מתוך “תזה: עתון הסטודנטים של תל אביב”

טרוריזם אינטלקטואלי
פרופ' אלחנן יקירה וד"ר גדי טאוב מביטים באופנה הפוסט ציונית וטוענים שהמלך לא רק ערום, הוא גם מסריח

מאת ניר רייזלר

לפני מספר שבועות התפרסם באתר האינטרנט של AIC גילוי דעת באנגלית שכותרתו "נקיטת עמדה פומבית לגבי עזמי בשארה". כזכור, ברח מנהיג בל"ד מהארץ בטרם הוגש נגדו כתב אישום, בגין מסירת מידע אסטרטגי לסוכני חיזבאללה עבור בצע כסף בעת המלחמה האחרונה. המידע נועד לסייע לארגון לפגוע ביתר דיוק במטרותיו – אזרחי ישראל, אך בראיון ל"7 ימים" היתמם בשארה: "נניח שפלוני קיבל כסף מהחיזבאללה והתעשר. מה זה מפריע? למי זה מפריע?". בכך אישר למעשה את החשד נגדו ושפך אור על סיבת מנוסתו: חבר כנסת, שנרכש על ידי ארגון טרור בכסף, אינו יכול עוד להציג עצמו כסמכות אידיאולוגית. עניינים פעוטים אלו (כמו גם היותו לאומן פאן-ערבי בוטה, בעוד ש- AIC שוללים את הלאומיות באשר היא) אינם מפריעים לכותבי המנשר הנזכר לעיל להלל את בשארה כ"הוגה, מנהיג פוליטי ואישיות חשובה, מוערכת", להעלות על נס את "תרומתו לשיח האזרחי והפוליטי הישראלי" ולהאשים ללא ביסוס את השב"כ בקשירת קנוניה נגדו. כל זאת מתוך "חובה פוליטית ומוסרית לפרסם בחירתנו זו, לדחות את גרסת השב"כ למציאות ולהאמין לבשארה". המסמך הנלעג הזה מופנה אל דעת הקהל הבינלאומית ולמעשה שולל את זכותה של ישראל להעמיד לדין חבר ברשות המחוקקת שלה, אשר חשוד בבגידה וסיוע לאויב. חתומים עליו כמה עשרות אנשי אקדמיה, ישראלים ברובם, ובהם עדי אופיר, שלמה זנד ואילן פפה, מנציגיה הקולניים והאינטנסיביים של האופנה הפוסט והאנטי-ציונית.

פרסום זה אינו אלא אנקדוטה, שיש בה כדי להמחיש כמה ממאפייניו הבולטים של זרם רדוד וקיקיוני, אחת מגרורותיו של הפוסט-מודרניזם, ממנו ינק פשטנות אינטלקטואלית, חוסר עניין במציאות והתנכרות כללית, קרה וסטרילית, להוויה האנושית. סכסוך הדמים המתמשך בו נתונה ישראל ומדיניותה השנויה במחלוקת ולעתים הבלתי מוסרית, הם כר פורה להלך הרוח הפוסט ציוני, אשר נוטל אמנם חומרים מן ההוויה הממשית, אך ייצוגו אותם נטול כל פרופורציות, לא שפוי בדרכי חשיבתו ומעוות מוסרית. כך הופכת ביקורת מוצדקת על המדיניות הישראלית בשטחים לכפירה בזכות היהודית להגדרה עצמית; הציונות מוצגת כפרויקט כיבוש קולוניאליסטי, תוך התעלמות מכוונת מההיפוך הגמור בינה לבין הקולוניאליזם, בהיותה תנועת שחרור לאומי של עם נרדף, שעצמאות היא עבורו צורך קיומי ולא הרפתקה של אומה השואפת להתרחב ולהתעשר משעבוד ארצות נחשלות; פעולות צה"ל בשטחים מושוות על ידי הסהרוריים שבאנטי-ציונים לרצח העם שביצעו הנאצים בקורבנותיהם; והזויה ומופרכת לא פחות היא פנטזיית "מדינת כל אזרחיה" מן הירדן לים, שבשמה מבקשים אלו שניחנו ב"עליונות מוסרית" לשלול משני העמים את זכותם לעצמאות, ובפועל לדון אותם לשנים רבות נוספות של סכסוך עקוב מדם. אדם רציני המתבונן בהצעות ובניתוחים כגון אלו אינו יכול להימנע מלשאול עצמו: כיצד הפכו תערובת של פנאטיות אטומה, שנאה יוקדת לחברה הישראלית, צדקנות, יוהרה חסרת כיסוי וציטוט פטפטני ושטוח של הגות "רדיקלית" מצומצמת בהיקפה, לאחת המגמות הדומיננטיות באקדמיה בארץ?

כולם צ'ה גווארה עם קביעות באקדמיה

"מדובר בעלייתו של מעמד חדש החותר להגמוניה בישראל", אומר ד"ר גדי טאוב- סופר, עיתונאי, מרצה לתקשורת ולמדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית ומהמרכזיים, החריפים והמעמיקים במבקריו של הפוסט מודרניזם הישראלי. "מעמד של אנשים אמידים, שתחושת השייכות וקבוצת ההתייחסות שלהם הן קוסמופוליטיות, ושאימצו השקפה שמדברת בשם הדמוקרטיה אבל מתכחשת לה. לכאורה, בשם הדמוקרטיה מתקיפים את המדינה היהודית. למעשה, בשם הליברליזם מתקיפים את הדמוקרטיה. כלומר, מתכחשים לזכות של הרוב היהודי במדינה דמוקרטית להכריע לגבי אופייה של המדינה, בשם זכויות הפרט. יש פה מאבק בין השקפת עולם שבה יש זכות הגדרה לקבוצות, לבין השקפת עולם שרואה רק פרטים ושהיא חלק מעלייתה של חברת השוק וההפרטה. לא במקרה זו השקפה שהיא באופן מובהק השקפה של העשירון העליון. בחברה היהודית אין פוסט-ציונים מחוץ לאליטה, והאליטה החדשה נחושה לכפות את עמדתה גם באמצעים לא דמוקרטיים. זה הדבר שדני גוטוויין קרא לו 'הפרטת הזהות'. האליטה הזאת עוסקת בפירוק הסולידריות כדי לפתוח את הדרך לחברה שאין בה אלמנטים של אחריות הדדית. מה שנקרא באנגלית Cut Throat Capitalism. התפישה הקיצונית לפיה ישנן רק זכויות הפרט היא בסופו של דבר תפישה של אחריות הפרט לגורלו. זאת אומרת, של היעדר האחריות של הקולקטיב לפרטים. אז יהיו פרטים עם זכויות פורמליות שוות, שחלקם יאכלו מהזבל, זה סוג החברה שהדבר הזה מקדם. הכל במסווה של דיבורי גבוהה על שוויון".

"המדינה הדמיונית של כל אזרחיה", מתייחס טאוב ל"פתרון" הפוסט ציוני לסכסוך, "בפועל, תהיה שפך דם מתמיד. מלחמת אזרחים. כל הדיון הזה מתנהל בזמן שבצד הפלשתיני לא מצליחים להגיע למספיק הסכמה כדי להפסיק את האלימות בלי היהודים. אז עכשיו בואו נוסיף על זה את היהודים. בטוח שיהיה 'ממש קונטיקט' פה במזרח התיכון. פתאום, כשתהיה 'מדינת כל אזרחיה', כל הפלגים היריבים ברשות הפלשתינית יירגעו ויבואו להקים מפלגה יחד עם כותבי מדור הספרות של 'הארץ'. הדבר הזה נוח לאינטלקטואלים, אבל זוהי אדישות לסבל. מקס וובר פעם הבדיל בין פוליטיקה של מצפון לפוליטיקה של אחריות. יש עמדות פוליטיות שאדם נוקט רק כדי להרגיש טוב, ויש עמדות פוליטיות שאדם נוקט כדי לשנות משהו במציאות. ומתי הדבר נהיה מסריח? כשפוליטיקה של מצפון נהיית כל כך קיצונית, שהיא מגבירה את הבעיה במציאות, אבל העיקר שהאינטלקטואל ירגיש טוב. יפה שאיציק לאור אוסר על הפלשתינאים להגיע לפשרה כלשהי עם הישות הציונית. זה באמת קל מאד מכורסא בתל אביב לקרוא לחלשים להתרסק על הבריקאדות של החזקים. אבל מבחינה מוסרית ומצפונית זה מעורר גועל".

"גס'טות הרואיות זה גדול", הוא אומר באירוניה. "כולם צ'ה גווארה, עם קביעות באקדמיה או משכורת של שוקן. זה לא מעורר כבוד, במיוחד לא אצל הקיצונים ביותר, שחושבים שישראל היא התגלמות הרוע ושמשווים אותה לנאצים – למה לשלם מס הכנסה לנאצים? אם המדינה הזאת היא באמת נאצית, קום והתגייס לרזיסטאנס – הצטרף לחללי אל-אקצה… אבל אם היא לא נאצית, אז למה הסיסמא? זו פוליטיקה ריקה של ג'סטות, של תחרות מי יהיה יותר 'רדיקלי'".

אין ברירה, אולי נצטרך לעבור לפרובנס

"מה שקרה בישראל", אומר טאוב, "הוא שהייתה בה אליטה עם הרבה חסרונות, אבל אליטה סוציאליסטית, שראתה את תפקידה כמשרתת. האליטה הבורגנית התנגדה לה והפוסט ציונות היא חלק מניצחונה של האליטה הבורגנית, שהחליפה את האליטה של מפא"י החל משנות השבעים ואילך. זאת אותה אליטה שבשנות החמישים התנגדה לעליית יהודי המזרח, כי הם היו לדעתה 'חומר אנושי' לא מספיק טוב, כך כתבו אז בעיתון 'הארץ'. בן גוריון היה מחויב לרעיון שמדינת ישראל אחראית לגורלם של היהודים בכל מקום, אבל האליטה הבורגנית לא רצתה שיביאו לה לפה אספסוף".

- ועכשיו חלקים מאותה אליטה מעוניינים באיחוד עם מיליון וחצי פלשתינאים?

"'מדינת כל אזרחיה' היא אג'נדה לא ריאלית, אבל היא מקדמת את מה שכן ריאלי, שזה תהליך פירוק הסולידריות בישראל. ולכן זה שימושי כל עוד הם לא בשלטון. אם היית ממנה מחר את אורי רם (סוציולוג 'פוסט ציוני', נ.ר.) לראש הממשלה, הוא לא היה מקים 'מדינת כל אזרחיה', כשם ששרון לא עשה טרנספר… אי אפשר. יש משהו מפונק לא נעים בזה שאליטה לא טורחת להציע פתרונות ריאליים, רק פתרונות אידיאליים. התפקיד האחראי של האינטלקטואל זה לעזור להצביע על ה-Lesser evil, ולא לעמוד מהצד, לרדת מספינת החברה לסירת ההצלה, ולצעוק לספינה שמגיע לה לטבוע. על הספינה יש אנשים. פרסומאי ידוע היה בסיור בשטחים, במחסומים, נדהם מהזוועה ובסוף אמר: 'טוב, אין ברירה, אולי נצטרך לעבור לפרובנס'. אז אתה מסתכל על אנשים כאלה ואומר: יאללה, שיעברו לפרובנס עכשיו. האליטה הזאת יכולה ללכת מפה אם יישפך נהר של דם, והיא תלך מפה. אבל מה תעשה פועלת הטקסטיל בדימונה? תעבור לפרובנס? מה יעשו הפלשתינים שיישארו פה? פה יישפך דם ואלה ייסעו לאמריקה להגיד שהם צדקו?"

אותה אליטה, ככלל, נוטה לראות עצמה כאוניברסלית בהשקפתה ולא מחויבת לעם וחברה ספציפיים. "מצד שני", אומר טאוב, "היא בעד רב-תרבותיות וטיפוח הזהות הפרטיקולרית… אבל זה טיפוח של כל צורת זהות שאין לה השפעה פוליטית. הרעיון שרב-תרבותיות תיקרא 'פוליטיקה של הזהות' הוא הצלחה קופירייטרית מדהימה. כי זה הדה-פוליטיזציה של הזהות. זה האיסור על חיבור בין זהות לפוליטיקה. מה זה הגדרה עצמית? הגדרה עצמית זה כשאתה לוקח את הזהות שלך ברצינות ואתה דורש את האמצעים ל- Self Determination: לקבוע את גורלך בעצמך. לשיטתם, יהיה מטבח מרוקאי לבני העדה המרוקאית ומסעדה הונגרית לטומי לפיד, ובית המשפט – גוף לא נבחר – יכריע בסוגיות המהותיות. לא יהיה קשר בין הזהות לבין מנגנון המדינה. אני חושב שמי שהקדימו והטיבו לנסח ביקורת אידיאולוגית היו דני גוטוויין, אבי בראלי, נסים קלדרון, אנשים שנטייתם סוציאליסטית וסוציאל-דמוקרטית הריחו ראשונים שזה לא שמאל".

- מה לדעתך היה התהליך שהפך השקפות שאינן מקובלות על רובו המכריע של הציבור, לאופנה השלטת בחוגים מסוימים?

"קודם כל, יש פה החלק שאותו אני מבין. למה האליטה הזאת התחילה לסלוד מישראל? בגלל הכיבוש. אחת משגיאותיה הקשות היא שהיא מסרה את הלאומיות הישראלית לידיהם של הלאומנים, בטיפשות ובחוסר אחריות. ביום העצמאות האחרון גדעון לוי כתב רשימה על למה הוא לא יתלה את הדגל בחג. למה? כי תולים אותו גם בחברון. זאת אומרת, אנחנו הסכמנו שהמתנחלים ייקחו את הציונות, שהתבססה על זכות ההגדרה העצמית, ויהפכו אותה ללאומנות. עכשיו הדגל שהיה שלנו, מייצג את המשיחיות הלאומנית, אז אנחנו ננטוש אותו. זו התגובה הקלה והתינוקית – במקום לקחת אחריות ולהיאבק על משמעות הציונות, אני אפנה לה את הגב, כי היא התלכלכה. חלק מהגורמים לכך היה זה ששלטון 'המערך' בימי דמדומיו לא היה לא מספיק חזק ולא מספיק צלול מחשבה בשביל להבין, שהוא תורם לפגיעה אנושה בציונות בכך שהתפתה להרפתקה המטורפת של ההתנחלות. מרגע שצירפנו את השטחים, התבקע הקונצנזוס הציוני ומכאן הכל התחיל להתפרק. זה הפתח האמיתי שאפשר את הכניסה של האליטה החדשה".

הפצת אידיאולוגיה בשיעור גובה מחיר אקדמי

מאז יצא לאור ב- 1997, נדפס ספרו של טאוב "המרד השפוף" בתשע מהדורות. בעקבות הדיון הציבורי הנרחב שעורר "פוסט ציונות פוסט שואה", זכה בחודשים האחרונים פרופ' אלחנן יקירה- ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, איש שמאל ותיק וסוציאל-דמוקרט בהשקפותיו, למבול של התקפות והכפשות שניסו להוקיעו כ"מקארתיסט", "צייד מכשפות" ו"ימני קיצוני", ולבטל את חשיבות עבודתו מבלי להתייחס אליה עניינית. הגדיל לעשות בני ציפר, עורך מדור "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ", שהפך חממה סגורה לכותבים פוסט ציונים. בטור ביקורת מאת יוסי גרודזינסקי שפורסם במדור, משתלח הכותב בספרו של יקירה אך מציין במפורש כי לא קרא את הספר…

הטקטיקה השיחית בה נוקטים גורמים באקדמיה כדי לקעקע את תוקפה המוסרי של הציונות מהווה, לדברי יקירה, סוג של טרוריזם אינטלקטואלי, המרתיע "אנשים מתקדמים ומעודכנים" מלהשתמש בשורה שלמה של מושגים. "ציונות היא מילה גסה", הוא מחדד, "שואה היא מילה גסה. כאילו אין לעם היהודי זכות להפיק ממנה לקחים פרטיקולריים, לגבי גורלו ועתידו, כפי שמפיקים, למשל, הארמנים מרצח העם שעברו". נכונותם של מרצים לנצל את שיעוריהם להפצת אידיאולוגיות בהן הם דוגלים, גובה מחיר כבד ביותר גם ברמה האקדמית. "היום לא צריך לעמוד בקריטריונים אקדמיים בשביל שכל הדלתות הבינלאומיות ייפתחו בפני אנשי אוניברסיטה ואינטלקטואלים", אומר יקירה. "מתרגמים אותם, נותנים להם לכתוב בביטאונים הכי מכובדים, צריך רק להחזיק בדעות הנכונות. מעולם לא מצאתי לנכון להביע עמדה בעלת אופי פוליטי בשיעור, ואני חושב שגם רוב עמיתיי לא. אבל המשתייכים לזרמים האלו אומרים מפורשות שהאוניברסיטה היא כר לגיטימי לקידומן של אג'נדות פוליטיות מובהקות. וזה לא עומד בשום מבחן של איכות אקדמית".

אחת הסכנות החמורות שהוא רואה באימוץ הדוגמה הפוסט מודרנית הוא טשטוש ההבדלים בין מוסדות תרבות ושלטון באשר הם. "לפי אגמבן (הוגה איטלקי הפופולרי בשיח ה"פוסטי", נ.ר.) הכל אותו דבר: הדמוקרטיה הליברלית והטוטליטריות הנאצית, המחנה באושוויץ ומחנה מעצר. יש סוג מסוים של עצלות אינטלקטואלית, שבאה יחד עם הרגשה מאד טובה שאנחנו האוונגרד, אנחנו יודעים את האמת על כל השאר. זה קל ומפתה להיות נחרץ וקיצוני. ולכן זה כל כך מסוכן. מפני שהדמוקרטיה זה דבר מאד שברירי. הדמוקרטיה היא מאבק מתמיד לשמר אותה. וכשתוקפים אותה כאילו אין הבדל בינה לבין משטרים טוטליטריים, זה ויתור על לקיחת אחריות, על המאבק שאף פעם לא נגמר, אף פעם אינו מושלם או סטרילי, ותוצאותיו תמיד חלקיות, אבל צריך להיאבק בו".

"אחת הטענות שנשמעו נגדי כשהספר יצא", יקירה מספר, "הייתה שאני גורם לדה לגיטימציה או לדה קרדיטציה של השמאל. האמת היא שכתבתי אותו מתוך מטרה הפוכה. השמאל הציוני איבד את המקום המרכזי שלו בחברה הישראלית מהרבה סיבות, אבל בין השאר, משום שהוא מזוהה כיום עם אותם זרמים. הספר הזה בא להגיד – לא. יש שמאל ציוני איתן בהשקפתו, בביטחון העצמי המוסרי שלו לגבי הציונות באופן כללי, והוא שמאל. ואני חושב שהמסר עובר פחות או יותר, ולאנשים ברור מאיפה הספר הזה נכתב".

בדומה לטאוב, רחוק יקירה מלראות שחורות. "מדינת ישראל לא תתפורר. ההצלחה שלנו לבנות ולשמר כאן דמוקרטיה מתפקדת, בתוך מאבק דמים של מאה שנה, אוטובוסים מתפוצצים וירי מצד ארגוני טרור, כאשר ערביי ישראל חברים בפרלמנט ויש כיום שר ערבי, היא הצלחה מוסרית. אבל ישנו מאבק אמיתי על האליטה, על הסטודנטים, על אלו שיהיו מנהיגים ומעצבי דעת קהל בעתיד. הספר הזה בשבילי הוא לא מובן מאליו, עצרתי את העבודה האקדמית הרגילה שלי וישבתי במשך למעלה משנה לכתוב אותו. זה מה שצריך לעשות, אני חושב. ואני מקווה שעוד אנשים יעשו את זה. שיהיה ויכוח. שיהיה סופסוף ויכוח".

סייעה בהכנת הכתבה: ריקי ממן