אפריל 16, 2020
לא, ג'יימס קומי לא התנכל להילרי קלינטון. הנה ההסבר.
בישורת האחרונה לקראת הבחירות התגבש בחוגי עיתונות השמאל נרטיב המבקש לסנגר על בני גנץ באמצעות השוואה בין פתיחת החקירה נגד "המימד החמישי" לבין הפתיחה (המחודשת) של חקירת הילרי קלינטון בפרשת האימיילים שבועיים לפני הבחירות לנשיאות. בשני המקרים, אומרים לנו, מדובר בניסיון מכוון להשפיע על הבחירות ברגע האחרון, באמצעות ספין. גם פה גם שם, הסביר חמי שלו לקוראיו, הפרשות עצמן אינן אלא "גורנישט עטוף בשקרים, מכוסה בתעמולת כזב" ("הארץ", 22.2). כך שח גם נדב איל לעוקביו בטוויטר, כשתיאר את פרשת קלינטון כדי להאיר את סיפור "המימד החמישי", כ"חקירה מגוחכת" ו"ציד מכשפות" שהפך ל"קונספירציה". בשני הסיפורים הנבל הראשי הוא כמובן מי שהורה על חקירה — שם ג'יימס קומי, אז ראש האף־בי־איי, ופה עו"ד דן אלדד, ממלא מקום פרקליט המדינה. מאחר ששניהם אשמים לפי גרסה זו בפוליטיזציה של האכיפה, ובשני המקרים, כך נטען, בשליחות הימין, הרי שיש לסיפור מסר חשוב בשבילכם: הסכנה ברורה ומיידית. שם זה הצליח. אסור לתת לזה לחזור גם כאן.
חבל שמי שאמורים לתווך לקורא הישראלי את הזירה האמריקאית יודעים עליה כל כך מעט. הילרי קלינטון לא היתה, ודאי לא ערב הבחירות, קורבן תמים של ציד מכשפות על ידי האף־בי־איי ומשרד המשפטים של ממשל ברק אובמה. האמת פשוט הפוכה. ולכן גם הלקח הישראלי צריך להיות אחר.
ראשית, העבירות של קלינטון אינן "גורנישט" בשום מובן. הן עבירות חמורות שדינן מאסר. מדובר בהעברה שיטתית של תכתובות ממשלתיות, חלקן סודיות, לשרת פרטי מחוץ למערכת הממשלתית. דבר כזה לא יכול לקרות בהיסח הדעת. מערכות הדואר האלקטרוני של הממשל האמריקאי נפרדות פיסית לפי שלוש דרגות סיווג. אי אפשר פשוט ללחוץ forward על הודעת דואר אלקטרוני ולהעבירה לכתובת אי־מייל רגילה. צריך להעתיק מסמכים לדיסק חיצוני, לפשוט מהם את סימני הסיווג, ואז להעלות אותם מחדש על שרת אזרחי. נוסף על עבירת ביטחון השדה, מדובר גם בעקיפת מערכת התיעוד. קלינטון עשתה, במלים אחרות, חור בארכיון.
ומכאן העלילה רק מסתבכת. כי אחרי שהפרשה התגלתה אנשיה של קלינטון הפעילו תוכנות דריסה, ולפעמים פטישים פיסיים, כדי להשמיד הארד־דיסקים, שעליהם היו כ–30 אלף הודעות דואר אלקטרוני, שמאז לא שוחזרו.
אז למה היתה קלינטון צריכה לעשות את כל זה? ההסבר הקל הוא כמובן נוחוּת: היא רצתה לעבוד מהבית. ואז הנוחות נהפכה לעיגול פינות ולרשלנות עבריינית, ואחריה הגיע הצורך לטשטש עקבות, שהידרדר בהמשך לשיבוש חמור של חקירה. גם אם זה כל מה שקרה, החקירה לא היתה צריכה להיסגר. אבל ייתכן בהחלט שזה לא הכל. ייתכן שקלינטון השתמשה בשרת האינטרנט הפרטי כדי להסתיר את הממשק הלא כשר בין עסקי משרד החוץ לבין קרן קלינטון, שבאמצעותה מינפה לכאורה את משרתה הציבורית כדי לגרוף יחד עם בעלה הון עצום מגורמים זרים. הקלינטונים הרי נעשו מולטי־מליונרים, וזה לא קרה בזכות משכורותיהם במגזר הציבורי. פיטר שווייצר תיאר את ערוצי זרימת הכסף בפירוט בספרו המצוין "Clinton Cash" מ–2015 (שכנראה השפיע על הבחירות הרבה יותר מג'יימס קומי). התמונה העולה מהתיאור מאוד לא סימפטית.
גודל הגיחוך בטענה שהתנהל "ציד המכשפות" ושהכל "גורנישט" מתבהר עוד יותר כשמתבוננים באופן שבו נוהלה החקירה. ממשל אובמה התגייס כולו כדי לנקות את שרת החוץ לשעבר מן החשדות. זה כלל את אובמה עצמו, וכנראה לא רק משום שהוא ראה בה מועמדת שתשמר את מורשתו. היתה גם עוד עובדה קטנה שגדודי העיתונאים האוהדים את הדמוקרטים נוטים להצניע: הנשיא עצמו החליף עם קלינטון הודעות דואר אלקטרוני דרך השרת הפרטי שלה, באמצעות פסוודונים של חשבון משלו. החקירה היתה עלולה ללחך את הכס הרם בכבודו ובעצמו.
הכפופים לאובמה הבינו כמדומה היטב מה מצופה מהם. לורטה לינץ', התובעת הכללית של ארה"ב תחת אובמה, נתנה הוראה לכנות את החקירה "עניין" (matter) ולא להשתמש בביטוי "חקירה" כלל (תובע אחד שאל בסרקזם האם אפשר מעכשיו לקרוא לאף־בי־איי "The Federal Bureau of Matters").
אבל אובמה התווה את נתיב הטיוח בעצמו, בספין הרבה יותר מוצלח, אף על פי שנשיא אינו אמור להתערב בחקירה פלילית שעודה מתנהלת: קלינטון אולי התרשלה, אמר הנשיא בראיון טלוויזיוני, אבל "היא לעולם לא היתה מסכנת את אמריקה במתכוון". קומי דיקלם את הקו הזה קצת אחר כך, כשניסה לנווט בין העבירה המובהקת לבין הצורך לסגור את החקירה. כפי שציין מייקל דוראן במגזין "National Review", ציבורית עניין העדר הכוונה נשמע טוב. אבל חוקית אין לזה משמעות. הכוונה לסכן את אמריקה אינה רלוונטית לעבירה יותר משהכוונה לדרוס אדם רלוונטית במשפטו של נהג שיכור שהרג הולך רגל. ביטחון שדה דורש הקפדה על כללים, לא על כוונות.
כך או כך, בצמרת האף־בי־איי, כפי שמראה אנדרו מקארתי בספרו "Ball of Collusion", היה ברור שהמטרה היא לזכות את קלינטון למרות פשעיה, לא להיפך. קחו למשל את הצמד המפורסם פיטר סטרוק וליסה פייג', אנשי האף־בי־איי שהרומן הסודי שלהם, על מצבור המסרונים שהחליפו ביניהם, הוא מקור לא אכזב להצצה אל מאחורי הקלעים של צמרת גורמי האכיפה בוושינגטון. סטרוק ופייג' הזכירו זה לזה שלא להקשות מדי על קלינטון שהוזמנה בעצמה לחקירה, שכן היא "עשויה להיות הנשיאה הבאה שלנו". זה אותו צמד נאהבים שחיפש לארגן "פוליסת ביטוח", כלשונם, נגד האפשרות שדונלד טראמפ ינצח.
ברשימת התירוצים של קלינטון להפסד בבחירות יש תחרות קשה על המקום הראשון: לפעמים זו מזימה של הרוסים, לפעמים זו שיטת האלקטורים, לפעמים זו ההדלפה של ויקיליקס (שכללה חומרים משרת האינטרנט של מטה המפלגה הדמוקרטית) ולפעמים זו המיזוגניה של המצביעים. וכמובן, כשנוח, זו יכולה להיות גם הודעתו של קומי על פתיחה מחודשת של החקירה (שאותה לא היה צריך לסגור מלכתחילה).
ועכשיו, לפני הבחירות אצלנו, זה אכן מה שנוח לכמה אנשים מסיבות מובנות. עו"ד אלדד, מינוי של שר המשפטים אמיר אוחנה, שהוא בעצמו מינוי של בנימין נתניהו, עושה כאן, אומרים לנו, את מה שקומי עשה שם: זה פעל כדי להכשיל את קלינטון, וזה פועל כדי להכשיל את גנץ.
אבל הדברים אינם כה פשוטים. לא לגמרי ברור למה, לפי גרסה זו, יום אחד קם לו קומי, והחליט להתאבד מקצועית על ידי כך שיכשיל את קלינטון. גם הוא, כמו כולם, העריך מן הסתם שסיכוייה לנצח גבוהים בכל מקרה. ההסבר לפיכך כנראה פשוט יותר, והוא מאיר באור אחר גם את המקרה הישראלי: לקומי לא ממש היתה ברירה, מפני שהראיות לפשעיה של קלינטון צצו מחדש על מחשב נייד שהיה שייך לבעלה של הומה אבדין, העוזרת הקרובה שלה. והם צצו כך פתאום בגלל חקירה אחרת: מסרונים מיניים שהבעל, אנתוני וינר, שלח — ולא בפעם הראשונה — לקטינות. תפוח האדמה הלוהט נחת אפוא שוב בחיקם של חוקרי האף־בי־איי אחרי כל מאמציהם לסגור את החקירה (או שמא יש לומר, מאמציהם לסגור את ה"עניין"). אילו קומי היה מסתיר את הראיות החדשות עד אחרי הבחירות, הוא היה מואשם בהכפפת החקירה לשיקולי הבחירות של קלינטון. זה לא היה מועיל לאף־בי־איי, וייתכן שהיה רודף גם את קלינטון.
אז הנה כך יכולה ההשוואה בכל זאת להאיר את חקירת ה"מימד החמישי", רק באופן הפוך לזה שניסה חמי שלו לשכנע את קוראיו: לא פתיחת החקירה היא ההתערבות הפוליטית. אי־פתיחת החקירה לאורך חודשים ארוכים היא היא ההתערבות הפוליטית. שנה שלמה חלפה מאז חשף גידי וייץ את הפרשה ב"הארץ" (15.2.2019). ולמרות שהיתה עבירה, ולדעת המשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים שלמה למברגר היא היתה חמורה עד כדי חציית הרף הפלילי, לא עשו דבר. ולכן חזקה על אלדד, כמו על קומי בשעתו, שימנע טיוח זועק כזה בתזמון רגיש כל כך. "אילו היינו פותחים בחקירה רק אחרי הבחירות", כתב אלדד במכתב לאנשי הפרקליטות, "הציבור היה שואל, על יסוד מה נדחתה הפתיחה בחקירה… והאם מדובר בהחלטה שיש בה כדי להגן, חלילה, על מועמד בבחירות" (יהושע (ג'וש) בריינר, "הארץ", 25.2).
שהרי אלדד מצא את עצמו עומד מול מה שנראה כהיסטוריה של טיוח. כמו שרשויות האכיפה של ממשל אובמה מיסמסו את "עניין" האימיילים של קלינטון, כך מיסמסו שי ניצן ואביחי מנדלבליט את "עניין" "המימד החמישי".
תיאוריית קונספירציה תאמרו? אולי. אבל היא נראית יותר ויותר משכנעת ככל שההיסטריה נגד אלדד גוברת. כי מה הוא עשה, בעצם? הוא עשה את מה שגורמי אכיפה נטולי פניות היו צריכים לעשות מזמן. מה הפלא, אם כך, שרבים שואלים את עצמם עכשיו האם העיכוב לא נבע מן הרצון לאתרג עד לאחר הבחירות את החלופה הריאלית האחת לנתניהו.