יצחק טאוב ז"ל – 1927-2014

אבי האהוב נפטר ביום הולדתו ה 87, ב 17 לינואר 2014. אלה הדברים שאמרתי בהלוויותו, ורציתי שישמרו איפשהו, גם בעידן האלקטורני הזה.

לו אבא שלי היה חושב שאעמוד על קיברו ואומר עליו שהוא היה צדיק, זה לא היה מוצא חן בעיניו. אבא שלי סלד מצדקנות, וחשד בצדיקות. אם היה שיעור מוסרי שהוא התאמץ להנחיל לי – והצליח – זה השיעור: Gadi, beware of do gooders.

אז לא אומר עליו שהוא היה צדיק. אבל איך בכל זאת להסביר את העובדה שכל כך הרבה אנשים נשאו אליו עיניים, התייחסו בכבוד עמוק, לפעמים ביראה ממש, לדעתו ולשיפוטו?

אפשר היה לומר עליו שהוא חכם. זה נכון, הוא היה חכם במידה לא מצוייה.

אפשר לומר עליו שהוא היה נדיב. גם זה נכון. הוא היה נדיב במידה לא מצוייה.

אפשר היה לומר עליו שהוא היה ישר. ואכן איש לא הטיל בזה ספק. שמו כאדם ישר הלך לפניו.

אפשר היה לומר עליו שהוא עצמאי במחשבתו, ושוב, זה נכון. לא תמיד היה קל עם העצמאות הזאת מדעתם של אחרים, שלפעמים היתה בה גם מידה של ריחוק. אבל גם עצמאות איננה הדבר.

אני חושב שאם היה צריך לבחור מילה אחת לתאר את התכונה הזאת, שגרמה לאנשים גם לאהוב אותו כל כך, וגם להעריך כל כך את דעתו, צריך לקרוא לתכונה הזאת "הגינות".

אני חושב שאבא שלי היה אדם הגון במידה שהיא ממש נדירה. לא הכרתי אדם הגון ממנו.

וההגינות היא תכונה צנועה יותר ומתהדרת פחות מן הצדיקות, והיא גם יפה וחשובה ממנה. ההגינות יודעת לאזן איזון אנושי, אמפטי, בין עקרונות מופשטים לבין שני דברים נוספים: הבנה לחולשות אנוש, מזה, ונאמנות מזה. המוסר שמגולם בה לכן, עמוק יותר, נבון יותר, מן הצינה של עקרונות העומדים לבדם.

לא קל לאזן בין כל האלמנטים האלה, ולא פעם הם מתנגשים. אבא שלי ידע באופן אינסטינקטיבי, עמוק, יציב, לבחור בדבר ההגון. ואנשים היו אסירי תודה על כך. אנשים לא שוכחים אותו בשל כך, גם אנשים שהכירו אותו לשעה קצרה, לפני זמן רב.

ההגינות היא לא פשרה רופסת בין עקרונות לבין אנשים בשר ודם. לעתים קרובות השיפוט של אבא שלי היה חמור ונוקב, והמסקנות לא קלות כלל. לפעמים היא מאלצת אותך לעשות דברים קשים, ולהרים משאות כבדים. אבל הצדיקות, כמו שיודע כל מי שחי והלך ונשם במאה העשרים, יכולה להפוך בקלות לאכזריות. ההגינות, אמנם יכולה להיות חמורה, אבל לעולם אינה אכזרית. היא מובילה אל האנושי וחושדת במוחלט.

לאבא שלי היה מצפן כזה כבר בילדותו. הוא נולד בברטיסלבה בשנת 1927, ובהיותו ילד בן שתיים עשרה איבד את אימו. זמן קצר קודם לכן פלשו הנאצים לצ'כוסלובקיה, ואבא שלי זכר קצינים גרמנים שנכנסו אליהם לדירה לבקש מים למלא את הסירים שלהם, כדי לבשל פסטה בחוץ.

ילד עירני שהתעניין בפוליטיקה וקרא עיתונים, אבא שלי הפציר באביו, שעוד היה שבור ממות אישתו, לעלות לארץ ישראל. הם נדדו באוניות ולא היתה מדינה בעולם שהניחה להם למצוא מקלט בחופיה.

אני מלמד סטודנטים על הרעיון הציוני. אבל מעבר לכל הנימוקים, המוצדקים, צידקתה הבסיסית של הציונות היא אינסטינקטיבית בשבילי מכוון שאינני יכול לשכוח את התמונה הזאת: ילד יהודי, אבא שלי, שמתחת רגליו יש רק ים, ואין פיסת אדמה תחת השמש שיוכל לעמוד עליה.

אחרי חודשי נדודים, הגיעו יצחק ויחזקאל טאוב, אביו, לחופי ישראל בעליה בלתי לגאלית, ומיד נאסרו על ידי הבריטים. סבא שלי התגייס לצבא הבריטי, אבא שלי גדל אצל משפחה אומנת, ובפנימיה, ואחר כך התגייס לפלמ"ח. הוא איבד ארבע אצבעות במלחמת השחרור.

הוא השלים בגרות ונרשם ללימודי כלכלה ומשפטים באוניברסיטה העברית. לימים הוא הפך איש בכיר בשירות הציבורי, מזכ"ל בנק ישראל, ואחר כך יושב ראש הראשות לניירות ערך. אחרי עליית הליכוד, מאחר שהיה איש תנועת העבודה, הוא הודח מן התפקידים הבכירים האלה. הוא יכול היה לעבור לסקטור הפרטי ולהתעשר. הוא סירב. הוא בא לכאן לבנות מדינה וחברה, וביקש לשרת את הציבור, גם בתפקידים צנועים מאלה שמילא. זו לא היתה בחירה קשה בשבילו. היא באה לא רק מתחושת חובה, אלא גם מתשוקה, וכשהתשוקה והחובה מתלכדים, אין לאדם התלבטות. כך הוא הפך למנכ"ל הוצאת הספרים הציבורית, מוסד ביאליק, ובזה הוא עסק, בצד עבודתו העיתונאית, עד לפני חמש שנים. הוא פרש בגיל 82.

אין שום הפתעה בכך שאנחנו, חבריו, ילדיו, אישתו, לא מסוגלים לעכל את העובדה שהוא איננו. מוות של אבא איננו עובדה אחת, מוגדרת ותחומה. הוא רבבות של עובדות שלובות, מפני שאב ארוג לתוך מרקם הקיום שלך באין ספור דרכים, אין ספור תמונות, אין ספור חוויות, אין ספור גווני רגש. לנסות להבין מה פירוש הדבר שהוא איננו, פירושו לנסות לתאר איך נראה המרקם הזה אם כל אלה יעקרו ממנו. ואי אפשר לעשות את זה לא רק מפני שקשה לעכל את העובדה האחת, המוות, אלא מפני שלעקור את כל העובדות הרבות האלה מתוכך, פירושו לאמיתו של דבר, שבלעדיו לא תוכל להכיר את עצמך.

אבא סיפר לי, אחרי ניתוח המעקפים שלו, לפני שנים, שמתמחה אחת ניגשה אליו אחרי שהתאושש ואמרה לו "מר טאוב, אני החזקתי את הלב שלך בידיים שלי". המשפט הזה ריגש אותו מאד. גם אני התרגשתי לשמוע. הלב של אבא שלי. לא החזקתי אותו מעולם בידיים, אבל אני אקח אותו איתי לכל מקום, מפני שהוא לב נכון. מפני שהלב הזה, לא הפיזי שאפשר להחזיק, אלא המופשט שהיה פנימיותו ואופיו ותבונתו ורגשותיו של האיש הזה, ארוגים לתוכי – לתוכנו, אישתו, ילדיו, חבריו -  באין ספור אופנים. לכן עובדת המוות לא יכולה לעקור אותו מתוכנו. הוא חלק מן החומרים שמהם אנחנו עשויים. והחלק הזה הוא חשוב מאין כמוהו כדי לנווט, אני מקווה, בדרכו, בלי זדון ובלי צדקנות.

אבא חי כמו שהוא רצה לחיות, ובעצם גם מת פחות או יותר כמו שרצה למות. בלי ליפול למעמסה על אף אחד, בלי ייסורים מיותרים, מוקף באהבה. יש פרידות מסובכות ומרות. הפרידה הזאת איננה מסובכת, וודאי אינה מרה. היא רק עצובה. אבא שלי ידע כמה אנחנו אוהבים אותו, וידע שאנחנו יודעים כמה הוא אהב אותנו.

אני לא מאמין, לצערי, שהוא יראה אותנו מלמעלה. אבל אני מאחל לנו שנדע גם בעתיד, שלו היה רואה, לא היה מרגיש שאיכזבנו אותו.

יהי זיכרו ברוך.

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: http://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=910
  • תגובות ב-RSS

21 תגובות לפוסט ”יצחק טאוב ז"ל – 1927-2014“

  1. מאת יניב:

    משתתף בצערך

  2. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    גדי יקר ריגשת ליבי עד מאד

  3. מאת תמר שובל:

    גדי יקר, כל-כך נוגע, כל-כך מרגש… יהי זכרו ברוך.

  4. מאת רוני סופר:

    הי גדי,

    פעם לפני שנים רבות יצא לנו לשרת באותה יחידה, 333. מאז אני קורא ועוקב אחריך ושמח בהישגיך הספרותיים. אחדים מהם רגשו אותו ונגעו בי, אלנבי למשל, הספר והסרט. אבל זה, ההספד הזה, חד אבחנה כאזמל ומעורר הזדהות עם הכאב שאתה חווה.
    כוח ונחמה,

    רוני סופר.

  5. מאת מור אלטשולר:

    גדי היקר
    משתתפת בצערך ובצער המשפחה על מות אביך היקר, יצחק ז"ל
    מור אלטשולר

  6. מאת מירב עמיאל:

    מעטים הפעמים שאפשר להנות מהספדוזה היה אחד מהם. משתתפת בצערך. מאמינה בדרכך. "התפוח קרוב לעץ…

  7. מאת רחל:

    גדי היקר,

    תנחומי על מות אביך. קשה לאבד הורה או אדם קרוב מאוד. התחושה שאנחנו מאבדים איתו משהו מעצמנו חזקה כל כך, ואתה היטבת לבטא אותה בהספד שלך. אשריך שזכית לאב שכזה שאולי לא היה אוהב את הכינוי דמות מופת, אך תיאוריך הצנועים מעידים על היותו כזה. זכרונות מאנשים כאביך יכולים לעיתים למלא את החלל הפיזי הגדול שהם משאירים בלכתם.
    כל טוב,
    רחל.

  8. מאת ברק:

    מרגש מאוד. ומלא עניין.
    שתמצא נחמה ולא צער

  9. מאת ארנון שיצר:

    גדי, משתתף בצערך…
    כתבת כל כך יפה, חד, עמוק…
    התחברתי מאוד למילים שלך וננגעתי
    תודה ששיתפת
    ארנון

  10. מאת לארה רוטר:

    תנחומיי גדי יקר. כתבת כל כך יפה, ההבחנה בין צדיקות להגינות נכונה ומדויקת.
    משתתפת בצערך ושולחת חיבוק

  11. מאת הרץ:

    גדי,

    תנחומים כנים.
    להורים אין גיל, ותמיד קשה להפרד מהם גם אם זה דרך הטבע.

  12. מאת עופר רייס:

    משתתף בצערך.
    קטע מקסים.
    תודה על החשיפה והשיתוף.

  13. מאת ישראלית שאיכפת לה:

    מילים מזוקקות לאיש מזוקק
    "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא"
    והפעם נדמה לי שאין זו קלישאה
    אלא צער על דור הולך ונעלם
    שלא היה צריך הסברים משפטיים על מה זה להיות הגון.
    איזו תכונה מפוארת שכבר השכיחו מאיתנו שהיא ורק היא התשתית לכל יתר התכונות והכישרונות !
    והרי כל כך רצינו שכך יהיו פנינו – הגונות !
    ומה יצא לנו? – ראש ממשלה שמחזיק חשבון בג'רזי וחושב שזה ממש בסדר,שר בטחון לשעבר שמוכר אותנו לכל המרבה במחיר, ראש ממשלה לשעבר שבטוח שלא עבר על אות אחת מספק החוקים !
    ומה ביקשנו בסך הכל – הנהגה הגונה, דוגמה אישית הגונה, אזרחים הגונים, עם הגון שלא עושה פעולות "תג מחיר" שלא שורף עצי זית
    ושמתנהג בהגינות לעניי עירו. זה הכל!
    יהיה זכרו של אביך ברוך!

  14. מאת מיכה:

    תנחומים.

  15. מאת יוחנן פלסנר:

    גדי,

    ההספד נוגע ללב ומעביר תחושה חזקה של דמותו של אביך גם לאלה מאיתנו שלא הזדמן להם להכירו באופן אישי.

    הוא השאיר אחריו כל כך הרבה מקומות בהם נגע והשפיע (כולל הרבה מאוד יצירות עיתונאיות וספרותיות) ומעל לכך את ההשפעה על עיצובם של ילדיו ובני משפחתו וזו כנראה ה"מורשת" שלו. בכל כך הרבה תחומים ישנם אלו שעסוקים בעיצוב מורשתם ומסתבר שיש את אלו שעוסקים בעשייה אמיתית, הוגנת ואותנטית ואז המורשת כבר נוצרת מעצמה.

    כל טוב,
    יוחנן

  16. מאת אלמונית:

    לא הכרתי את אביך, אבל התיאור שלו דרך כתיבתך גרם לי להצטער שמעולם לא נפגשנו.
    נשמתו לא נעלמה, היא פועמת בלבך.
    יהי זכרו ברוך.

  17. מאת D! בארץ הקודש:

    גדי, לא הכרתי את אביך אבל ההספד הזה שרקמת לו, נשמע כאילו הוא היה מוקיר אותו מאד. ציירת יפה את דמותו.
    אני משתתף בצערך ובצער משפחתך
    ושואב השראה מהדרך בה אתה מתבונן במאורע הלא קל הזה.

    גיא

  18. מאת ליאן סידי:

    הי גדי
    רק אתמול שמעתי ממירב על מות אביך, אני יודעת כמה אביך היה חשוב בחייך וכמה השפיע עליך בדרכיך צר לי על שלא הייתילצידך ברגע קשה זה לנחם אותך ולחזק את ידך .
    ההפך ממך אני מאמינה שיש עולם יותר טוב במקום אחר ששם אנשים חיים בשלווה ושפעם עוד נפגוש אותם.
    בזמן הקצר שבו הכרתי את אביך היה לי אליו יראת כבוד כזאת שבדרך כלל אין לי לאנשים הוא היה שקט אבל היה בו עוצמה.
    אני מאחלת לך שככל שהימים יחלפו הכאב של אובדן יהפוך לזכרון טוב.

    בכבוד והערכהאליך ואל מי שאתה
    ליאן

  19. מאת אלמונית:

    כתיבה מאוד מרגשת !
    זכית שבורכת בכזה אב וברגשות כאילו כלפיו.
    תנחומיי.

  20. מאת ליאור:

    אני מצטערת איתך ושולחת חיבוק גדול.
    אתה באמת עשוי מהחומרים שלו.

    מן השמיים תנוחם

  21. מאת צבי:

    יהי זכרו ברוך. תנוחם בתוך שאר אבלי ציון.