גדי טאוב

"יש משהו מתעתע בשיר ההלל הזה לרב־תרבותיות. הוא מדבר על אחרוּת, אבל מסרב להביט בה. הוא מצהיר על ריבוי, אבל מניח אחידות. כלומר, יש פה בעצם סוג של הונאה עצמית. למרות השם המטעה, העמדה המכונה "רב־תרבותיות" עומדת על ההנחה החד־תרבותית, שבעצם, מתחת לכל אי־ההבנות, כולנו שותפים לאותן אמונות יסוד ליברליות. שכן הפסיפס התרבותי הצבעוני שבעלי השקפות כאלה מציירים בעיני רוחם עובד רק כשהוא לא באמת צבעוני. או אולי מוטב לומר, הפסיפס יכול להתקיים רק כשכל חלקיו דוגלים בעצמם בפסיפסים, רק כשכל מרכיביו מאמינים בעצמם בריבוי, שמחים בעצמם על גיוון."

למאמר המלא, כאן באתר…