בית פלסטיני נטוש על נתיבי איילון

לא חשבתי שאני אמצא את עצמי, ביום חול, בסוף אוגוסט, אחת בצהריים – שמש, חם, לח – חוצה שדות קוצים על טוסטוס 50 סמ"ק, שלא נועד לנסוע בחולות, בטח לא עם עוד נוסעת מאחורי, בחיפוש אחרי בית על גבול חולון תל-אביב שמשפחה פלסטינית נטשה ב 1948. אבל יש הפתעות. אין שום מוסר השכל בסיפור הזה, או משהו שישנה את הפרספקטיבה שלי, או שלה, או של אקדמאי פלסטיני בשם אחמד, שגר בלונדון, ושאליו היא התקשרה לדווח שמצאנו את הבית. יש בזה, אולי, רק תזכורת על איך החיים לא מסתדרים בקווים ישרים לפי אידיאולוגיות. וזה בלט כבר מהתחלה. כי הידידה שלי היא אקדמאית יהודייה מניו יורק, שמלמדת באוניברסיטה על הקונפליקט הישראלי פלסטיני, והיא באה לכאן עם כמה מהסטודנטים שלה להיפגש עם אנשים ולסייר בשטח. במהלך העבודה שלה, הרבה לפני הביקור הזה, היא הכירה את אחמד, והם התאהבו. היא לא מאלה שנוטות לשמאלץ נוסח השמאל שעושה מדברים כאלה אקזוטיקה. היא לא חיפשה פלסטיני להתאהב בו. זו לא היתה הצהרה אידיאולוגית, והיא לא נועדה למרק את המצפון. הזהות היהודית חשובה לה, וכמו הרבה יהודיות אמריקאיות התחושה הזאת מוצאת ביטוי ברצון למצוא בן-זוג יהודי. אבל הנה זה קרה, ועם אהבה לא מתווכחים. כל מיני מחשבות היו לה, על איך יראו החיים עם חצי משפחה ברמאללה, ואם זה יעבוד משני הצדדים של קווי יוני 1967. אבל היא השלימה עם זה. 

העמדה הפוליטית שלה – גם כאן המציאות לא עומדת להסתדר עם האידיאולוגיה – היא לא במיוחד פרו-ישראלית. היא לא במיוחד אנטי-ישראלית. היא חושבת שהשאלות צריכות עכשיו להיות פרגמאטיות, ושלהתחשבן על הקורבנות והעבר, רק יגרום לשני הצדדים להתבצר יותר. היא כותבת מידי פעם דברים ברוח הזאת בעיתונות האמריקאית. אבל הנה היא מגיעה לארץ, והחבר שלה נותן לה מפה שצייר קרוב משפחה שלו, שאמורה להסביר איך מגיעים לבית, שהוא היום חצי חירבה. המפה נראית כאילו היא ממשחק חפשו את המטמון של ילדים. היא מצויירת בטוש, והיא הועברה בפקס. יש בה כביש (דרך בן-צבי) ובצד אחד של הכביש מסומנת באר או מזרקה, ומשורבטים עליה חיצים. מסומנת בה גם הכניסה מדרך בן צבי לבית הספר החקלאי. אחרי שהיא הסתכלה במפה של גוש דן, היא החליטה לא לנסות לעשות את זה ברגל. היא שאלה אם אני יכול לבוא לעזור. אמרתי לה: מצאת לך מי שיבוא לעודד את זכות השיבה. היא עשתה לי פרצוף. אבל היא צחקה. ובאתי. 

  

לקחנו את הטוסטוס. לפי המפה היינו אמורים לנסוע על בן-צבי לכוון חולון, עד הכניסה לבית הספר החקלאי ולספור 1900 מטר משם חזרה לכוון מערב, ואז, אחרי 1900 מטר, יש דרך משובשת שמאלה, ושם, אחרי 700 מטר, נמצא הבית. נסענו, ספרנו, מצאנו דרך משובשת. היא נגמרה אחרי ארבע מאות מטר בכביש סואן. שום דבר. ניסינו למצוא את הבאר, או המזרקה, ולספור משם. לא מצאנו. נסענו הלוך ושוב בכביש הרחב של דרך בן-צבי. עברנו ליד בית המעצר אבו כביר כמה פעמים. תחנות דלק. מגרשים, בנייני משרדים. חם. מכוניות ואופנועים, משאיות ואוטובוסים. רעש. פיח של אגזוזים. לא מצאנו עוד כניסות משובשות בכוון הנכון.  

חוץ מהמפה היה גם זירוקס של תמונה של הבית, אז המשכנו לחרוש את תל-כביר גבול חולון משני הצדדים של כביש מספר 20, נתיבי איילון, וחיפשנו בתים הרוסים. דווקא כשעלינו בטעות על כביש כניסה לנתיבי איילון עצמם, ונעצרנו בשמש להסתכל על המפה – לא המצוירת, מפה של גוש דן – הרמנו את העניים והנה הבית עומד שם, בגודל טבעי, מהצד השני של הכביש המהיר. חזרנו לכביש הראשי, חצינו את נתיבי איילון בגשר של תל גיבורים, ליד אבו כביר, וחיפשנו דרך מתל כביר לתוך המגרשים הריקים ותילי הכורכר שצופים על הכביש המהיר. מצאנו כביש צר בין הבתים הגבוהים, כמו מין כניסה לחניה, מרחוב שזר. הכביש הוביל אל הבית. הבית מוקף גדר מתכת, עם שער ברזל חשמלי. הקפנו אותו דרך הקוצים והכורכר, על הטוסטוס, ומצאנו מקום לצלם אותו ממנו. חזרנו לשער. על השער היה מספר טלפון של שומר. ירדנו מהטוסטוס. הורדנו את הקסדות. חייגתי. בזמן שהטלפון צלצל השער פתאום נפתח. נכנסנו ברגל. מזדה 3 כסופה חנתה בפנים. הגענו ליד הכניסה. הקומה השנייה חצי הרוסה. קשתות שבורות, חלונות סגורים בבלוקים. בקומה התחתונה, ליד הכניסה, במרפסת הכניסה היה קשור כלב קטן. הוא שתה מכלי פלסטיק מרובע עם מים. השומר יצא. בן 27-30 בערך. תלתלים, משקפיים, כרס רוטטת, מכנסיים קצרים. פרצוף של עצירות. הוא לא לבש חולצה. הוא הזיע. הוא דיבר עם חצי חיוך של לא-נעים-לי-אבל. לא אמרתי לו למה באנו. הידידה שלי לא מדברת עברית. אמרתי לו רק שראינו את הבית והוא עשה עלינו רושם, ואם אפשר לצלם אותו. הוא אמר שלא. שאלתי למה. הוא אמר אסור. שאלתי מתי הוא נבנה. הוא הצביע על גרפיטי על הקיר: "נשכר על ידי הביל"ויים ב 1882". יותר הוא לא ידע. ניסיתי שוב. הוא לא רצה להגיד לנו למה אי-אפשר לצלם. זה בית לשימור ועומדים לשפץ אותו. הוא גר שם, בנתיים, אבל הוא רק השומר. מי קבע שזה בית לשימור? רשות העתיקות. ומי שכר אותו בתור שומר? חברת נתיבי איילון. מה להם ולעתיקות? הם קנו את הבית. לאיזה צורך? לא יודע. אפשר לעשות סיבוב בחצר? לא. אני מבקש שתצאו.  

יצאנו. לפני שהספקתי לתרגם לידידה שלי את מה שהוא אמר, היא היתה בטלפון. חייגה לאחמד בלונדון. היא סיפרה לו שהיא עומדת ליד הבית, מחוץ לשער. הקול שלה רעד. את שלו לא שמעתי. היא לא ידעה לומר לו יותר, כי עוד לא סיפרתי לה מה אמר השומר. היא שמה את אחמד על הספיקר של הסלולרי. עכשיו שמעתי גם אותו. לא דיברנו אף פעם קודם, למרות שידענו אחד על השני די הרבה. יש לנו חברה קרובה משותפת, אחרי הכל. החלפנו שלום ונעים מאד. היה לו מבטא אנגלי. הסברתי לו מה שאמר השומר. אמרתי לו שזה לא נשמע לי הגיוני. דיברנו על הבילו"יים שלפי הגרפיטי שכרו את הבית. הפרט הזה במיוחד לא נראה סביר, לאור מה שהוא ידע מהמשפחה. אבא שלו גר בבית הזה. לדוד של אבא שלו היו כל מיני התכתבויות עם הציונים, כולל הרצל. (חלק מהמכתבים האלה מפורסמים, אפשר למצוא אותם בביוגרפיות של הרצל, אפילו בספר של בני מוריס על תולדות הסכסוך. אני יודע את זה ממנה, לא ממנו.) משפחה מבוססת. הם גרו שם עד 1948, ואז כשהתחילו הקרבות הם עזבו ותכננו לחזור. לא הגיוני שהבילו"יים שכרו את הבית מהמשפחה. לא ברור מי צבע את הגרפיטי על הבית. זה היה גרפיטי שנראה מהזמן האחרון. אמרתי לו שלא הבנתי מהשומר הלא קומוניקטיבי למה רשות העתיקות העבירה אותו לנתיבי איילון, ולמה נתיבי איילון רוצים לשפץ אותו, או לשמור עליו, ולמה התקינו סביבו מצלמות במעגל סגור וגדר עם שער חשמלי. הסברתי לו שניסינו להוציא מהשומר עוד פרטים. שלא היו. הוא הודה לי. הוא אמר, "היי, תשמע, תודה." הוא אמר: I owe you one. לא ידעתי לשפוט לפי הטון. לא שמעתי אירוניה. שמעו שהוא מחייך. חייכתי גם. אמרתי לו שבוא לא נפתח עכשיו בטלפון, את מי חייב למי מה. הוא צחק. אני צחקתי. היא לא צחקה. פוליטיקה בשיחה אחרת, הצחוק שלו אמר. גם שלי. היא עמדה שם והסתכלה על הבית. נפרדנו, והחזרתי לה את הטלפון. היא כיבתה את הספיקר. הם נפרדו.

עלינו חזרה על הטוסטוס ונסענו מסביב לחפש עוד זווית לצילום מחוץ לגדר. הגענו לצד הדרומי דרך שביל עפר תלול. עצרתי את הטוסטוס בצד. היא ניגשה לגדר לבד. היא עמדה שם והסתכלה על הבית. היא בכתה. היא הוציאה את המצלמה. היא אמרה: אני לא עומדת לצלם אותך על רקע הבית, שלא תחשוב. אמרתי שלא חשבתי. היא אמרה: אבל אתה יכול לצלם אותי, אני רוצה שיהיה לי. צילמתי.

חזרתי לטוסטוס. היא נשארה ליד הגדר והסתכלה.  בדרך החוצה היא צילמה את הכתובות של הרחובות, שהיא תדע איך להגיע לבית שוב. היא עדיין חושבת שמה שחשוב זה לא להתחשבן עם העבר, אבל זה אחרת כשפוגשים אותו. היא צחקה על עצמה בדרך. היא צחקה על זה שהיא לא רוצה לגור ליד כביש. היא אוהבת טבע. נסענו חזרה צפונה, דרך הניו-בנגלדש של התחנה המרכזית הישנה. לקחתי אותה חזרה למלון. היתה לה טיסה בערב. היא תשלח לו את התמונות באי-מייל.  אז אין מוסר השכל פוליטי, כי לא היה כאן משהו שלא ידענו קודם, שלושתינו. לא היה  כאן משהו, חוץ מהעובדה הפשוטה הזאת, שחיים של אנשים לא מתיישרים לפי אידיאולוגיה גם אם הפוליטיקה מכתיבה כל כך הרבה מהם. וגם את זה כדאי לזכור.

(קרוס פוסט מהאלטר-בלוג)