סוד.

***

המקרה של וייל אלן יוצא דופן במידת ההתנגדות שהיא הצליחה לגייס. היא ניצחה בקרב המתמשך על הבתולין. "לא יאומן כמה כוח צריך לגייס בשביל לומר 'לא' להורה", היא אומרת עכשיו. "אבל בשביל לעבור את המחסום הזה של הבתולין, הוא היה צריך להרוג אותי. זה היה ברור לי. ידעתי שכדי לשרוד אני צריכה לשמור משהו ממני לעצמי". היכולת להתנגד, היא אומרת, נבעה בין השאר מזה שאבא שלה לא היה בבית בשנות ילדותה המוקדמות. "הוא היה באירופה, חייל בצבא בעלות הברית. אבל זאת גם תוצאה של העובדה שהייתי ילדה במיוחד עצמאית. ילדים מבינים מאד מאוחר שהם בן אדם שלם, נפרד, ואני הבנתי את זה מוקדם. הניסיון שלי עם אבא שלי, כשהוא התחיל, בגיל שבע, רק הדגיש את תחושת הנפרדות. אבל הרגשתי עצמאית גם קודם. בגיל ארבע כבר הלכתי לבית ספר, כבר ידעתי לקרוא. הייתי בפירוש עצמאית במידה לא רגילה. אחד הזיכרונות הכי מוקדמים שלי הוא שבתור ילדה קטנטונת יצאתי לבד לטיול בלי להגיד לאף אחד. הלכתי רחוק. אולי כמה קילומטרים. התכוונתי להגיע לים. אני זוכרת את עצמי עומדת ליד פארק ומסתכלת על ילדים משחקים. התחיל להיות ערב. שוטר בא ושאל אם אני רוצה ללכת הביתה. הוא לקח אותי לתחנת המשטרה. לא בכיתי. אני זוכרת ששאלתי אם יש להם גלידה ואם יש מיטות כי אני עייפה. לא שמחתי כשאמרו לי שאמא שלי תבוא לקחת אותי".

אבל זאת לא רק העצמאות של הילדה. אבא של וייל אלן מצטייר מהספר כאיש חלש יחסית, שכפה את עצמו עליה לא בסמכות אלא בחנופה ובשוחד. פשוטו כמשמעו: הוא נתן לה כסף. אמא של וייל אלן – "אישה נטולת כל כישורים להורות. טיפשה" היא אומרת עכשיו – שנאה את האב, רבה איתו כל הזמן. או במילים אחרות נתנה דוגמא של התנגדות. את הצ'ק של המשכורת האב נהג לתת לאם וקיבל ממנה בתמורה דמי כיס.

וייל אלן ניסתה לחנך את אבא שלה. גם היא היתה במובן מסוים הורה של ההורה. היא רצתה, נואשות, ללמד אותו להיות אבא רגיל. הספר מלא בדיאלוגים האלה:

"אתה תמיד מדבר איתי על דברים שלא צריכים לדבר עליהם עם ילדים. אתה מדבר אלי כאילו אני מבוגרת."

"את המאהבת הקטנה שלי, אה?"

"אני לא! אני הבת שלך! אני לא רוצה לשמוע את הדברים שאתה אומר לי. …זה לא בסדר! למה אתה לא יכול פשוט להיות אבא שלי?"

"תפסיקי, את אוהבת את זה. תודי שאת אוהבת את מה שאנחנו עושים".

"אלוהים! אני שונאת את זה! …אתה לא מבין כלום? אני שונאת אותך על זה שאתה מכריח אותי".

"אף אחד לא מכריח אותך".

"בטח! אף אחד. …אלוהים כמה שאני שונאת אותך!

אבל באופן פרדוקסאלי דווקא יכולת ההתנגדות הזינה את תחושת האשמה. מאחר שהיא הצליחה לגייס כוח כדי לשים גבולות, כל מה שהיא לא הצליחה להגביל נתפש בעיניה כמשהו שהיא הסכימה לעשות. הכסף שיחק כאן תפקיד מרכזי. מגיל צעיר מאד היא ראתה את עצמה כמו אחת הזונות שעבדו בבר מול הבניין שבו היתה הדירה שלהם: ילדה שמוכנה, שמסכימה מרצונה, לעשות את הדברים הנוראים האלה בשביל כסף. כמה שהיא לא אמרה לו שהוא מכריח אותה, שהוא לא בסדר, היא לא הצליחה לשכנע בזה את עצמה. "אנחנו לעולם לא שונאות אותם כמו שאנחנו שונאות את עצמנו", היא אומרת עכשיו. אבל בזמן שהיא ראתה את עצמה כילדה איומה, כזאת שעושה את זה בשביל כסף, מה שנראה לה כהסכמה הוא לא פחות אונס מאלימות ישירה. העובדה שהיא פנתה לתוקף עצמו בניסיון להתלונן, בניסיון לשכנע אותו להפסיק, היא משמעותית. בעולם שבו היא גדלה היה ברור לה שהוא היחיד שגורלה בכלל מעניין אותו. הפרק הראשון בספר מבהיר איך נרקם המלכוד הזה: "בגיל צעיר מאד החלטתי, שמסיבות לא ברורות, אמא שלי לא אוהבת אותי. …עשיתי כל מה שביכולתי כדי להקסים אותה".

אבל האם לא הוקסמה. הילדה העצמאית שלא רצתה שהשוטר יקרא לאמא שלה, היא הילדה שאמא שלה לא נתנה לה שום דבר ששוטר לא נותן. האב היה עניין אחר, ונתפש בעיני הילדה אחרת. "זה אולי נשמע פרדוקסאלי", היא אומרת היום, "אבל אבא שלי אהב אותי. אין לי שום ספק בזה. הוא העריץ אותי, ולא היה דבר בעולם שהוא לא היה עושה בשבילי". אבל יש כמובן לפחות דבר אחד שהוא לא עשה בשבילה. להפסיק. ובמובן מסויים מה שהיא אומרת מגן על האב עד עכשיו, או לפחות מסיר ממנו אחריות: "זאת התנהגות כפייתית," וייל אלן אומרת, "ואין להערכתי דרך להפעיל נגדה היגיון. כל ילדותי ייאשה אותי העובדה שאני לא מצליחה להסביר לו איזה נזק נורא הוא עושה לי. כמה הוא מכאיב לי. אבל לא הפסקתי לנסות. חשבתי תמיד שיום אחד אצליח להסביר לו, ושאם הוא רק יבין, הוא יפסיק".

בעולם שבו וייל אלן גדלה פשוט לא היה אף אחד אחר לומר לו שכואב לך.

***

בלב הבעיה של טראומת גלוי העריות עומדת שאלת העצמיות. עצמיות היא נושא אופנתי בשנים האחרונות, ואנחנו שומעים בלי סוף דיבורים פילוסופיים חצי אפויים על "הבניה חברתית," ועל "מות הסובייקט." ז'רגון נפוח מסתיר את קלישותם של הטיעונים והילדותיות של משאלת הלב הזאת, להעלים במחי ניתוח שיח את העבודה הפשוטה, החותכת, שאדם נולד לבד ומת לבד. שבמובן עמוק, ולמרות שהוא קשור לאחרים בכל נימי נפשו, הוא גם נפרד ללא תקנה.

מה שכן תלוי תרבות הוא לא עובדת עצמיותנו, אלא האופן שבו אנחנו תופשים אותה. המנגנונים שמאפשרים לנו להבין אותה ולהשלים איתה. השבר הקשה שיוצר גילוי העריות נמצא כאן: הוא לא מאפשר לתודעת העצמיות להתפתח. הוא מאיים ליצור באדם – שבעל כורחו יש לו "אני" – העדר של תחושת "אני". וכאן נעוצה גם הבטחה כוזבת, אכזרית במיוחד: שאפשר לא להיות אני, שאפשר להתמזג.

"כששלחו לי את הטקסט שהיה אמור להופיע על כריכת הספר", אומרת סילברמן, "היה כתוב שם שגדלתי 'ללא הערכה עצמית (self-esteem)'. מחקתי את זה וכתבתי 'ללא תחושה של עצמיות'. הדבר המרכזי שצריך להבין הוא שבשבילי כילדה, כנערה, לא היה דבר כזה 'אני'. היה רק אני-ואבא-שלי. אנחנו. זה כאילו היינו מחוברים בחבל הטבור. לא ידעתי מי אני בנפרד ממנו".

המטפורה של חבל הטבור קולעת ללב העניין: התלות בהורה היא הכרחית באופנים שונים בשלבים שונים של הגדילה. היא מזינה אותנו, פיזית ונפשית. אבל חוסר יכולת להינתק ממנו בהמשך חונק את התפתחות של הילד כאדם נפרד. כשם שניתוק חבל הטבור הכרחי להשלמת הלידה ביולוגית, ניתוק חבל הטבור הנפשי, בהדרגה, הכרחי להשלמת הלידה הפסיכולוגית, ליצירת תחושה של העצמיות. גילוי עריות הופך את הקשר עם ההורה, את מה שמזין אותנו בהתחלה, לבלתי ניתן להתרה בהמשך. הוא לא רק הופך את הקשר לפוגעני במקום מגונן, הוא גם פוגע בתהליכים שמאפשרים להיפרד. הוא פוגע באפשרות להבין פרידה. חבל הטבור גם הופך מרעיל וגם מתהדק מסביב לצוואר במקום להינתק. יש מעט דברים אכזריים יותר שאפשר לעשות לאדם מלגזול ממנו את היכולת לומר אני. את עצם נקודת המבט הסובייקטיבית.

מהפיכה שלמה בהבנת הנפש האנושית הובילה מהביולוגיזם של פרויד להבנת השאלה הזאת, וחוללו אותה, בתוך הקהילה הפסיכואנליטית, בעיקר אנשים שבניגוד לפרויד עצמו, עסקו בילדים באופן ישיר: מלאני קליין, רונלד פיירברן, רנה שפיץ, דולנד וויניקוט, ג'ון בולבי. מהפיכה שקטה התנהלה אצל הפסיכואנליטיקאים, מכל הגוונים על סמך העיסוק הזה בילדים, בעיקר בילדים פגועים. מפני שעל פי התיאוריה הקלאסית, הפרודיאנית, ילד נקשר להורה בגלל שההורה מספק לו עונג, ומה שראו המטפלים בילדים הוא שילד נאחז באהבת הורה בכל מחיר, גם על חשבון העונג. המסקנה, אותה ניסח פיירברן בפשטות היתה בערך כזאת: אנחנו לא כל כך יצורים חפצי עונג, כמו שאנחנו חפצי קשר.* בין השאר, קשר לאדם אחר, להורה, הוא הרחם הנפשי שמתוכו נולדת תחושת העצמיות.

ספרה של מרגרט מאהלר הלידה הפסיכולוגית של התינוק האנושי נתן לנו מטאפורה נוחה להבנת הקושי הזה, של לידת תחושת האני, וגם מסגרת נוחה להבין בעזרתה למה גילוי עריות משבש את התהליך הזה. אם לנסות לתמצת את רעיון הספרציה-אינדיבידואציה (וגם להרחיב את מסגרת הזמן), נוכל לומר בערך כך: אנחנו נולדים בלי יכולת להבדיל בין עצמנו לבין הסביבה. בין מה ששייך לעצמי לבין האורות, הצלילים והצבעים שמסביב. פרויד קרא לזה תחושה "אוקיאנית." אצל מאהלר העיקר הוא הסימביוזה עם האם, חוסר היכולת להבדיל בין 'אני' לבין 'אמא'. רק בהדרגה אנחנו לומדים שהאני הוא נפרד. זה משכר מצד אחד, כשיכולתו המתפתחת של הילד מאפשרת לו להנות ממידה הולכת וגדלה של עצמאות, ומבהיל מצד שני. כדי שהבשורה הקשה של בדידותינו תהיה נסבלת, התהליך צריך לקרות בתוך חממה, במקום שבו האני עדיין לא באמת רואה את עצמו כנפרד, כשם שהילד בגופו עדיין אינו נפרד מן המערכת הורה-ילד, שמזינה, מחממת, דואגת, ובעצם מכילה אותו. בתוך החממה הזאת צומחת מידת העצמאות שתאפשר לאדם להסתדר בכוחות עצמו, וזה הבסיס שממנו הוא יוצא לזמנים קצובים, הולכים וגדלים, ואליה הוא יכול בנתיים, לחזור. יכולתנו להפנים את בדידותנו, להשלים איתה ולהפיג אותה חלקית בעזרת אנשים אחרים, צומחת בד בבד עם הכישורים שמאפשרים לנו לדאוג לעצמנו. אנחנו זקוקים, במילים אחרות, לחבל טבור נפשי, וחבל הטבור הזה הוא שעתיד לתת לנו את הכוח לחתוך אותו עצמו.

גילוי עריות פוגע בשני הצדדים: הוא לא מאפשר לילד להיות ילד, מפני שהוא צריך להזין את ההורה, במקום להיפך; והוא לא נותן לו מוצא מתחום הילדות. מצד אחד הוא משליך אותך אל מידת בגרות ועצמיות שאתה לא מוכן לה. "זה זורק אותך לתוך הנשיות מוקדם מדי, כמו לתוך שמן רותח", אומרת שרלוט וייל אלן. "דוחף לך את הנשיות בפרצוף כמו בשר נא, רקוב". מצד שני הוא סוגר עליך את החממה שמתוכה אתה אמור להגיח. מצד אחד אתה נדרש לדאוג לצרכיו של ההורה, לתפוש את מקום בן הזוג של ההורה. מצד שני העובדה שאתה בן הזוג של ההורה חוסמת את נתיב היציאה מתוך המשפחה אל הקמת משפחה משלך. הוקטור של ההתבגרות, במקום להוליך החוצה, מכופף בכוח חזרה פנימה. הזמן כאילו מפסיק להיות קוי והופך להיות מעגלי: תחושת המיזוג עם ההורה, במקום להתפוגג בהדרגה, חוזרת ומתהדקת. ההתבגרות במתנהלת בתוך החממה, לא ביציאות ממנה. מפני שבמובן הנפשי אין ממנה מוצא. זה ההפך ממה שהורה צריך לעשות. ציפור צריכה לדחוף את הגוזל החוצה מהקן כדי שילמד לעוף. גילוי עריות סוגר עליו את הקן. כופה עליו, ומבטיח לו, מיזוג מחודש עם ההורה. וייל אלן, חולמת בילדותה שאבא שלה הוא נחש ענק מתחת למיטתה, ושהוא פוער פה ענק ומאיים לבלוע אותה שלמה. ובמקום אחר ב"ילדה של אבא" היא כותבת: "אני יותר מחצי משוכנעת שמה שאני עושה עם אבא שלי ישאיר אותי ילדה קטנה לנצח". אם מותר להשתמש במטאפורה של מישל פוקו באופן שהוא ודאי לא התכוון אליו, הגוף כאילו מתפתח וגדל בתוך כלא של נפש שנשארת קטנה מדי למידותיו.

הספר של סו סילברמן, אף על פי שהוא לא מדבר במונחים תיאורטיים מאיר את הבעיה הזאת באופן עמוק כל כך, שהוא אומר לנו הרבה גם על הנורמליות. כוחו ביכולת הנדירה שלו לשחזר את נקודת המבט של העדר תחושת העצמיות. את החללים שבהם היא היתה אמורה להתעצב. הדרכים הרבות והשונות שבהן תחושת העצמיות נפגעת מקבלות כאן ביטוי בהיר, ספרותי ועז, חי ומכאיב. סוגי הפגיעות המתוארים בספרות הקלינית רבים מכדי שאפשר יהיה לסקור את כולם כאן: אנורקסיה ובולמיה, הענשה עצמית, התמכרויות, דיכאון, חיתוך עצמי, ולעתים מאמץ אדיר ליצור פסדה מזויפת של נורמליות שמאחוריה יש ריק רגשי. כל אלה הם בסופו של דבר ביטוי לאותה בעיה: תחושת עצמיות שפונה נגד העצמי. נתק בין הצרכים הממשיים לצרכים המדומים.

סו סילברמן ניהלה מה שנראה על פניו כחיים נורמליים. היא השלימה את לימודיה בקולג', ותוך כדי כך עבדה בשביל הסנטור ארנסט גרונינג מאלסקה, אחד משני הסנטורים היחידים שהצביעו נגד החלטת מפרץ טונקין, ההחלטה שנתנה אור ירוק ללינדון ג'ונסון להסלים את המלחמה בוייטנאם. בסוף הלימודים היא עבדה בכתיבת נאומים אצל אד קוץ', לימים ראש העיר המפורסם של ניו יורק. קצת אחרי מלחמת ששת הימים היא התנדבה בקיבוץ גזית, כמו הרבה בני טובים של יהודים אמריקאיים, והתארחה אצל שמעון וכרמלה אגרנט, מכרים של הוריה. יחד עם בעלה הראשון היא עבדה עבור אד מסקי בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, ואחרי שמסקי הפסיד הם עברו לגלבסטון, טקסס, ועבדו יחד בשימור בתים בעלי ערך הסטורי.

"אבל מתחת לחזות של נישואים נורמליים", אומרת סילברמן, "בגדתי בו כל הזמן. הייתי מוכרחה. זה כאילו לא היה תלוי בי. "הוא לא ידע ולא רצה לדעת. אבל אחרי שברחתי עם מישהו שעבד אצלו, הבנתי שאני צריכה עזרה. עשרה מטפלים עברתי לפני שהגעתי לטיפול אמיתי, ולאף אחד מהם לא סיפרתי על אבא שלי. באיזה אופן מוזר, לא חשבתי שזה כל כך חשוב. בעצם הלכתי לטיפול בשביל לפתות את המטפל. כלומר, אחרת בשביל מה ללכת?" היא צוחקת לרגע. צחוק שמצטרף אל הדיבור יותר משהו מפסיק אותו. מכסה את הפה עם היד. "זה כל כך מביך… אבל ככה הבנתי קירבה. ככה מתקרבים למישהו. אני אוֹמַר לשבחם שאף אחד מהם לא התפתה".

הנישואין התפרקו בסוף שנות השבעים, ומיד אחריהם באו הנישואין למק, שנמשכו עד לא מזמן. שמונה עשרה שנה. "לא היתה אפילו הפסקה של שלושים שניות ביניהם", היא אומרת. את מק היא פגשה בקורס לכתיבה יוצרת. הוא היה המורה. היא נתנה לו שתי קופסאות של דפים מודפסים, אלף עמודים שהיא כתבה. "ליתר ביטחון באתי בבגדים חושפניים. לא תיארתי לעצמי שמשהו אחר בי יכול למשוך מישהו. אפילו לא אלף עמודים כתובים".

הדפים האלה היו הניסיון הראשון של סילברמן לכתוב רומן. "זה היה רומן על גברים מסוכנים, מהסוג שנמשכתי אליו. זה התחיל בתור משהו חצי קומי, אבל הלך ונעשה אפל ככל שהתקדמתי בכתיבה".

המשיכה הזאת למה שהיא מכנה "גברים מסוכנים" – לאו דווקא אלימים כמו מיניים מאד ופוגעניים רגשית – היא גם סיבת ההחלטה שלה לא להביא ילדים לעולם. החלטה לגמרי מודעת. "זאת המתנה הכי יפה שיכולתי לתת לילדים האלה," היא אומרת, "שלא ילדתי אותם. ולא בגלל שפחדתי שאני אעשה להם מה שאבא שלי עשה לי. פשוט ידעתי שהרעב שלי לגברים מסוכנים חשוב יותר מכל דבר אחר, ושאני לא בשליטה. זה לא מצב שבו אפשר באופן אחראי להיות אמא. הייתי מכורה לאבא שלי. למרות שהקשר המיני נגמר בגיל שמונה עשרה, אני מבינה עכשיו שחיפשתי אותו בכל הגברים האלה. במין שאין בו נשמה. שמחסל את הנשמה. בעצם זה מה שמשותף לכל ההתמכרויות, לא רק לשלי: התמכרות למין, לאוכל, להעדר אוכל, לעבודה, לסמים, לאלכהול. זה ניסיון להשתיק את הרגש. מפני ש'אני' שיכול להרגיש, זה מסוכן מדי".

כאן נמצא הקשר בין האיסור החברתי על גילוי עריות לבין הטראומה הפרטית: מכיוון שהפגיעה מונעת התפתחות של עצמיות יציבה, בוגרת, היא מאיימת להפוך את הקורבנות למי שמתקשים לתפקד חברתית כמבוגרים. מי שלא התאפשר לו להיות בן או בת להורים, מתקשה להפוך בעצמו להורה. או שהוא מצליח לעשות את המעבר הזה, במחיר מה שוויניקוט כינה 'עצמיות מזוייפת.' המטאפורה היפה של וויניקוט היא זו: עצמיות בתנאים של פגיעה לא מתפתחת מן הגרעין החוצה, אלא מן הקליפה פנימה.

מנקודת המבט של הכלל, אם הקן המשפחתי סוגר על ילדיו, הוא לא מקנה להם את הכישורים שיאפשרו להם לצאת ממנו. הוא לא מאפשר לתאים משפחתיים ולהצטרף לחברה. סוציולוגים ואנטרופולוגים, לוי-שטראוס היה אולי הבולט בהקשר הזה, אמרו לנו מזמן שבלי האיסור על גילוי עריות משפחות יתבדדו ויתקשו להפוך להתחבר לכדי חברה. אקזוגמיה ('נישואין החוצה') זה ההסבר הסוציולוגי הוותיק לנחיצותו של הטאבו על גילוי עריות. זה לא מקרה שהמקומות המעטים שבהם סוגים מוגדרים היטב של גילוי עריות הותרו, היו אותם מקומות שבהם היתה כוונה מפורשת למנוע תהליך של חיברות. הדוגמא הבולטת היא משפחת המלוכה במצריים העתיקה: אחים ואחיות נישאו שם בדיוק כדי למנוע את התערבות המשפחה באוכלוסיה שמסביב, ופיזור רכושה הפוליטי והכלכלי. אבל האלמנט הזה הוא רק חצי מהסיפור, גם כשמדובר במבט סוציולוגי. כשבשנות החמישים גם סוציולוגים, כמו טאלקוט פארסונז למשל, החלו לראות את הצד הנפשי, הפרטי של גילוי עריות, הם הוסיפו עוד נדבך להבנת המימד החברתי. אם גילוי עריות פוגע ביכולת של הפרט באופן שלא מאפשר לו לתפקד כמבוגר בתחום הכלל, אז השאלה היא לא רק אקזוגמיה ובידוד של תאים משפחתיים. השאלה נוגעת לעצם יכולתו של העולם החברתי לדאוג להמשכיותו. לא רק שנחסמת כאן הדרך ליציאה מן המשפחה. החברתי כשלעצמו מאבד את פישרו. העולם שמחוץ למשפחה לא מתעוות אלא, במובן עמוק, מפסיק להתקיים. לא רק שקשרים ממשיים לא נוצרים מחוצה לו, האפשרות לקשרים כאלה נעלמת, נעשית לא נתפשת. אם אותם אלמנטים בנפש שמובילים את הילד בסופו של דבר החוצה, מופנים פנימה, החוץ נמוג.

לכן וייל אלן צודקת, נדמה לי, כשהיא מצביעה על מה שהציל אותה: העובדה שכשההתעללות התחילה היא היתה עצמאית במידה יוצאת דופן לגילה, כבר עשתה צעדים מחוץ לחממה, קשורה ליכולת שלה לדמיין עתיד אחר. לדמיין את עצמה נשואה. צריך להגיע למידה של תחושת עצמיות כדי להצליח לדמיין את עצמך יוצא מהכן המשפחתי ומקים כן בעצמך. לוייל אלן יש בת.

שרלוט וייל אלן היא אישה נמרצת, מתפוצצת מאנרגיה. היא מדברת מהר, היא שנונה, מודעת מאד לעצמה. אנחנו נפגשים בדירה שלי בניו יורק, והיא מופתעת לגלות שלא צריך לצאת החוצה בשביל לעשן. יש לה גאווה קנדית, כלומר זילזול בצדקנויות אמריקאיות, ומלחמת החורמה בעישון מרגיזה אותה. אבל היא מעשנת רק חצאי סיגריות. אחרי החצי היא חותכת את הסיגריה במספרי ציפורניים שהיא מחזיקה בקופסת מתכת כסופה, יחד עם הסיגריות. את החצי השני היא תעשן רק אחרי הפסקה. יש לה קריירה ספרותית פורחת והיא כבר כתבה עשרות רומנים. יש לה אתר אינטרנט משלה. בתוך כל מה שהיא מספיקה, היא עונה לאי-מיילים בתוך פחות מחצי שעה.

הניגוד בינה לבין סילברמן בולט. סו סילברמן היא אדם מהורהר, מופנם. היא חושבת בזהירות לפני שהיא מגיבה, ולמרות שהיא נדמית סגורה, יש בה משהו חם. נעים. אבל חוש ההומור בולט אצל שתיהן. זה לא מקרה, סילברמן אומרת. "אתה תגלה שלרוב נפגעי האינססט יש הרבה חוש הומור. זה מכשיר הישרדות, אחרי הכל". ההומור של סילברמן הוא אירוני, דק. לא פעם שחור. אנחנו נוסעים לקניון של גרנד הייבן, שדומה בכל לאלפי קניונים אחרים בארצות הברית. כל בו חד קומתי ענק, שיש בו הכל, מסופר מרקט דרך בגדים ונעלים ועד ציוד חקלאי בינוני-כבד. העגלות גדולות מספיק בשביל לשים בהן מכסחת דשא ממונעת. יש שם גם מחלקה לצילום, ואנחנו ניגשים לשם לסרוק תמונות שבחרנו מתוך האלבום המשפחתי של משפחת סילברמן, כדי שאפשר יהיה לשלוח אותן לארץ באי-מייל. בין השאר אנחנו סורקים תמונות סטודיו שנעשו לפני שנים אחדות בשביל יחסי הציבור של הספר. המוכר מסביר לנו שאסור לסרוק תמונות של צלמים מקצועיים בגלל חוק זכויות יוצרים. סילברמן מניחה את התמונות על הסורק. המוכר מסתכל עליהן. "אלה לא תמונות מקצועיות?" הוא שואל. לגמרי ברור שהן כן. התאורה. הרקע. עשר תמונות עם הבדלים זעירים בתנוחה. ואם זה לא מספיק, לידן על הדלפק מונח גליון קונטקטים ממוספר. במקום זה היא מסתכלת על האיש בהפתעה, בעיניים גדולות. "אה! לא לא" היא אומרת. המוכר מהנהן, עוזר לנו לסרוק אותן. הצלם הוא ידיד של סילברמן. אבל לך תסביר את כל זה בכל-בו אמריקאי.

בדרך החוצה אני אומר לה שלא רואים עליה שהיא יודעת לשקר בכזאת קלות. היא מרימה גבה ומסתכלת עלי באלכסון, בחצי חיוך: "אתה עושה צחוק?" היא אומרת. "כל החיים שלי שיקרתי. מגיל ארבע. יש לי הרבה ניסיון".

בדרך חזרה לבית שלה, במכונית, אני שואל אותה אם היא היתה רוצה להסגיר את אבא שלה. אם הרשויות היו מתערבות, בזמן שהיא היתה ילדה, האם היא היתה משתפת פעולה. "בשום פנים ואופן לא," היא אומרת. "הייתי מגינה עליו. הייתי משקרת. לא הייתי מוכנה לאבד את המשפחה שלי. הידיעה שמשהו כאן מאד לא בסדר התקיימה איכשהו במקביל עם התחושה שאנחנו המשפחה הכי מוצלחת שיכולה להיות. זאת היתה המשפחה שלי, וזה היה אבא שלי, ולאבד אותם זה היה הדבר הכי מפחיד בעולם בשבילי". אחרי עוד רגע היא מוסיפה, "מדובר בתחושה איומה של אחריות ואשמה גם ככה. להוסיף על זה את הידיעה שאני אחראית גם לפירוק המשפחה, שזה בגללי? זה לא נסבל". אני שואל אותה על נקמה, על רצון לראות את האיש הזה נענש, סובל. "לא. רציתי שיפסיקו אותו, לא שיתנקמו בו. עד עכשיו, כשמזמינים אותי לאנשהו לדבר על התעללות בילדים, מלווה אותי תחושה לא נעימה. אני יודעת שמי שבאים לשמוע אותי, באים לשנוא אותו. ואני לא שמחה להזין את השנאה הזאת. זאת לא כל התמונה. זה אבא שלי, אחרי הכל. זה הרבה יותר מסובך".

וייל אלן מגיבה פחות או יותר באותו אופן. נקמה? כעס? מאסר? "מה פתאום? בשביל מה?" ואחרי עוד רגע, "לא. זה האבא היחיד שהיה לי".

הרשויות, פסיכולוגים, חוקרי נוער ועובדים סוציאליים, מכירים את הבעיה הזאת מקרוב. הם יודעים שצריך להתערב, אבל הם יודעים גם שאי- אפשר סתם לשלוח שוטר. שאם לא עושים את זה בזהירות, אפשר לדחוף את הילד מעבר לקצה. לעתים להתאבדות. אז מה הפתרון, אני שואל את סילברמן.

"בטח לא להוציא את הילד מהבית, כשמתחילה החקירה, כמו שהרשויות נוטות לעשות" היא אומרת. "בעצם מענישים את הילד. תולשים אותו. צריך להבין שבעיני ילדה כזאת, מנקודת מבטה, זה לגמרי הגיוני. היא חושבת שמגיע לה עונש, והנה כשהסוד מתגלה באמת אוסרים אותה. לוקחים אותה מהבית. מבודדים אותה. מה שצריך לעשות, גם אם זה בניגוד לרצון המודע של הילד, זה להרחיק את ההורה התוקף. לא צריך לצפות שהילד ישתף פעולה, ולכן צריך לתת לו עזרה נפשית אינטנסיבית".

וייל אלן שותפה פחות או יותר לאותה דעה. "זאת דילמה איומה," היא אומרת. "הילדה מחזיקה אקדח טעון שיכול לפוצץ את כל המשפחה, והיא יודעת את זה. היא לא תשתמש בו. דווקא ילדים קטנים ישתפו פעולה עם הרשויות יותר בקלות מפני שהם עוד לא מבינים מה המשמעות. אבל כל קורבנות גילוי העריות שאני דיברתי איתם, מרגע שהם מבינים מה פירוש הדבר יעשו הכל כדי לשמור על המשפחה."

הסיפור של קתרין הריסון שונה באופן קטגורי מזה של סילברמן ווייל אלן. לא מדובר כאן בהתעללות בילדים, ולא באונס. מדובר בסיפור של אדם מבוגר. מדובר באדם שמבין את המשמעות. הריסון בחרה מה ששום ילד או נערה לא יכול לבחור, גם אם נדמה לו שהוא בוחר. "הנשיקה" הוא דו"ח מלא כאב על הכוחות והעיוותים שדוחפים אדם מבוגר לבחירה כזאת.

קתרין הריסון לא הכירה את אבא שלה. חוץ משתי פגישות קצרות (אחת בגיל חמש ואחת בגיל עשר), חוץ מכמה פתיתי אינפורמציה מפה ומשם, כמה מכתבים קפוצי שפתיים, שהיו בעיקר הנחיות מוסריות לחינוכה של הבת, היא ידעה עליו מעט מאד: שהוא כומר פרוטסטנטי, שההורים של אמא שלה הפרידו בין בני הזוג ופחות או יותר גירשו את האב, שאמא שלה נשארה קשורה אליו בדרכה הקרה והעקשנית. בגיל עשרים הריסון פוגשת את אבא שלה בפעם השלישית, ומערכת היחסים ביניהם נמשכת ארבע שנים.

סיפרה של הריסון "הנשיקה" שיצא בארצות הברית ב 1997 (תרגום לעברית הופיע ב"עם עובד") מתאר את מערכת היחסים הזאת, והוא חולל מהומה גדולה בארצות הברית מיד עם צאתו. חלק מהמהומה קשור בזה שהריסון היתה כבר קודם סופרת מצליחה. האשימו אותה בניצול ציני של סנסציה לקידום מכירות (הספר אכן היה רב מכר), האשימו אותה בפגיעה בעתידם של ילדיה, האשימו אותה בחוסר טעם ובהעדר גבולות מוסריים. כמויות הדיו הארסי שנשפכו על הריסון היו עצומות. כמו שהיא אמרה אחר כך בראיונות, מה שהרגיז את המבקרים יותר מהכל, כנראה, הוא שזה ספר על חציית גבולות חמורה כל כך ואף על פי כן אין בו קורבן ואין בו אשם חד משמעי. זה מכעיס שמי שחצתה את הקו לא נשרפה, לא נענשה, לא גמרה באשפוז, ובמקום זה היא סופרת מצליחה.

“הנשיקה” הוא לא ספר של שיפוט מוסרי. אבל הוא ספר חכם, וחשוב. והוא אומר דבר מה עמוק על מוסר בכלל ועל גילוי עריות בפרט. דווקא בגלל שהוא מבודד את שאלת גילוי העריות מהשאלה של תקיפת ילדים, הוא מאפשר מבט אל כובד המשקל, אל גודל הכאב שחציית הגבול הזה כשלעצמה גורמת. והוא מעיד לא פחות על גודל הנזק הנפשי שהכין את הקרקע, על מה שיכול להוליך אדם מבוגר לפתוח את הדלת הזאת. מפני שזה לא רק ספר על יחסי אב ובת, אלא גם, או מדוייק יותר, בעיקר, על יחסי אם ובת.

***

קתרין הריסון עצמה היתה תאונה. ההורים שלה התאהבו בגיל שבע עשרה, ובגיל שמונה-עשרה התחתנו אחרי שאמא שלה נכנסה להריון. חצי שנה אחרי שהריסון נולדה הם נפרדו בלחץ הוריה של הכלה. זאת היתה משפחה יהודית ממוצא עיראקי שחיתה בשנחאי הקולוניאלית ואחר כך באנגליה. בארצות הברית שמרו סבא וסבתא של הריסון על גינונים בריטיים מתנשאים, שהתאפשרו בין השאר בעזרת ההון המשפחתי.

פרח כמורה אמריקאי צעיר, בן למשפחה הרוסה ממוצא גרמני, עם קורטוב של דם אינדיאני, זה לא מה שהם רצו בשביל הבת שלהם, בשביל אמא של הריסון. אבל מה שחשוב יותר, מה שמניח את יסודות ההסבר לפרשת יחסיה עם אביה בגיל עשרים, הוא שאמא שלה עצמה לא רצתה בה. עד גיל שש הבת והאם חיו אצל הסבא והסבתא. וכל הזמן הזה הריסון זוכרת את אמה בעיקר ישנה. שעות רבות עוברות על הילדה הקטנה הזאת על יד מיטת האם.

"קומי. קומי" היא כותבת. "אני חושבת את המחשבה בראשי בקול רם כל-כך, עד שנדמה כאילו היא חייבת לקום, היא לא יכולה להישאר שוות-נפש כשאני מפצירה – רוצה בה – בלהט כזה".* אבל האם ממשיכה לישון. שעות. ימים שלמים. הילדה טורקת דלתות, מפילה דברים, מורידה את המים בשירותים, עושה כל מה שיכול להעיר את אמא שלה בלי שהמעשה יראה מכוון. "מפני שכל עוד אמי מסרבת לשוב להכרה", היא כותבת, "היא מסרבת להכיר אותי: אינני קיימת".

אבל גם כשהיא מתעוררת, הבת איננה אלא הפרעה, מועקה: "עיניה, כשהן פונות אלי לבסוף, כשתי מראות ריקות. אני לא מוצאת בהן את עצמי".

"אני יודעת היום", אומרת הריסון כשאנחנו נפגשים בביתה, בברוקלין, "שהיא לא היתה מסוגלת לאהוב. אבל לא כך ראיתי את זה בתור ילדה. הרגשתי לא רק לא נאהבת, אלא גם בלתי-ניתנת-לאהבה. בליתי את כל ילדותי בניסיון מודע, מאומץ, לשנות את עצמי, להפוך את עצמי לילדה שאמא שלי תוכל לאהוב".

כשהילדה בת שש, אמא שלה עוזבת את הבית ומשאירה אותה בידי הסבא והסבתא. היא רוצה להתחיל חיים חדשים וכדי לעשות את זה היא צריכה להשתחרר גם מעריצותה של אמה, סבתא של הריסון, וגם מעול האמהות שלה עצמה. היא עוברת לדירה לא רחוקה, אבל היא לא משאירה טלפון או כתובת. היא תבקר כשהיא תירצה, אבל היא לא תיתן ש"יזעיקו אותה בגלל חום גבוה, סיוטים, שן שנפלה".

בחדר שהאם עזבה נשארו כל הדברים שלא היו חשובים מספיק בעיניה בשביל לטרוח לקחת. והבת, ילדה בגיל כיתה א', מסתובבת בחדר הזה כמו במקדש. נוגעת בבדים, מריחה את הבשמים. בארון נשארו שמלות בכל הצבעים. "אני עומדת ביניהן", כותבת הריסון. "אני תוחבת את ראשי מתחת לאחת מהן ומניחה לה ליפול סביבי כאוהל צהוב, אוהל שצבעו כצבע השמש וריחו ריח פרחים. אני מצמידה את פני אל האריג החלק, היפה פי מאה מכל דבר אחר בבית הזה. אם שמלה כזאת לא היתה ראויה להילקח, איזה סיכוי היה לי?"

סבא וסבתא שלה מגדלים אותה, וגם הם אנשים קשים. פעם אחת הילדה מנסה להעביר את המטען הכבד של געגועיה וכמיהתה למקום בטוח יותר מאשר אמה הנעלמת. אל הסבתא. הריסון אמנם קוראת לזה בספר "שינוי פרגמטי" ברגשות, אבל זה מזכיר יותר ניסיון לקפוץ מעל תהום:

"דגדגי לי בצוואר", [סבתי] אומרת ומעבירה את אצבעותי בקלילות על המקום ששערה המושחר הגזוז נושק לעורף.

"תדעי לך, סבתא", אני אומרת, "אני אוהבת אותך יותר מכל אחד אחר בעולם. אני אוהבת אותך יותר מאת אמא".

סבתי לוקחת את ידי מעורפה. "לא", היא אומרת, "לא נכון".

אני שותקת, [נעלבת] מסירובה לקבל את מה שהענקתי לה.

"את הכי אוהבת את אמא שלך. ככה זה אצל כל ילד, ככה זה גם אצלך".

…בעודי יושבת נזופה ושותקת ליד סבתי, אני מתחילה ללמד את עצמי לקרוא למה שאני מרגישה באמת לאמי – לכעס הנואש והמפחיד על שנטשה אותי, כעס שהשאיר אותי מוכת אסטמה וגירוי עור – אהבה.

אבל "הנשיקה" מבהיר היטב, שבסופו של דבר, הכעס הנורא הזה הוא אכן אהבה. הוא הכמיהה הנואשת לקירבה. קתרין הריסון, בכל הרומנים שלה, אוחזת באמת מכאיבה שאנחנו עושים מאמץ להכחיש: אנחנו פוגעים זה בזה פגיעות קשות כל כך משום שאנחנו כמהים כל כך לאהבה. אנחנו מאמצים בקלות השקפות שמצירות את הרוע האנושי כפרי של תאוות כוח. אבל אנחנו אומרים מעט על כמה רוע, כמה אלימות, כמה אכזריות נובעים מהכמיהה לאהבה. את האהבה אנחנו רוצים להשאיר נקייה. אנחנו לא אהבים שיזכירו לנו את הרצון הנואש הזה להיטמע בזולת ולהטמיע אותו בנו. אנחנו לא אוהבים לזכור שהאלמנט האגרסיבי הזה הוא לא זר לאהבה, הוא עצם עצמה. שאהבה היא בו בזמן גם הרצון לבלוע וגם הרצון להיבלע. "זה בעצם אותו דבר", אומרת הריסון היום: "'אני אוהבת אותך', 'אני זקוקה לך', 'אני מפחדת בלעדייך', אלה פנים שונים של אותו דבר ומכאן עד כעס, עד 'אני רוצה להרוג אותך אם את לו חוזרת,' המרחק לא גדול".

האופן שבו בנוי הספר, מציב את האהבה שנחסכה מהילדה כסיבת הסיבות. כמניע של כל מה שעומד להתרחש. שני האנשים שמהם היא חסכה את אהבתה, האב והבת, עתידים היו לפנות נגד האם בזה שהם פונים זה אל זה. יש הרבה כוח בהסבר הזה, וכנראה גם הרבה אמת. אבל זה לא הכל.

כשהריסון ואבא שלה נפגשו, בגיל עשרים, היה נדמה שהוא מציע לה את מה שאמא שלה חסכה ממנה. מהרגע הראשון, כשהיא באה לקחת אותו משדה התעופה, הוא לא יכול להסיר ממנה את עיניו. כל מה שהיא עושה במהלך הביקור שלו – שורכת נעל, מקלפת תפוז, מצחצחת שיניים – מרתק אותו. "התבוננות מדוקדקת זו מרגשת ומתישה אותי כאחד" היא כותבת. "איך זה יכול להיות שמישהו חושב שאני מעניינת כל כך?" הוא מסתכל עליה ודמעות זולגות מעיניו.

עדיין איני יודעת זאת, לא בהכרה, אבל אני חשה בדבר: אבי היושב שקט כל-כך ונועץ בי את עיניו החל איכשהו לברוא אותי במבטו. ראייתו מעניקה אותי לעצמי, מבטו משקף את החיים שמנעה ממני אמי בעיניה העצומות בזדון. כשאני מסתכלת בו מסתכל בי איני יכולה אלא להתאהב התאהבות כאובה, מסוכנת. ואהבתי אותו קשורה קשר בל יינתק להרגשה נוקבת של אובדן. בכל פעם שאני לבד – בחדרי, בחדר האמבטיה – אני מוצאת את עצמי בוכה, לפעמים אפילו נופלת על ברכי. איך אשא את הייאוש החדש הזה? איך ייתכן שאני בת עשרים שנה, שהייתי צריכה לגדול בלי אב, ועכשיו אני פוגשת אותו כשכבר מאוחר מדי, כשהילדות עברה, אבדה?

ואז, בסוף הביקור, כשהם נפרדים, שוב בשדה התעופה, הגבולות המטושטשים של הגילוי ההדדי הזה נפרצים ממש. הוא מנשק אותה, ולרגע הנשיקה הופכת מנשיקה תמימה לנשיקה עם הלשון. שלו. את הנשיקה הריסון מתארת בספר כעקיצת עקרב. "היא הסם שאבי נותן לי כדי שיוכל לבלוע אותי. כדי שארצה להיבלע". ואחריה שום דבר לא יכול להיות אותו דבר. הנשיקה היא "כמו קיר נוצץ עצום שחוצץ ביני ובין כל דבר אחר, משטח שאין בו שום אחיזה, שום סימן שיסייע להבין אותו. אני יכולה לראות בעדו ומעבר לו את החיים שהיו חיי, אבל בדרך מסתורית הנשיקה מפרידה אותי מהם".

מכאן מתחילה מעין שקיעה משונה בשיתוק. היא שוקעת בישיבה בכורסא ירוקה במעונות הסטודנטים ושום דבר חוץ משיחות הטלפון עם אביה לא מקים אותה משם. היא מחמיצה את ההרשמה, היא עוזבת את הלימודים, אחר כך גם את המעונות. היא שוכרת דירת מרתף, מתנתקת בהדרגה מכל קשר עם חברים, מכל מגע עם החיים. רק שיחות הטלפון איתו. את הנשיקה היא זוכרת ולא זוכרת. היא חושבת עליה כל כך הרבה עד שהיא לא בטוחה בקיומה, ואת מה שעובר עליה היא מסבירה לעצמה כתוצאה של הלם הפגישה עם האב האבוד. בלילות, בטלפון, הם שואלים זה את זה שוב ושוב "מתי?", מתי הם ישובו להתראות.

מכיוון שאת האופן שבו היחסים מתפתחים הריסון מתארת בספר בעיקר ברוח הזו, שקיעה הפנוטית לתוך אובססיה, ואחר כך בידוד וחנק, אני שואל אותה על מה שנראה לי בספר מוצנע: שיכרון של פריצת גבולות.

"תמיד הייתי פיצול בין ילדה טובה וילדה רעה," הריסון אומרת. "עד שפגשתי את אבא שלי הייתי ממש מודל להתנהגות מבוקרת. ואז האופן שבו הרגש יכול למוטט את כל זה בשניה היה גם מפחיד, וגם, במובן מסויים, נפלא. פשוט להיסחף על ידי משהו. החיים שלך הופכים איי חרבות עשנים, ויש מין 'אז מה איכפת לי?' כזה. וזה טוב במובן מסויים. לא. לא טוב. זה טפשי לומר טוב. אבל אתה מכבד את זה. משהו קורה. משהו גדול ממך, ואף על פי כן הוא בא ממך. זה מוזר. אי אפשר לשלוט בזה, או להתחרט, או לנהל את זה או להתייחס לזה באמצעים רציונליים. 'אז למה לא תעזבי אותו?' או 'למה שלא תיפרד ממנה?' מה? מדברים איתך על זה כאילו אומרים לך 'אתה לא חושב שהגיע הזמן לחליף סוליה בנעליים שלך?' זאת אי הבנה מוחלטת של מה שקורה. המעבר הזה מסדר להרס. תמיד מרתק אותי האופן שבו בני אדם מסוגלים לנהל חיים מסודרים ומאורגנים וברגע אחד לשלוח את הכל לעזאזל. למעשה כל אחד מהצדדים האלה מזמין את השני".

אז לא מדובר רק בשיתוק, אחרי הכל. "זה גם היה מרגש מאד," היא מוסיפה, "זאת תחושה של כוח, ואף על פי כן זה לא היה ממש בשליטתי. אני מתארת לעצמי שככה מרגיש פירומן. אתה שופך את הבנזין, אתה מדליק את הגפרור, אתה מסתכל על הכל עולה באש. לרגע היתה לך שליטה ועכשיו אין לך, וזה הדבר העצום הזה שהורס את הכל, אבל מצד שני תסתכל על זה, במובן מסוים זה מקסים".

חלק מהכעס על הריסון, נדמה לי, נובע מזה שיש בה משהו גאה. אבל ככל שהצלחתי להבחין, היא רחוקה מאד מנטייה להתגאות ברומן שלה עם אביה. בחצית הגבול עצמה. היא נכונה להאשים את עצמה במידה יוצאת דופן, לומר על עצמה דברים קשים במיוחד. כשאני שואל אותה על מבול ההתקפות הארסיות שבאו אחרי פרסום הנשיקה היא צוחקת. "הם לא אמרו שום דבר שלא חשבתי על עצמי ממילא, שלא אמרתי לעצמי על עצמי אלף פעמים". הקו הגאה שבה, כך נדמה, הוא יותר גאוה של מישהו שהתגבר על כאב גדול, על ייאוש גדול, מאשר של מישהו שהצליח להתחמק ללא עונש מפשע גדול.

להריסון יש צחוק מתגלגל, מצלצל, וכּן, גם לה יש חוש הומור אירוני. ארס שמופנה לא פעם כלפי עצמה. היא לבושה בבגדים ביתיים כשאנחנו נפגשים, לא במה שאמריקאים לובשים לפגישות. היא בחודש השמיני להריונה וזה יהיה הילד השלישי. הגדולה, שרה, כבר בת עשר והיא חוזרת הביתה בזמן שאנחנו משוחחים. הריסון מנמיכה את הקול לרגע ואומרת לי על מה לא נוכל לדבר לכמה דקות.

שרה מסתכלת אלי בזמן שהיא מדברת לא אלי, שואלת את אמא שלה מי זה. אמא מסבירה לה. הן מדברות רגע על בית הספר, ואחר כך שרה עולה לחדר שלה.

אני שואל אותה על השמצות בעיתונות, על זה ששאלו איזו מין אמא היא ואיך היא עושה את זה לילדים שלה. "זה באמת היה אחד הדברים היותר פוגעים," היא אומרת. "וזה גם הפחיד אותי פתאום, ההאשמה הזאת, שאולי אני לא בסדר בתור אמא. אבל למעשה, אני חושבת שאני אמא לא רעה בכלל. אין לי תוכנית מסודרת, שנניח, כשהם יגיעו לגיל 13, אני אושיב אותם לשיחה ואדבר איתם על אבא שלי. אבל זה יעלה, וכשזה יעלה אני אדבר איתם על זה. אני חושבת שהחוויה שיש להם מאמא שלהם היא כל כך יותר גדולה ממה שקרה לפני שהם היו – בשביל ילד מה שהיה לפני שהוא נולד זה מין עבר פרה-היסטורי – שאני לא חושבת שיהיה לזה אפקט עצום כזה. השאלה היותר גדולה היתה איך אני אלמד לחיות עם העבר שלי, וההשפעה של זה על איזו מין אמא אני היא יותר משמעותית. הספר היה חלק גדול ביכולת שלי להתגבר, ובמובן זה זה בעצם לטובה. היתה חשיבות עצומה להשתחררות מהסוד".

בתרבות שבה היחסים בין בני אדם פורמליים כל כך, הריסון חמה במידה מפתיעה. היא מאפשרת מידה מאד לא אמריקאית של נוחות, אבל יש בה גם משהו שמבהיר בחדות את גבולות האינטימיות של השיחה. את גבולות העצמיות והפרטיות. לא כל כך בתכנים כמו באינטראקציה. כשאנחנו מדברים על הדברים היותר קשים התחושה היא לא של מישהו ששופך את הלב, אלא של מישהו שניגש אל הלב כמו לארכיון כדי לחפש ולהביא את התשובה. התשובות שהיא חוזרת איתן, ככל שאני יכול לשפוט, הן כנות וחושפניות. אבל האקט של החשיפה הוא מבוקר, הוא תוצאה של החלטה. של נחישות. הוא משימה שהיא נוטלת ברצינות, למרות שהטון תמיד נעים, למרות שקל להצחיק אותה.

הבהירות של גבולות העצמיות והאינטימיות היא לא דבר קטן, מפני שהעדרם היה מוקד הבעיה בפרשת היחסים עם אביה. זה בעצם מה שאנחנו בדרך כלל כל כך אוהבים בסיפורים על אהבה: כשהיא ויתור מלא על העצמיות, כשהיא נראית כמו אצילות רוח עד כדי ויתור כזה. אנחנו אוהבים אותה כשהיא חסרת סיכוי, נואשת, בניגוד לכל הכללים, כשהיא אסורה. רומאו ויוליה. עד מוות. אבל יש סיבות טובות לזה שאת הגבול הזה, האיסור על גילוי עריות, אנחנו לא יכולים לעכל. אם רומאו ויוליה נדמים לנו כמיצוי של הנשגב שבאנושי יש משהו בהנשיקה שמתעקש לומר שחציית האיסור הזה היא שלילה של האנושי.

הספר נפתח כך:

אנחנו נפגשים בשדות-תעופה. אנחנו נפגשים בערים שלא היינו בהן מעולם. אנחנו נפגשים במקומות שאיש לא יכיר אותנו שם.

אחד מאתנו בא במטוס, האחר מביא מכונית, ובה אנחנו יוצאים ליעד כלשהו. יותר ויותר, המקומות שאנחנו נוסעים אליהם הם מקומות לא מציאותיים: היער המאובן, עמק הנציבים, הקניון הגדול – מקומות נוקשים ויפים וקטלניים כמו המקומות הנראים בתצלומי לווין של כוכבי-לכת רחוקים. נטולי אוויר, בוערים, לא אנושיים.

…שום-מקומות ושום-זמנים אלה הם ביתנו היחיד.

שוב ושוב הריסון חוזרת לצורך של שניהם, אבל בעיקר לצורך ההולך וגובר שלו, בבלעדיות מוחלטת זה על זה, במיזוג מוחלט. והמיזוג מתחזק ומתהדק על ידי הבידוד הגובר. על ידי העובדה שאין דרך לרקום את מערכת היחסים הזאת לתוך הקשר חברתי, או משפחתי. אבל העניין הוא לא רק שהאיסור החברתי הופך אותם לגולים מהחברה. יש כאן משהו עמוק הרבה יותר שנוגע לקשר בין עצמיות, גילוי עריות וחברה. העניין הוא שגילוי עריות עומד בניגוד יסודי לעצם קיומה של תחושת העצמיות. כשהקשר הופך מיני, בזה בדיוק הוא פוגע: "הבעלות של אבי על גופי" כותבת הריסון, "יותר ויותר נראה שאינה אלא זאת: בכל פעם הוא לוקח עוד קצת מחיי; בכל פעם נשאר פחות ממני". ובמקום אחר: "עכשיו אינני יודעת עוד מי אני, או אם אני קיימת, בנפרד מאבי".

עם כל ההבדלים העמוקים בין המקרים, כמה זה מזכיר את הדברים של סו סילברמן כשהיא כותבת על הלילה הראשון שלה מחוץ לבית, בקולג': "איפה אבא שלי? הוא לא כאן. הוא לא כאן. הוא לא כאן. אני לא מרגישה עצובה. אני לא מרגישה שמחה. אני לא מרגישה. אני לא מרגישה אני. אני לא יודעת מי אני או מה יהיה איתי במעונות מגורי הבנות האלה בבוסטון".

האופן שבו הריסון מסבירה את פרשת יחסיה עם אביה מציב את הכעס הנואש על האם שלא אהבה אותה בילדותה במרכז.  "אבא שלי" היא אומרת היום, "לא היה העניין. הוא היה וקטור בחזרה לאמא שלי". מה שעולה מן השיחה איתה, כמו גם מהנשיקה נראה יותר כמו סיפור של נקמה באם. ובלי ספק יש כאן אלמנט כזה. אבל הווקטור הזה, נדמה לי, הוא לא רק נקמה. באיזה מובן עמוק, גילוי עריות הוא מרד נגד (או במקרה שמדובר בילד מניעה של) עצם הפרידה בין ילד והורה. זאת התכחשות לחוויה המכוננת את תחושת העצמיות. זה ניסיון לגלגל את הזמן אחורה אל התחושה "האוקיאנית" של מיזוג, שפרויד דיבר עליה. אל המקום שבו התקיימה אשלית של אחדות בין ילד והורה. לכן אמרתי שיש כאן גם הבטחה, ושזה במובן מסויים העוול היסודי: זאת הבטחה שקרית שאפשר לברוח מן המצב האנושי. ואי-אפשר.

אם אנחנו מבקשים לקחת ברצינות את עבודתם של הפסיכולוגים מאהלר, וויניקוט, קוהוט ואחרים, אז החממה המגוננת של תחושת המיזוג בינקות היא שלב הכרחי ביכולת המאוחרת יותר להיפרד. זה הגולם, קליפת הביצה, אם להשתמש במטאפורה של פרויד, שבתוכם מתאפשר לנו לעכל בהדרגה את העובדה הקשה של בדידותנו, של נפרדותנו. באור הזה, מה שהריסון מדווחת עליו הוא ילדות בלי חממה כזאת. והעדרה של אהבת אם, במקום ובזמן שהיא היתה דרושה היא שיצרה רצון נואש, חובק כל, להבקיע דרך חזרה אל מעגל המיזוג. להתפרץ חזרה אל הגולם שהיא גורשה ממנו מוקדם מדי. במובן זה אבא שלה הוא לא רק מכשיר נקמה באם, הוא גם תחליף-אם, והחיבור איתו, אם להשתמש במונחים של סו סילברמן, הוא ניסיון לחבר מחדש את חבל הטבור, מפני שחבל הטבור נותק לפני הזמן. והרי זה מה שמפתה אותה מלכתחילה: תשומת הלב המוחלטת שלו. תשומת לב מהסוג שרק בינקותנו אנחנו יכולים לקבל.

בבגרות, מין – כמו אהבה – הוא בין השאר ביטוי לכמיהה להתמזג בזולת. להכיל אותו, להיות מוכל בתוכו. באופן מבוקר, זמני, בתוך מסגרת, זה סוג של ביטול העצמיות. מאחר שהריסון פוגשת את אביה בבגרותה, כשהערוץ הזה של התאהבות ומין הוא הדרך שלנו למידת קירבה גדולה, הרצון הזה להתמזג מתעל את עצמו לשם. זה מה שקשה כל כך לבלוע בסיפור הזה: מדובר בהתאהבות, והדרך משם מוליכה למין (ולא להיפך, כפי שחשב פרויד). מרגע שהקשר נטען במיניות התחושה שהיא הולכת ומתבטלת, שבכל פעם נשאר לה פחות ופחות ממנה, מתעצמת. האב שנתן לה את עצמה במבטו לקח ממנה את עצמה בשל אותו מבט עצמו.

יש מעט מאד איזכור ישיר של מין בהנשיקה, וכשיש הוא נושא בדיוק את התחושה הזאת: היא מתבטלת, נרמסת, תחתיו. "להט נשיקותינו הראשונות אבד זה כבר על הכבישים המהירים", היא כותבת; "כובד משקלו חנק את התשוקה שחשתי לפנים; והשגרה החדגונית של המגע בינינו מקהה אותי כל-כך, עד שבכל פעם אני קפואה יותר, שותקת יותר, חסרת חיים יותר".

אני שואל אותה על המעבר הזה, על המקום שבו התחושות התחלפו.

"מה שהיה לי חשוב במגע הפיזי," היא אומרת, "היה הקרבה שלנו, הבעלות הגופנית שלי עליו, בניגוד להנאה שלי עצמי, שלא נראתה לי אז עניין משמעותי כל כך. זה היה בסופו של דבר כפייתי ואומלל. אולי לא מהתחלה. רק מרגע שזה חצה באופן ברור את הקו, מרגע שזה נעשה מגע מיני מלא. אז זה כבר הפחיד אותי מדי. וזה נעשה אומלל. בהתחלה זה היה מסוכן, אבל לא ממש ממוצֶה. כלומר זה מוזר לשים את הקו דווקא שם, מפני שהיה משהו לא בסדר מהתחלה. היה משהו אינססטואלי בקשר הזה מהמבט הראשון שלנו זה בזה. אבל עם זאת, יכולתי לעמוד במינון מסוים של זה, מינון מסוים ריגש אותי. אבל ברגע שהדברים, נאמר, התמסדו למערכת יחסים, זה הפך למועקה. כן. וזה היה אומלל. כל העסק היה קומפולסיבי ואומלל. גם בשבילו. כי הכרחתי אותו לשלם על זה. לסבול. זה לא נעים כשאתה נאלץ לכפות את עצמך על מישהו שרק חצי מסכים, ואז חצי לא מסכים".

אבל היה גם קו של רוע, או אכזריות ביחס שלה אליו, כמו ביחס שלו אליה, ובספר הוא מופיע רק בין השורות. אני שואל אותה גם על זה. "כן," היא אומרת. "אני בטוחה שהייתי אכזרית כלפיו. אני חושבת ששנינו היינו אכזריים ואנוכיים. הייתי אכזרית במובן זה שהיה לי מישהו שיש לי עליו המון כוח, והייתי מודעת לזה, ונהניתי מזה". וזה עוד צד של מערכות יחסים כאלה, ששרוי בצל, במקומות שלא מדברים עליהם. הרבה פעמים החודרנות הזאת לא רק גוזלת את הכוח – והיא גוזלת הרבה ממנו – היא גם, בדרך מוזרה נותנת לילד כוח לא פרופורציוני, לא בריא, לא סביר על הורה, שפתאום מצטייר בעיני הילד כזקוק לו נואשות. סו סילברמן מרבה לכתוב על זה: על התחושה שאביה זקוק לה, שרק באמצעותה הוא יכול "להבריא" שכל העולם, בעצם, תלוי בזה שהיא תדע לנקז את זעמו.

הרגע של חציית הקו בהנשיקה הוא דווקא לא הרגע שבו נעשה המעשה המיני, אלא הרגע שבו הוא מוצע כאפשרות. זה המקום האחד שהטון השקט, הנייטרלי, המעט סהרורי של הספר, נשבר. כאן הריסון נזקקת, בצדק, למטאפורות קמאיות יותר. זה קורה על שפת הקניון הגדול, שבשעת היום הזאת סלעיו האדומים מתמלאים בצללים (התרגום כאן הוא שלי):

זו שעת בין הערביים כאשר הוא אומר זאת לבסוף. הקניון חשוך. הקניון הוא נהר של דם, מפני שכשאבא שלי אומר את המלים שמהן חרדתי – "לעשות אהבה" זה הביטוי שבו הוא משתמש – ליבו של אלוהים מתנפץ, הוא נשבר. בשבילי הוא נשבר.

"אני אוהב אותך", אבי אומר, "אני זקוק לך".

"גם אני זקוקה לך", אני לוחשת. בבקשה אל תהפוך את זה למחיר שצריך לשלם, אני מתחננת בשתיקה.

"ממה את פוחדת?" הוא שואל.

אני פוחדת שכל מה שהוא יבקש, אני אתן לו. זה רק עניין של זמן. "מללכת לגיהינום", אני אומרת, לא לגמרי בצחוק.

הוא צוחק כדי לומר לי שאני ילדותית, נאיבית. בצחוקו מקופלות כל שנות לימודי התיאולוגיה שלו כנגד בורותי באשר לכל מה שאלוהים וזעמו יכולים להיות.

"יש כללים שתופשים לגבי רוב האנשים", אבא שלי אומר, "ויש אנשים שהם מחוץ לכללים".

אבל יש כללים שמחוצה להם קשה מאד להתקיים. אם בכלל אפשר. ואלוהים הוא לא מקרה כאן. מפני שאלוהים הוא השם הכללי שלנו לאיסורים באותה מידה שהוא השם הכללי שלנו לנחמות. תובנה חשובה, כך נדמה לי, מקופלת בשיחה הזאת על שפת הקניון: מחוץ לגבולות שמשרטטים האיסורים אין נחמה. היכולת להתנחם היא היכולת לאסור. ואם מה שיכול לפצות אותנו על עובדת בדידותינו הבלתי נמנעת, אם יש משהו שיכול לרכך את התפכחות המכאיבה מאשליית המיזוג בילדותנו, זה הקשר שלנו לתרבות ולחברה אנושית. היכולת להיות חלק ממשהו גדול יותר, למרות נפרדותנו. חציית הקו של האיסור על גילוי עריות מאיימת לדון אותך לגלות מחוץ לתחום השייכות. אדם דתי יאמר מחוץ למעגל הישועה. אדם חילוני יוכל לומר מחוץ למעגל הנחמה.

אבל זו לא רק גלות של יציאה מתחומו של קונצנזוס. זה מרד נגד האיסור שמאפשר את עצם קיומו של תחום הכלל. האיסור על גילוי עריות מכריח את ההורה להפנות את הילד החוצה, לדחוף אותו להיפרד מן המשפחה. באמצעות איסורים נוקשים החברה מכריחה אותנו להכיר בהיותנו יחידים. בהיותנו נפרדים. רק בתור בני אדם שלמים, נפרדים, היא יכולה להקנות לנו תחושת שייכות. רק כשאנחנו מכירים בעובדת בדידותנו אפשר להקל מעלינו את מעמסת הבדידות הזאת עצמה. אם מה שהריסון מתארת הוא ניסיון להתמרד נגד הפרידה הראשונית, להתמזג מחדש בהורה, להתכחש לעובדת עצמיותה, אז הספר בעצם מראה לנו למה הניסיון להתנחם בלי להכיר בעצמיותנו הוא חסר סיכוי. שאין נחמה כזאת. שאין דרך חזרה אל מיזוג. שכדי להתנחם על עובדת עצמיותנו אנחנו צריכים לקבל אותה לא להכחיש אותה. שאין נחמה בלי שקודם תהיה הכרה באובדן הלא נמנע הזה. זה מה שהריסון כותבת על הניסיון להתכחש:

על הכביש אנחנו חופשיים, אבל זהו חופש מתיש מכדי שנוסיף לקיים אותו. אין מקום לא לאור ולא למנוחה, ואף שלפי שעה איננו מכירים בדבר, מכחישים אותו, תמיד נדע שמה שהרגשנו בשבוע הראשון, המיוסר, שבילינו יחד הוא האמת: איבדנו זה את זה. איבדנו את ילדותי ואת אבהותו ועשרים שנים של אהבה, ואובדן זה אין להשיבו. אנחנו בורחים מן האמת הזאת, אבל איננו יכולים לברוח לעד.

הספר של הריסון אומר, נדמה לי, משהו חשוב על חלום אנושי ישן, שהפך מרכזי בעידן המודרני. זה העידן שבו אנחנו תופשים את החרות פחות ופחות כשיחרור משלטון היצר, ויותר ויותר כשיחרור מן החברתי (כדי לתת ליצר דרור). היו הרבה מבטאים לחלום הזה, אבל אולי דה-סאד וניטשה היו הקיצונים ביניהם. זה החלום אודות האדם המורד, המשוחרר מכל איסור, האדם שרק הרצון החופשי, העז, מנחה אותו, האדם שנוטל על עצמו לחיות מחוץ לצוויה של החברה מסביבו. החלום הזה תמיד לווה בידיעה שמחוץ לעולמם של האיסורים החברתיים לא תהיה לנו נחמה. ששם "אין מקום לא לאור ולא למנוחה". זה לא מקרה, כנראה, שרוב החולמים על אוטונומיה רדיקלית כזאת עברו בשתיקה לא נוחה על האיסור על גילוי עריות. מפני שאם בתחתית כמיהותנו לא נמצא רק "הרצון לעוצמה" אלא גם הרצון למיזוג, לביטול העצמי (פרויד גישש לשם, לא בהצלחה, עם רעיון אינסטינקט המוות), אז המורד הטוטאלי, האני החזק ונטול הגבולות עשוי למצוא את מסעו מוליך לא אל עצמיות חזקה וחופשית, אלא אל ביטול עצמו. או במילים אחרות עצמיותנו החופשית מתקיימת לא כי זה דחף החיים שנמצא מתחת לכל, אלא משום שאיסורים חזקים מספיק מאפשרים לנו לשמר אותה, או אולי אפילו מכריחים אותנו לשאת אותה. רק משום שכוחות גדולים מסובבים הורה וילד גב אל גב ומכריחים אותם להכיר בפרידה הבלתי נמנעת ביניהם. רק מפני שהחברתי כופה עלינו קודם כל הכרה בפרידה.

ואם כך, אז עצמאות איננה שחרור מן החברתי אלא הפנמה של החברתי. מפני שהפנמה של החברתי היא, בה בעת, גם הפנמה של נפרדותנו וגם יכולתנו להתעלות מעליה וליצור מחדש קשרים. זו ההכרה שמה שמחולל את יכולתנו להיפרד הוא גם מה שקושר אותנו לאחרים. לא רק קשרי רגש במעגל הפרטי מחברים את האני אל מה שמחוצה לו, אלא, בסופו של משהו רחב יותר, שמאפשר לנו, כפי שניסח את הדברים פעם אריק אריקסון, להתייחס באופן פילוסופי אפילו אל סופיותנו כיחידים. משהו פילוסופי כזה, משהו ביכולת המישמוע של החברה – מלשון משמעות וגם מלשון משמעת – אורג את היחיד לתוך מרקם גדול יותר שבו נפרדות אינה התאיינות, שבו המוות איננו מאפס את תחושת הפשר. אבל החיבור הזה יכול להתבסס כנראה רק על הכרה בפרידה. רק הויתור על משאלת המיזוג יכול לאפשר קשר, וסופו של הניסיון להתמזג הוא בדידות עמוקה יותר, שאין בה נחמה. בלי היכולת להכיר בעצמי הנפרד אין גם יכולת להתעלות מעליו. להתנחם.

מה שקומם רבים כל כך נגד הנשיקה היה הדימוי שלו כספר שמתגאה בפריצת הגבולות. שמישהי יכולה להיות עזת מצח עד כדי כך, שהיא לא רק תעשה את זה אלא גם תספר על זה. אבל זה לא מה שהריסון כותבת. מה שהיא מתעדת אינו קפיצה עליזה להרפתקה מסעירה. היא מתעדת את כוחה העצום, החובק כל, של הכמיהה לאהבת הורים. את החור השחור בנפש שנוצר מהעדר אהבת הורים, ואת גורלו של הניסיון לשחזר את מידת הקירבה הזאת כשהאינסטינקטים שלנו באשר לאהבה ומין כבר שייכים לעולם מבוגר. היא מתארת, במלים אחרות, את הפיתוי הנוקב של מיזוג ואי-פרידה, ואת מחירה הנורא של ההתמסרות לפיתוי הזה. מפני שכולנו ניצבים, כנראה תמיד, בין שני הקטבים האלה, בין הרצון שלא להיפרד, שלא להכיר בעובדת נפרדותנו, לבין הרצון לעצמאות. בין הרצון להתמזג לרצון להימלט. ורק מבעד למדיום החברתי, שמרקמו ארוג ממחשבות, רגשות, תחושת שייכות, תחושת משמעות, אנחנו יכולים להגיע לאיזון ביניהם: למידה של עצמאות ולמידה של שייכות. הורה שאונס ילד ליחסי מין מנצל את כמיהתו של ילד לאהבה, את הצורך שלו בקירבה, את כאבו של הילד נוכח הצורך להיפרד, כדי לכפות עליו אשליה של אי פרידה. ומכוון שבכולנו יש גם כמיהה שלא להיפרד, הטלת המום הזאת, הפגיעה ביכולת להיפרד, מוצאת אפיק אל הילד והד בנפשו. מכאן מה שנמצא בשורש רגש האשמה של הקורבנות, בשורש התחושה המוטעית שהם אחראים איכשהו ליחסים שלתוכם נאנסו.

הריסון מתעדת את האופן שבו הורה יכול לעוות בכוח את הצרכים היסודיים של כולנו: שכן אהבת הורה בריאה היא התנאי הראשון, היסודי, ליכולת להיפרד. והעדרה פוגע ביכולת הזאת אנושות. אבא של קתרין הריסון צודק, כשהוא אומר לה "יש רק אדם אחד שהיה יכול לתת לך את הכוח לעזוב אותי". והוא צודק כשהוא אומר שהאדם הזה זה הוא עצמו. מפני שזה תפקידה של אהבת הורים. ההטיה של הצורך באהבת הורה אל אפיק אינססטואלי היא לכן בגידה כפולה: לא רק שהיא חוסכת מילד את סוג האהבה שהוא זקוק לה. היא הופכת את הכמיהה לאהבה הזאת עצמה, את אהבת ההורה עצמה, ממה שאמור לעזור לילד להשתחרר למה שדוחף אותו חזרה פנימה. חזרה למקום שבו תחושת העצמיות מתפוגגת. ואולי זה הדבר שהאיסור על גילוי עריות מבקש להגן עלינו מפניו יותר מכל: חציית הגבול הזאת משבשת את יכולתו של העולם החברתי להגן על יכולתו של הפרט לומר "אני."