גדי טאוב

כל הפאניקה של "העישון הפסיבי" התחילה מכוונות טובות: להפחית את כמות העישון. אין ספק שזאת מטרה חיובית. אבל בעיני רבים, מתברר, היא חיובית עד כדי כך שהיא מכשירה כל מיני אמצעים מפוקפקים. התברר שאחד האפקטיבים שבהם הוא לשכנע את הציבור שהמעשנים פוגעים בזולת, ולא רק גורמים לו אי-נוחות, אלא גם נזק ואפילו מוות. וכאן התחילה מניפולציה בנתוני מחקר, ומסע תעמולה רווי הטעיות. מתברר שרבים – גם בממסד השלטוני, גם בממסד הרפואי – מקבלים במובלע את הרעיון שהציבור לא צריך לדעת את כל האמת לאשורה, מספיק שהוא יאמין במה שמועיל שיאמין.

לכן התועמלנים של מסע הצלב הזה לא מבקשים לברר את שאלת נזקי "העישון הפסיבי", אלא להכריע את הוויכוח בסיסמאות. הם לא מבקשים לעודד דיון מושכל, אלא להשתיק אותו. הנה דוגמא: הופעתי בתכנית "פוליטיקה" בערוץ 1 בדיון על הנושא. למחרת בבוקר שלח מר חיים גבע הספיל, מהמחלקה לחינוך וקידום בריאות במשרד הבריאות, פאקס לראש המחלקה שלי באוניברסיטה העברית ובו הוא מתלונן על "ההתנהלות המבישה של ד"ר גדי טאוב". "אינני מבין כיצד מוסד אקדמי מהמכובדים בארץ", כותב גבע הספיל, "מאפשר לחבר סגל ומרצה להופיע בתקשורת ולהפגין בורות כה גדולה".

אחסוך מכם את שפע ההשמצות שבמכתב – על נייר רשמי של מדינת ישראל – וגם את הצד המשפטי של המעשה הנואל הזה, שאותו אברר באמצעים משפטיים. העיקר לענייננו כאן, הוא שכשמגיעים לנושא תעמולת העישון הפסיבי, נראה למר גבע הספיל, פקיד בשירות הציבורי, לגיטימי וסביר שמוסד של המדינה ינסה להשפיע על האוניברסיטה להגביל את החופש האקדמי, החופש העיתונאי, וחופש הדיבור, כדי למנוע "נזק הסברתי", כדבריו. "עם כל הכבוד לחופש האקדמי", שיש למר גבע הספיל, כך הוא מבטיח, הרי שיש גם, מתברר, גבול לכל דבר. לחלוק על התעמולה שמר גבע הספיל עצמו מפיץ, זה כנראה כבר מעבר לגבול הזה. המכתב נקרא כמין דרישת שלום פרודית ממשטרים מסוג אחר.

אבל אם נתקפתם בהלה, אתם יכולים להירגע. לחופש האקדמי ולחופש העיתונות שלום. וגם אני עודני מסתובב חופשי. אני מביא את הדוגמה הזאת כאן רק מפני שהיא עוד סימפטום של אותו דבר. אותו היגיון שמרשה ל"טובים" להטעות את הציבור בשם המטרה הטובה, מרשה להם גם לנסות להשתיק את "הרעים". הנה דוגמא לצד השני של ההגיון הזה, צד ההטעיה. נישאר ברשותכם עם מר גבע הספיל והמחלקה שבה הוא עובד. למחלקה יש עמוד אינטרנט, באתר של משרד הבריאות, בנושא עישון פסיבי (שנקרא שם "עישון כפוי"), ושם נאמר ש"עישון כפוי הינו גורם סיכון ממשי וחמור לבריאות הציבור". העמוד מפנה לשלושה פרטי ביבליוגרפיה כסימוכין לעמדתו. הראשון והמרכזי שבהם הוא מסמך מ 1992, של הרשות להגנת הסביבה (EPA) בארצות הברית. משם, אגב, גם לקוח ה"ממשי וחמור" (serious and substantial – במקור האנגלי).

בהנחה שמר גבע הספיל אינו לוקה בבורות הנוראה שבה הוא מאשים אותי, וכך גם חבריו למחלקה, הם ודאי יודעים משהו על תולדותיו של המסמך הזה, שעמד בבסיס חקיקה נגד עישון בקליפורניה: אנשי ה EPA בחרו מתוך המחקרים הקיימים את הנוחים להם ביותר, והציגו את הדברים באופן מניפולטיבי ומטעה כדי ליצור את הרושם שעישון פסיבי הוא סיכון "ממשי וחמור". עד כדי כך בוטה היתה המניפולציה, שבית משפט אמריקאי פסק שה EPA מטעה את הציבור במתכוון. (פסק הדין אמנם בוטל בערעור, אבל הערעור היה טכני, ונגע לתחום סמכותו של בית משפט נמוך על רשות פדרלית, ולא לתוכן.) אז אחת מן השתיים: או שמדובר בבורות מדאיגה בקרב אנשי המחלקה של מר גבע הספיל, או שהם חושבים שבשביל מטרה טובה מותר גם להשתמש במסמכים שבית משפט כבר קבע שהם מעשה הונאה מכוון. מצד שני, אם האמת גורמת "נזק הסברתי", אולי כדאי להשתיק גם את בית המשפט.