תל אביביות וציונות

גדי טאוב

העיר הזאת, תל אביב, היא אחד המקומות המדהימים בעולם. אני אומר את זה בלי שום אירוניה. גרתי בניו יורק ארבע שנים ולא הפסקתי לחכות שייגמר כבר ואוכל לחזור. בשבילי אין על תל אביב. באמת אין עליה. באנרגיות שלה, ברעש שלה, בשקט שלה, בלכלוך שלה, בלבן שלה, בביבים שלה. גם במדרכה של אלנבי בשש וחצי בבוקר, בטוסט ליד אלנבי 40 או בדרך אילת בטוסט של אלישע. זאת העיר היחידה בעולם שבארבע בבוקר בסופשבוע יש בה פקקי תנועה. ושאותה אנרגיה מדהימה שיש בלילות שלה, יש גם בימים שלה, ובכאבים שלה, ובערבובים הלא נתפסים שלה. בעיקר יש בה החלטה נחרצת לחיות. זה לא דבר טריוויאלי בשכונה הזאת שהקמנו בה מדינה.
אז אחרי הקדמה כזאת אני יכול לומר מתי אני לא אוהב אותה. בסרט "הבועה" הגיבורים חוזרים מבילוי לפנות בוקר, ואומרים משהו כזה (אני מצטט מהזיכרון): "איזו מדהימה תל אביב. חבל רק שיש את כל החרא הזה מסביב". כל החרא הזה מסביב – זאת ישראל. ומי שחושב שתל אביב היא ניגוד של ישראל, לא מתחיל להבין אותה. זה לא רק שתל אביב חיה בתוך עברית, רוחשת מהגרי פנים מכל הארץ, מייצרת יותר תרבות ישראלית מכל שאר המדינה יחד. זה שהאנרגיות העצומות שלה הן האנרגיות של הישראליות, עם כל מתחיה והסתירות הפנימיות שלה. יותר מזה, תל אביב במיטבה היא לא עיר אסקפיסטית. היא לב לבו של הדבר הזה שנקרא ציונות. היא לב לבו של החלום שליהודים יהיו חיים נורמליים. היא המשאלה העמוקה והחזקה, שמה שנקים כאן לא יהיה רק ספרטה חמושה ולא שבתאות פונדמנטליסטית ולא עוד גירסה מהפנטזיה (שהיא גם שלנו וגם של האנטישמים) שהיהודים שונים מכל בני האדם ויישארו כאלה תמיד.

האפטר פרטיז והגאולה

יש שתי גרסאות של הציונות, וזאת התל אביבית – שלא יבלבלו אתכם – היא המקורית. אחרי שהציונות הולידה כאן, בלב כל המאבק, חברה שואפת נורמליות, רק אז צמחו לה גבנונים משיחיים, ומשחוברה לה יחדיו ירושלים, שוב התפרצו מהמרתף פנטזיות על גדולה מהחיים. תל אביב היא ישראל בגודל החיים.
אני יודע שזה לא מסוג המסמכים שנהוג לצטט כאן, ב_Time Out, אבל תרשו לי, אם לא אכפת לכם, להזכיר מסמך שניסח את הוויכוח הזה טוב יותר מכל האחרים. זאת האמנה המייסדת של גוש אמונים, שנכתבה קצת אחרי מלחמת יום הכיפורים. מייסדי גוש אמונים הזהירו אותנו שאסור בשום פנים ואופן שנחשוב שמטרת הציונות היא מדינה נורמלית, ושלא ננוח על זרי הדפנה. המטרה, הסביר המסמך, היא לא להיות ככל העמים, אלא להיות עם סגולה ולהמשיך מכאן ולהפליג אל "הגאולה השלמה".
זהו לב הוויכוח. ותל אביב, העיר העברית המודרנית הראשונה בהיסטוריה, נקטה בוויכוח הזה עמדה חד_משמעית. תסלחו לי על הניסוח הגס, אבל אנחנו כאן כדי שגם בתל אביב יהיו אפטר פרטיז, לא כדי שתהיה גאולה שלמה. אנחנו כאן כדי לקיים חברה חופשית שפויה. אנחנו כאן כדי להיות כאחד האדם. ואם צריך למות בעד ארצנו – צריך לפעמים, למי שלא זכר את זה עד שנסראללה הזכיר לו – זה לא מפני שזה נפלא להיות שאהידים ציונים, אלא מפני שבשביל האידאל הזה, של חברה נורמלית, דמוקרטית, שבה אנחנו אדונים לגורלנו – בשביל זה שווה להילחם.
אז מה זה לאהוב את תל אביב אבל לשנוא את "כל החרא הזה מסביב" שנקרא ישראל? זה אפילו לא להתחיל להבין, לא את כוחות החיים המדהימים של העיר הזאת ולא את התקווה שהיא נותנת ולא את מה שהיא יכולה להיות ולא את מה שהיא היתה כשאלתרמן כתב לה שירי אהבה. לאהוב את תל אביב כי היא כאילו לא ישראל זה להחמיא לה שהיא עשתה כאן חיקוי קרטון קטן של אמסטרדם או לונדון או ניו יורק או ברלין. זה לא מה שהיא עשתה, ואם היא היתה רק זה, היא היתה רופסת. אבל היא לא. והאנרגיה המדהימה שלה היא חזקה כל כך, לא מפני שצריך לבחור בין המרתף של הברקפסט ובין העולם הפוליטי שלנו. להפך: בלב העולם הפוליטי שלנו, הישראלי, גם נשמח. אנחנו נעשה את זה בעברית. את כל מה שנעשה – מספרות עברית והפגנות ועד קוק בשירותים; מרוק עברי עד מלחמה נגד ניצול עובדי קבלן; ממכון כושר ועד ויכוח על חוק ההסדרים – נעשה בישראלית.
אני לא תמים. אני יודע שבשביל הרבה מאוד אנשים זה לא גם וגם, זה או_או. בשביל הרבה אנשים זה לרדת למרחב המוגן של חיי הלילה, כדי להפנות עורף לאוטובוסים של דן, לשמש הקשה של המזרח התיכון, לכותרות בעיתונים. אני גם יודע שזה לא פשוט לחבר את כל ההפכים האלה. זה לא פשוט באמצע מלחמה על הזכות לאספרסו ("דור האספרסו" היה פעם הכינוי המשמיץ למה שהיום נקרא בקוד "שינקינאות"). הנה נשמעים עכשיו קולות שאומרים שזה מה שלא בסדר איתנו, שנהיינו נהנתנים ובטלנים ורודפי תענוגות ואינדיבידואליסטים, והנה בא אתגר אמיתי וכשלנו בו.
זה לא שהם טועים. לא לגמרי. חלק מזה נכון. לא רק בתל אביב. ואני לא רוצה להיכנס כאן לדיון על דעיכת הסולידריות, ביזוי הקולקטיביות ואינדיבידואליזם קצר ראות. הכל נכון. אבל האלטרנטיבה לרעות החולות האלה היא לא ויתור על הנורמליות. להפך. ולכן, זה לא נעים לומר, אבל בדיוק לכן היה לי איזה קול קטן בראש כל המלחמה הזאת שאמר שחבל שהטילים לא התחלקו באופן קצת יותר שוויוני בין כולנו. לא שאני רוצה לראות את תל אביב נהרסת מטילים, ולא שאני רוצה לשבת במקלט. אבל זה היה אולי מזכיר משהו: שתל אביב יודעת לעמוד על רצון החיים שלה. שהיא עשתה את זה גם מול גלי פיגועים. שהיא לא משתה חסר דעת על איזו רפסודה שנסחפת מהחוף, אלא שחוץ מזה שיש לה חיי לילה מטורפים ופסיכים שגולשים גלים גם בינואר וחבורות רולר בליידז ומועדונים של חובבי מכוניות ספורט וספורטק ושחקני שחמט, חוץ מזה היא גם עיר מאוד מאוד פוליטית: יש בה יותר עיתונאים ואקדמאים ואנשים שאוכלים פוליטיקה מהבוקר עד הערב מבכל עיר אחרת. וזה העניין. אלה אותם אנשים שהולכים להופעות או יוצאים מעושנים מאיזה פאב לפנות בוקר. זה כל העניין.

הרייב והפוליטיקה

מתי זה נהיה אסקפיזם במובן הרע של המילה? כשאתה מתחיל לחשוב ש"רייב נגד הכיבוש" זה פוליטי. זה לא. אם יש דבר לא פוליטי בעולם, אם יש משהו שהוא לגמרי אישי, זה טריפ. יש הרבה דברים שאפשר לעשות נגד הכיבוש. רייב הוא לא אחד מהם. העניין הוא לא לרמות את עצמך שרייב יהפוך לפוליטי. העניין הוא לא לוותר על הרייב אף על פי שהוא לא פוליטי, ולא לוותר על הפוליטי למרות הרייב. אז אולי כל אלה ששונאים את "כל החרא הזה מסביב", את ישראל, יפסיקו לספר לעצמם שהם ניו יורק קטנה ומקסימה בלב ישראל המגעילה. אולי הם יזכרו שגם הקופאית שלהם ב_Am-Pm שבאה לכאן מאשדוד, גם היא מתלבשת יפה באחת בלילה לפעמים, ומתאפרת יפה, והולכת לקרוע את העיר עד שש בבוקר. ושהיא מזדעזעת מפיגוע, ורוצה לדעת מה לעשות נגד החיזבאללה, וגם בשבילה זה לא במקום ללכת לים ביום החופשי שלה או למנגל בגן צ'רלס קלור או במקום הדרינק האחרון, בסוף הלילה, ברעש האימים של הבראקודה. תל אביב היא גם החלום שלה על חיים נורמליים.
זה חלום שראוי להגן עליו. בגללו תמכתי במלחמה הזאת מהתחלה, וקיללתי כשהתעכב המהלך הקרקעי, והצטערתי שהפסיקו אותו באמצע. בגללו הרגיז אותי השער של Time Out שקרא "אולי די?", שאמר כאילו, שלהיות נורמלי זה להתנגד למלחמות תמיד. להיות נורמלי זה לפעמים להילחם על זה. המלחמה הזאת היא מלחמה נגד הטירוף המשיחי הפונדמנטליסטי שמאיים על חלום הנורמליות. לפעמים האויב של החלום הזה הוא מיליטריזם ומלחמה מיותרת, ולפעמים האויב שלה הוא שלום כוזב שלא מחזיק. לפעמים צריך להגן על ההבטחה של תל אביב מפני מתנחלים משיחיים שמבקשים להנציח את הכיבוש ולהזות על גאולה, ולפעמים צריך להגן עליה מפני מוסלמים משיחיים שרוצים למחוק את ישראל כולה. אבל כדאי לזכור על מה מגינים: תל אביב היא לא הבטחה לברוח מכאן. זאת הבטחה להיות כאן, ולהתעקש למרות הכל על החלום הזה, של יהודים נורמלים. יהודים נורמלים! תארו לכם דבר כזה!

(תודה ל Time Out על הרשות לפרסם את הרשימה גם כאן.)