סקיצה אוטוביוגראפית, טיים אאוט

עיתון טיים-אאוט הוציא גיליון ששמו "תל אביב שלנו: תל אביבים כותבים על תל אביב". קטע מתוך המאמר שלי שם, שהם קראו לו "אלנבי – סוף דבר". שם שמצא חן בעיני. אני מאד אוהב את יעקב שבתאי, ואת הדברים שהוא כתב על תל אביב, וזה נחמד להתכתב איתו.

הנה קטע:

באותו תקופה בערך גם התחלתי לעבוד במקומונים. וזה – יחד עם ספר סיפורים קצרים – ובניגוד לגיטרה, כן הרגיש כמו נתיב ממשי אל הלב של העיר. את הרוב הדברים שכתבתי בעיתון אני לא זוכר. אבל אני זוכר את האווירה ב"עיתון תל אביב" של רשת ידיעות תקשורת. אמנון רבי היה העורך שלנו, והיתה לנו, ברגעים היותר טובים, אווירה של יחידת קומנדו. אנחנו היינו האנדרדוג. לא האצולה שהתבצרה בעיתון "העיר". אבל היה לנו יותר אומץ לבעוט, לעשות פרוייקטים משונים, לכתוב רשימות אקסצנטריות, ולכסח באכזריות. מספיק שלמדת להקליד מהר, וכבר יכולת להיות מבקר מסעדות, מבקר קולנוע, כתבנו לענייני, או יחידת המסתערבים של מדור הרכילות. אמנון רבי היה יכול להתקשר אליך באחת בלילה עם משימה שצריך להגיש ב 2500 עד למחרת בצהריים. אבל משהו התחיל להסתבך כאן, בשבילי לפחות. והתחלתי לכתוב את "המרד השפוף". היה לי הרבה מה להגיד, אבל העמדה הרגשית שממנה זה נכתב היתה כמו שני לחצים מנוגדים שבסוף מפוצצים חצ'קון. זה יצא עם הרבה אנרגיה, דווקא בגלל שרגשית זאת היתה סתירה פנימית בכל היחס שלי לתל אביב, או יותר נכון ל"תל אביב". היו לי הרבה טענות לתרבות האירוניה, לאכזריות העיתונאית, לארז טל שפעם רציתי להיות כמוהו, לכל הקוליות והמגניבות. אבל גם כעסתי עליהם, על כל אלה, מפני שלא הצלחתי להיות שייך. אז התוצאה היתה שרציתי גם לנתח להם את הצורה, וגם שהם יקבלו אותי, גם להראות להם שהם טועים, וגם שהם יחבקו אותי על זה שצדקתי, או שיודו לי שהם רואים עכשיו את האור. גם להראות לכל החומולוגים שאני יותר חוכמולוג מהם, וגם להדגים שחוכמולוגיה היא קשקוש.

ובתוך כל זה גם ידעתי שזה לא אפשרי. אז כתבתי בלחץ, בתחושת דחיפות, בקדחתנות. ומתוך הלחץ הזה יצא משהו שברמה האישית והרגשית שלי הוא היה סתירה פנימית, אבל מבחינת התוכן דווקא היה בו ממש. כי זו לא היתה רק ביקורת. זה היה גם שיר אהבה. הרגשתי שאני לא רק מוכיח בשער, אלא גם מנסה לאפיין, להצדיק, להגן מפני דור ההורים על מה ש"אנחנו" לא "הם" לא "אני" – "אנחנו" ניסינו לעשות, לומר, לחדש. אלה שגרו בביצה הברנז'אית של אז, או בכל אופן אלה מהם שיש להם אוזן למניפולציות, עלו מיד על האגו שמאחורי הטענות. הם אולי לא ידעו שזה ילד ירושלמי שאיבד פעם את הכסף לטיסנים ברחוב אלנבי, אבל הם קלטו שאני ממנה את עצמי למבוגר האחראי רק כי לא הזמינו אותי למסיבת כיתה. אבל למרבה ההפתעה הספר נעשה רב מכר. כי הסלטה המשונה שהאגו שלי ניסה לעשות באמצעותו נשכחה, והתוכן נשאר, ואני אמנם לא יכול לומר שהצלחתי לקלקל את מסיבת הכיתה, אבל אני כן הצלחתי, נדמה לי, לראות איך היא תיכף מתקלקלת. ואז נסעתי לארבע שנים לארצות הברית, לעשות תואר שלישי, והשארתי את תל אביב מאחור.

למאמר המלא, כאן באתר…

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: http://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=905
  • תגובות ב-RSS

אין אפשר לפרסם תגובות כרגע.