צדק מול רחמים

הסרט המקומם של אודי אלוני "מחילות", אופנת הקורבנות-כתעודת-הכשר-מוסרית בלעדית, והבריחה מן היהדות והציונות.

לקראת יום כיפור, שבו מצווים היהודים לבקש מחילה מאת בוראם ומאת חבריהם בני האדם על חטאים שחטאו, יצא לאקרנים סרטו של אודי אלוני "מחילות". הסרט נותן הזדמנות לומר משהו על האופן שבו חלק מן האליטה בישראל מאמץ במקום מורשת המוסר היהודי, שביסודה היא אתיקה של חוקים, אתיקה נוצרית (בגוון במיוחד סנטימנטאלי), אתיקה המבוססת על רחמים.
הסרט של אלוני הוא דוגמא במיוחד בוטה לאופן שבו אתיקה של רחמים היא מתכון להשחתה. ולא מפני שהרחמים והחמלה אינם מידות ראויות, אלא מפני שכשהם הופכים לאמות מידה בלעדיות הם מחליפים צדק בצדקנות, ומוסר במוסרנות. המוקד הסמלי של הסרט הוא בית חולים פסיכיאטרי שקם על חורבות כפר פלסטיני ובו מאושפזים ניצולי שואה. העלילה מספרת על צעיר יהודי אמריקאי חדור רוח ציונית העושה עליה ומתגייס לצה"ל, אבל בשירותו בשטחים הוא הורג ילדה פלסטינית קטנה, אירוע אותו הוא משתדל להדחיק. מכאן מתחילה התדרדרותו הנפשית, המתגברת כאשר הוא חוזר לניו יורק, מתאהב באמריקאית פלסטינית, אם חד-הורית, לבת, שהיא בת דמותה של הילדה הנרצחת. הכל עמוס בסימבוליקת טלנובלה לעייפה, וכל מי שאמון על קצת לקאן וקצת פרויד, ימצא את כתביהם מוטחים בפניו בלי תחכום רב. אבל לא זה העניין, מפני שסרטים לא מוצלחים יש הרבה. הדבר המרתיע באמת בסרט של אלוני הוא הקליימקס הרגשי-סימבלי שאמור להיות בו: ידידנו החייל היהודי אמריקאי צולל אל המחילות שמתחת לבית החולים (כאמור, אלה גם שאריותיו של כפר ערבי שהציונים החריבו) ושם הוא עומד בין שני עמודי התווך הסמליים של הסיפור: הילדה הפלסטינית המתה, וניצול השואה המת-חי. הישראליות, המתגלמת בצעיר, מכירה בחטאיה, מתביישת בעצם קיומה, ומבקשת מחילה משני קורבנותיה.
במערכת מוסר שבה רק הקורבנות היא אליבי מוסרי אלמנט האחריות המוסרית נעלם. ההנחה היא שמי שהוא קורבן לא יכול להיות חוטא. זאת הנחה מטעה. אבל מקומם יותר הוא הגעגוע לקורבנות שהוא געגוע למצב שבו אדם אינו צריך להחליט החלטות מוסריות כלל. הציונות עמדה בפני הכרעות מוסריות קשות בכך שהחליטה להפוך את היהודים מעם גלותי ופסיבי התלוי בחסדי אחרים, לעם אקטיבי הלוקח חלק בהיסטוריה ובעיצוב גורלו. מי שמעצב את גורלו צריך לבחור בין רע יותר לרע פחות. לא תמיד הציונות בחרה נכון, אבל היא תמיד בחרה. רק בלי אחריות ובלי יכולת לפעול אפשר להיות טובים באופן מוחלט, לאחוז באידיאלים בלי שום פשרה, ולא לבחור לעולם. מוסר שבו רק המסכנות היא מדד לצדק, הוא מוסר שבו אתה יכול להיות טוב, רק כאשר מתאפסת יכולתך לשנות דברים בעולם, כלומר לעשות בו טוב. זה מוסר המטפח את תחושת הצדיקות על חשבון היכולת לעשות צדק.
ועוד דבר בו מושחת ומשחית. אחת מן הרעות המכאיבות ביותר היא שהתעללות בבני אדם אינה מולידה צדיקים. הקורבן, אם אינו קורבן מוחלט, כלומר מת, לא רק סובל מן הדיכוי אלא חשוף בעצמו להשחתה. אנחנו יודעים היטב איך התעללות יכולה להוליד מתעללים, איך תנאים של סבל יכולים להוריד בני אדם אל רמת היצרים האכזריים ביותר. לכן ציוו חוקי היהדות את אהבת החירות, המטילה על האדם אחריות מוסרית במקום מסכנות שפופה. המחוקק התנ"כי ציווה לשחרר עבדים בתום שבע שנים. אבל הוא ציווה גם לרצוע את אזנו של עבד שסירב להשתחרר. החומרה הזאת היא אכזרית, ואולי אכזרית מדי אם היא מתבצעת כפשוטה. אבל היא מציבה אופק מוסרי איתן: אדם צריך לשאוף לעמוד בזכות עצמו, ולהיות אחראי על גורלו. הסירוב לחירות ולאחריות הוא חרפה. חובה מוסרית כלפי הסובלים היא הקלת סבלם, לא התמכרות לרחמים המקדשים את מצב הקורבנות והכפיפות. במובן העמוק הזה הציונות היא ביטוי למורשת המוסרית של היהדות, היפוכה של הגלות שסרטו של אלוני מלא בגעגועים אליה.

(פורסם במעריב, ערב יום כיפור, אבל לא ב NRG, אז שוב כאן.)

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: http://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=74
  • תגובות ב-RSS

9 תגובות לפוסט ”צדק מול רחמים“

  1. מאת אור:

    לא ראיתי את הסרט, אבל מעניין שאת אותו הטיעון עצמו אפשר גם להביא לכיוון השני.

    אבל סטנדרטים כפולים זה דבר שצריך להתרגל אליו, לפחות בישראל.

  2. מאת יונתן:

    * החלוקה בין היהדות המושתתת על מידת הצדק לנצרות המושתתת על מידת הרחמים היא עצמה פרי הפולמוס הנוצרי נגד היהדות. מי שמאמין בחלוקה זו יאמין גם ששיילוק הוא יהודי טיפוסי. האמת היא ששתי הדתות משלבות במינונים שונים, בתקופות שונות, את שתי המידות. ההבדל העיקרי הוא שבעוד שאצל היהדות אלוהים מכיל בתוכו גם צדק וגם רחמים, אצל הנצרות אלוהים האב אחראי בעיקר למידה האחת שעה שאלוהים הבן (ואמו מרים בנצרות הקתולית) אחראי(ם) בעיקר למידה האחרת. הפסוק "עין תחת עין", למשל, הוא מושא ביקורת הן של הפרשנות היהודית הן של זו הנוצרית. רק פונדמנטליסטים מוחלטים מפרשים אותו כלשונו, יהיו הם יהודים או נוצרים.

    * התקרבנות ודאי תמיד היתה קיימת, אך כאופציה מוסרית ואף תרבותית ראשיתה במאה העשרים. אשמים בכך לא הנצרות ולא היהדות כי אם שתי הדתות המודרניות: הפסיכואנליזה והסוציולוגיה. בבסיסן של שתי השיטות הללו מצוי הערעור על יכולתו של אדם לפעול כ-agent מוסרי, שכן הרוע האנושי עבורן הוא תמיד תוצר של נסיבות ולכן ראוי ל"מחילה". אם נוכיח שרוצח אכזר סבל מילדות עשוקה או מדיכוי גזעני, מעשיו ייראו פחות נוראיים; למעשה, אנשים רבים כבר מאמינים שמאחורי כל רוצח מסתתר ילד שלא אהבו אותו מספיק. הבעיה בשיטה זו, כפי שכתבת ברשימתך, היא שהקורבן הופך ביעף למקרבן וחזור חלילה: מעגל קסמים שהצו המוסרי העליון של הפסיכו-סוציולוגיה — קרי "מדוע לא נהיה נחמדים אחד אל השני?" — אינו מסוגל לשבור, משום שלדרוש מקורבן להיות נחמד נתפש בעינינו כמעשה בלתי-נחמד.

    * כל זאת אינו לומר שקורבנות אינם קיימים. ילדה, תהא היא פלסטינית או ישראלית, שנרצחה על לא עוול בכפה היא קורבן; ראה מה שדוסטוייבסקי כתב ב"אחים קרמזוב". הסרט כנראה מבקש לרמוז שהעם הפלסטיני כולו הוא כמו הילדה הזו, כצאן שהובל לטבח. זה כמובן שטויות. מלחמת העצמאות, שלא אנחנו יזמנו, סופה היה להיגמר בנכבה: נכבה יהודית או נכבה ערבית. מעניין אם, היה וכוחות ערב נצחו, היו מרשים ליהודים להישאר תחת שלטון פלסטיני. כנראה שלא. על כל פנים, את אופנת "מותר-לי-כי-אני-קורבן" לא הפלסטינים הביאו לאזור כי אם היהודים, קורבנות השואה הנצחיים.

  3. מאת גל:

    דברייך מעלים טיעונים נכונים אשר נותנים הצדקה לציונות ולקיומה של המדינה.
    לצערי בני דורי,שנות ה20-30, בדר"כ לא ממש מבינים או רוצים להבין על מה נלחמים ונאבקים כל הזמן, ושבכל זאת אנחנו מדינה בשנות ה50 שלה ואם לא נהיה אחראים לגורלנו ונילחם על זכותנו להתקיים כעם במדינה משלו נהיה גלותיים לעד התלויים בחסדי מדינות שייתהו לעצמן באם לתת אמנציפציה ליהודים או לא. התקדמנו משם..
    אני מסכימה לחלוטין עם הגישה שמי שמעצב את גורלו לא יכול להיות כל הזמן טוב ומתחשב.

    כל כך נכון מה שאמרת, וחבל שכל כך הרבה לא מבינים זאת.

  4. מאת אלמו נימי:

    לא ראיתי את הסרט, אבל אני מסכים עם מה שגדי אומר.

  5. מאת ds:

    sorry, my mac system does not allow writing in Hebrew.
    I have not seen the movie and guessing i would not like it but i am just striked by the defensive attitudes here.
    Since when compassion is a bad word and although the Palestinians make their own mistakes it is still not a reason to ignore the daily humanitarian crimes that are happening and caused by 40 years of occupation. It is in some ways a very simple picture here as of who is free and have a normal life and who is under occupation for 40 years,
    So why not use some of the so called Jewsih ethics and just allow some self reflection.
    why try to attack the small, tiny, fragile left voice in israel.
    even if it is sometimes "atomatically" left isn't it better and healthy that it exists?????Isn't a total consensus over some of the horrors Israel is involved in is worth? I am trying to understnad the passionate attacks towards the Israeli left from somone i believe is genuinly looking for a better place and i just can not get it. In a mostly military country and given the global political climate, the voice of the left could use more nurturing than attacks even if not every point they make is agreed upon.
    Check the book
    The Treason of the Intellectuals

  6. מאת דורצח:

    ההקבלה שאתה עורך בין הפסיכואנליזה והסוציולוגיה לדתות בעייתית. לגבי הפסיכואנליזה – היא בעייתית, כיוון שהטיפול הפסיכודינמי, הנהוג היום, דווקא מעודד את האדם לקחת את גורלו בידיו. לגבי הסוציולוגיה – היא אולטרה-בעייתית, כיוון שמדובר בתחום מחקרי ומדעי, בניגוד לפסיכואנליזה, ובניגוד לה גם נמנע משימוש במונחים דתיים, ולא רואה עצמו כ"דת בלי אלוהים".

    יתרה מכך – הרוב המוחלט של הגישות בסוציולוגיה כיום רחוקות מלהיות דטרמיניסטיות לחלוטין, ולא משחררות את האדם מכל אחריות כלפי מצבו. הטענה שנסיבות מסוימות יגררו בסבירות גבוהה יותר תוצאות מסוימות (נגיד, עוני מעלה את הסבירות לפשע), לא גוררת לוגית שלעניים "מותר" לפשוע, ובטח לא גוררת מחילה על כך.

    על מנת להמחיש את דברי, אתן דוגמה מתחום אחר – יתכן שבנסיבות מסוימות, אדם יסרב לשרת בצבא, כיוון שהדבר נוגד את צו מצפונו. יתכן שבראיה מאוחרת יותר, יוסכם כי צו מצפונו היה הצו המוסרי והנבון ביותר. ועדיין, האפשרות הזאת לא אומרת שהמדינה צריכה למחול לעבריין. להיפך – זכותה, ואף חובתה של המדינה, להעניש אותו, כי אדם שעובר על החוקים צריך להיענש. למען האמת, סרבנים רבים אף מכירים בכך.

    לסיכום, הייתי ממליץ לך לפעול לפי גישתך – לא להאשים רק את מי השיטות שמנסות להבין את הנסיבות האישיות והחברתיות שעשויות להוביל להתנהגויות מסוימות, אלא לתלות לפחות חלק מהאשמה בבני האדם שראו את "הנסיבות" כתירוץ לגיטימי להסיר מעליהם כל אחריות. נאה דורש, נאה מקיים!

  7. מאת דורצח:

    תגובתי מכוונת כמובן ליונתן, ולא לגדי.

  8. מאת ניר רייזלר:

    המאמר מאיר באופן בהיר וממוקד את הפגם העמוק שבפוסט מודרניזם אכול הצדקנות שהפך לכוח מוביל במסדרונות האקדמיה, ומנגע חלקים נרחבים בשיח הציבורי, לעתים קרובות שלא בידיעת המשתתפים בו.

    מעודד לקרוא את הביקורת החריפה של טאוב על אותו "שמאל", הפסיבי מעצם הגדרתו ואשר בהתנגדו לכל "משטר דיכוי" באשר הוא, שומט כל קרקע מעשית מתחת להצהרותיו אודות "סוציאליזם" ו"ערכים אוניברסליים".

    אולם נכון לעכשיו קולו של טאוב כמעט בודד במערכה על עתיד החברה הישראלית. רובו של השמאל הציוני שרוי בתרדמת, ונראה כי אינו תופש עד כמה מהותי הניגוד בין אידיאולוגיה קונסטרוקטיביסטית כמ זו של תנועת העבודה הישראלית; לבין אותם ארגונים וקבוצות המצהירים בריש גלי על מחויבותם לחברה סולידרית, ובעת ובעונה אחת חותרים לפירוק כל היסודות המאחדים בין הפרטים בה (את הלאומיות מנימוקים מרכסיסטיים ופוסט-קולוניאליים, את התרבותיים בשם הפלורליזם, וכיו"ב, את הפוליטיים בשם המלחמה ב"מישטור של ההגמוניה" וכיו"ב)…

    על השמאל הישראלי להתנער משרעפיו ולשוב להגדיר את עצמו לא רק על דרך השלילה (לא למלחמה ולסכסוך, לא לאלימות, לא לפגיעה בזכויות הפרט) אלא גם, ובעיקר, על דרך החיוב: כן למחויבות ערכית, כן לחיזוק הקולקטיב הישראלי, וכן ללאומיות בריאה ומגובשת שאינה מוכנה לעוול שבשליטה על עם אחר, ומחויבת לשוויון זכויות מלא לבני המיעוטים החיים בשטחה (מה שטרם מומש). מבלי שזה יקרה, כנראה שהזהות הלאומית תשרוד, אך מרוקנת מתכניה הפנימיים (מרקם חיים משותף בכל היבטיו), חלולה וקיימת בעיקר כלפי חוץ, יותר כגורם מפריד נוסח ליברמן ופחות כגורם המאחד אליו שאפה הציונות הסוציאליסטית.

  9. מאת טליה:

    אני מגיבה עכשיו רק כי לא מזמן ראיתי את הסרט.
    אחד הדברים שהיו חזקים מבחינתי בסרט היו השיכחה וההתעלמות. בחברה הישראלית שאני חיה בה (האנשים באוטובוס, בית הספר, תיכון וכמובן הצבא והעיתונות בדרכה..) יש שיכחה והתעלמות מהצד הפלשתיני ומהאחריות שלנו, צודקת או לא צודקת, נמנעת או לא נמנעת. כל מי שרוצה לדעת יותר צריך לחפש בעצמו.והרבה מסיבות מובנות לא עושים זאת. במערכת החינוך והצבא אין הרבה שיח על העם הפלשתיני כבני אדם החיים במצב בעייתי, או הסתכלות על הציונות מנקדת מבט אחרת.
    ההכרה בפלשתינים כבני אדם שנפגעו בלי קשר אפילו לאשמה או לא אשמה. הכרה בסבל שלהם ואולי אז מקום לשיקום.