שפה הולכת ונעלמת

מאת יפעת ארליך (תושבת עמונה לשעבר)

שלום, אני ממנהלת ההתחברות. רציתי לשאול אותך מה תצביע במשאל העם? מה? לא יתכן. האם תוכל לתת ידך להפקרת ארץ נחלתנו, ארצם של אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, בידי צר ואויב?

שלום, אני ממנהלת ההתחברות. רציתי לשאול אותך מה תצביע במשאל העם? מה? לא יתכן. תסתכל לי עמוק לתוך העניים, האם אתה מוכן להפוך אותי, את הורי ואת ילדי הקטנים לפליטים?

האם שני קווי ההסברה הללו משקפים עמדות אידיאולוגיות שונות, או שמאחוריהן מסתתרת עמדה אידיאולוגית אחת? האם דרך הראשונה היא הדרך האמיתית והישירה, ואילו הדרך השניה היא רק אימוץ של דפוסי חשיבה "הומניים" ושפה ליברלית, תחפושת לצורך תעמולה? והאם עדיין האידיאולוגיה היא בכלל חלק ממציאות חיינו?

במבט כלפי חוץ -
אידיאולוגיה מהלכת או בני אדם?
איך קל יותר להסביר?
במהלך ארבע השנים האחרונות, בהן לקחתי חלק קטנטן בהסברה וייצוג של "המתנחלים" באמצעי התקשורת, חשתי כי הישראלי הממוצע אינו יכול לשמוע ולהבין שפה אידיאולוגית. כל הסבר אידיאולוגי לרעיון ההתיישבות, נופל על אוזניים אטומות, או גרוע יותר, יוצר התנגדות וחשש "ממשיחיות שקר". וככל שהרביתי להשתמש יותר בסגנון אישי, לדבר על האדם ולא על המתנחל; לדבר בשפה שבה חייו של הפרט נמצאים במרכז, ולא אמונתו, תורתו או תנועתו; כשאמרתי דברים כמו "מתי תתחילו להבין כי מאחורי הכיפה והזקן ומאחורי המטפחת הצבעונית מסתתרים בני אדם עם רגשות וחלומות", "אנשים ובתים זה לא קוביות לגו שאפשר להזיז ממקום למקום", "אי אפשר לשלוח אנשים לבנות ישובים ואחר כך לזרוק אותם", "אנחנו לא משחקים בגולות על הגבעות, הקמנו כאן את בתינו, כאן מקורות הפרנסה שלנו, גידלנו כאן דור שני ושלישי שכלל לא מכירים מציאות חיים אחרת" – הרגשתי שהדברים נופלים על אוזניים קשובות, מעוררים הזדהות, ושלכך הציבור היה יכול להתחבר.
הביטוי 'התחברות' מייצג סגנון שהוא, בעיני, פוסט מודרני, במובן שהאדם לא מחפש באופן שכלי ושיטתי מה אמת ומה נכון, אלא מה מתאים לו, מה מרגש אותו ולמה הוא מצליח להתחבר.
בזה היה טמון סוד ההצלחה של מסע השכנוע בבתיהם של מתפקדי הליכוד ברחבי הערים. ההבדל בין סגנון ההסברה הזה לבין הסגנון ה"רגיל" – קרי פליירים, נאומים בהפגנות, ומודעות בעיתונים – לא היה באופן העברת המסר, אלא במסר עצמו. כאן המסר לא היה נימוקים ביטחוניים, לא אידיאולוגיה ולא נבואות פורענות. למרות שאפשר להניח שכח אלה נאמרו, לא הם היו המסר, אלא עצם המפגש. פתאום הויכוח האידיאולוגי, התיאורטי, הפך למפגש אנושי חם. סטראוטיפ המתנחל, שהתקשורת כל כך משתדלת לשמר, נשבר. עבור אותו אדם שדפקו בדלת ביתו, ה"מתנחל" הפך מסטיקר לאדם. אדם עם רגשות ומחשבות, אדם שחי במצוקה קיומית, אדם שעלולים לעקור אותו מביתו.
כך גם בהופעה התקשורתית. בדרך כלל נציג מימין נופלת במלכודת הסטראוטיפ, ולא מצליח לחדור ללבבות. אין ספק שהדגש על המקום האישי והמוסרי הולך ומתעצם לאחרונה, אך עדיין המאזין או הצופה לא תופס את רוב הדוברים שלנו כיצורים אנושיים, אלא כאידיאולוגיה מהלכת. ושוב – הוא הרבה פחות מצליח "להתחבר".

איך קל יותר להתווכח?

בתרבות שבה מזלזלים באידיאולוגיה, במדינה שבה ראש ההמשלה יכול לשנות את עמדותיו כל יומיים, טיעון אידיאולוגי נתפס כמשהו שקל לוותר עליו. "אתה חושב כך אני חושב אחרת, ואם הרוב חושב כמוני אז תותר על האמונה שלך". לעומת זאת לדרוש מאדם לוותר על פרנסתו, על ביתו, על הזכויות האדם הבסיסיות ביותר, נתפס כמהלך הרבה יותר אגרסיבי ולא מוסרי.
כאשר אנחנו ממשיכים לדבר בשפה אידיאולוגית בסגנון: "אנחנו לא אנשים פרטיים, אלא שליחי ציבור, לא באנו לכאן כדי לבנות את ביתנו הפרטי אלא כדי לבנות את ארץ ישראל", אנחנו משחקים לידיהם של מתנגדינו מהשמאל: " אם אתם שליחי ציבור עליכם להבין כי הציבור ששלח אתכם – התחרט, וכי כעת עליכם לוותר על האמונה ההזויה שלכם ולשוב הביתה. בואו ותמשיכו לבנות באותה מסירות ואמונה את הנגב והגליל". אצל רבים בשמאל הישראלי, ובהשפעתו בעשור האחרון גם במרכז הפוליטי, נתפסת ההתיישבות כאידיאולוגיה הזויה שאין לה שום אחיזה בחיים הממשיים. הניסיון להמשיך ולהניף דגלים של התיישבות וביטחון, שנתפסים כיום כאנכרוניסטיים, רק מחזקת בציבור את הרושם שהמתנחלים הם חבורת משיחי שקר המנותקים מהמציאות. על בסיס רושם זה, קל לייצר תחושה בקרב הציבור כי לא מדובר בגירוש של בני אדם מביתם, אלא בסילוק של גורם טורדני ומיותר, מקסימום בוויתור על האידיאולוגיה, המופשטת, של ארץ ישראל השלמה.
לעומת זאת, במציאות התרבותית של היום קשה הרבה יותר לעמוד מול שפה קיומית בסגנון: "כאן ביתי, כאן הוריי וילדיי, כאן חלומתיי. מי שרוצה להכריח אותי לוותר על כל אלו מבקש ממני להפוך לפליטה, כי באמת אין לי מציאות חיים אחרת אלא רק כאן. ואם חלילה המדינה תחריב את חיי, ותפגע בזכיות האדם והאזרח הבסיסיות ביותר שלי, לא אוכל עוד לראות את זהותי האישית כשייכת למדינה כזאת". יהיה נאיבי לחשוב שנצליח כך לשכנע את קיצוני השמאל. בשיחת מעניינת הבהיר לי איש שלום עכשיו, שמארגן סיורי ריגול למאחזים, כי "המתנחלים מנסים לפרוט על נימי הנפש של מי שרגיש לזכויות אדם, אך הם הגיעו לכאן רק בגלל אידיאולוגיה ולכן הם לא יכולים להשתמש עכשיו בנימוק האנושי". שאלתי האם הוא חושב שהוא יכול לומר את זה גם כלפי מי שנולד בהתיישבות, והוא הודה שקשה לו לענות. אותו ושכמותו לא אשכנע, אך הציבור הרחב מתקשה להתעלם משאלות כאלה.

האם אין זו תעמולה זולה?
האם אנחנו צריכים להיכנע לשיח התרבותי במדינה שהפך להיות אנטי אידיאולוגי, ולהיסחף לרדידות הויכוח במקום להסביר את עמדתנו האידיאולוגית? האם אין זו צביעות לרכוב על הגל הפוסט מודרני רק כדי להישמע יותר טוב? והאם מהלך הסברתי כזה לא יביא לכך שגם אנחנו עצמנו נשכח את האידיאולוגיה?
בעיניי השאלות הללו חזקות יותר מכל תשובה, ועל כן נראה לי שכדי להתמודד איתן צריך להפנות את המבט קצת פנימה.

במבט כלפי פנים: שאלת הזהות
שאלת ההסברה היא שאלה טקטית בעיקרה, אך השאלה המהותית היא האם אנחנו, בעיקר הדור השני להתיישבות, הפכנו להיות הרבה יותר אינדיבידואליסטים על חשבון האידיאולוגיה שלנו? האם רק למדנו לתרגם את האידיאולוגיה שלנו לשפה אישית, או שבאמת ויתרנו על האידיאולוגיה? ואם זו רק שפה, אולי השפה לא רק משקפת אידיאולוגיה אלא בכוחה גם לכונן את האידיאולוגיה מחדש ולעצב אותה באופן שונה מהותית?

בין הדור הראשון לדור השני.
כאשר קם אדם בבוקר ומחליט לארוז חפציו, לעזוב את עבודתו בנתניה ולרוץ על הגבעות בשומרון, הוא נדרש לוותר על חייו האישים לטובת אידיאולוגיה. מה שמכונן את זהותו המתנחלית הוא הוויתור על הנוחות האישית למען אידיאולוגיה התיישבותית. לעומת זאת, כאשר ביום בהיר אחד נולד לאותו אדם בן – בבית עם גג אדום ודשא ירוק, בנוף טרשי ופסטורלי – הדבר האחרון שמכונן את זהותו של הרך הנולד הוא שהדשא הירוק שעליו הוא זוחל נמצא מעבר לקו הירוק.
הזהות האישית של הדור השני, מעוצבת כך שהמעשה החלוצי של הדור הראשון הוא כבר לא כל כך חלוצי, אלא מציאות חיים טבעית ומובנת מאליה. ואז גם הצורך להחזיק באידיאולוגיה כצידוק למעשה ההתיישבות הולך ופוחת. והיום, כאשר רבים מבני הדור השני בוחרים באופן טבעי כל כך לגדל ביש"ע את הדור השלישי, השפה האידיאולוגית הולכת ונעלמת. ושלא יהיו טעויות: אנשי הדור השני לא פחות ערכיים, ולא פחות מאמינים בישוב ארץ ישראל, אלא שאין להם צורך להצטדק, לא בפני עצמם ולא בפני זולתם. ומובן שזה משפיע גם על הדור הראשון.
כבת הדור השני, אני יכולה להעיד על עצמי, בכנות: לא ברור לי מה מניע אותי להתגורר בעמונה. אידאולגיה? חלוציות? חברה? הנופים? הקרבה לעפרה? הקרבה למקום העבודה? ואולי זהו סוד ההצלחה של אידיאולוגיה שהתגשמה, ששוב כבר אינה בגדר רעיון תאורטי, אלא שהיא דרך חיים שבאה לידי ביטוי באופן אישי ופרטי אצל אלה שנולדו לתוך המציאות שיצרה.

ואיך לא – על שאלת הסרבנות
שאלת הזהות באה לידי ביטוי גם ביחס לויכוח המתנהל בתוך הציבור על הרעיון של סירוב לפקודת פינוי. אפשר לתמוך או להתנגד לסרבנות מתוך עמדה אידיאולוגית: לתמוך בסרבנות כי ההלכה או הערכים היהודיים לא יכולים לסבול מצב שבו שטחי ארץ ישראל ימסרו לאויב; או להתנגד לסרבנות בשם הערך של אחדות ישראל ושלמות צה"ל והמדינה.
נראה לי כי ניתן להתמודד עם השאלה הזאת ממקום אחר ובשפה אחרת. לא להכריע בשאלה על פי העמדה ההלכתית של הרב מהישיבה, או על פי עמדתו הממלכתית של המפקד בצבא, אלא לשאול: האם אני באופן אישי אוכל לעמוד בסיטואציה נוראה כל כך שבה נשים וילדיהן יעקרו מביתם? האם אוכל להסכים לכך שחוויה כל כך טראומטית תהיה חלק מחוויית חיי?
בשאלות הללו אין נימוק אידיאולוגי. יש נימוק אישי, קיומי, אולי גם מוסרי; וברור שעמדה נפשית כזו צריכה לקחת בחשבון שגם לסרבים מהשמאל יש רגשות.

במבט כלפי העתיד: שאלת החינוך
לא רק הישראלי הממוצע מתקשה להתחבר כיום לשפה אידיאולוגית. גם הנוער שלנו גדל כיום במציאות ובתרבות שבהן כל רעיון דתי או ערכי נבחן במידת היכולת שלו "להתחבר" לנפש הנער. האם הנוער שלנו מסוגל להבין את שפתו של מוריו ורבניו? האם אנחנו כהורים ומחנכים מצליחים לתרגם את האידיאולוגיה שלנו לקודים חווייתיים? האם אנחנו צריכים לעשות זאת?
ואם כן, בשעת משבר, כאשר חלק מחזון ההתיישבות עלול חס וחלילה להתנפץ, לנוער שלנו כבר לא יישאר למה ל"התחבר"? ומה אז?

פורסם ב"נקודה" שבט תשס"ה, פבואר 2005, גליון 278