אורחים בבלוג – שרית זונדינר, מוסיקאית

 הרהורים על מוסיקה ישראלית צעירה

מאת: שרית שליי זונדינר

דור חדש, ילידי שנות השבעים והשמונים, מתחיל לתפוס את מקומו בעשייה התרבותית בארץ. דור זה מביא עימו רוחות חדשות, עקרונות חדשים וטכניקות חדשות לאמירה הייחודית לו. בחיבור זה אנסה לסקור את המאפיינים של האמירה המוסיקלית של הדור הזה.  רשימתי זו מבוססת בעיקר על חוויותיי האישיות: תהליכים שאני עברתי ועוברת כיוצרת צעירה והשפעות שעיצבו את ה"אני מאמין" האמנותי שלי. רשימה זו היא גם התבוננות פנימה, בעצמי ובחבריי, וגם ניסיון להסיק מסקנות כלליות יותר על עתידה של המוסיקה הישראלית.

כדאי להתחיל אולי, במקום החברתישל הדור הזה, דור הנינים של המייסדים, הדור שגדל על תקוות הסכם אוסלו והסכם השלום עם ירדן. דור שבשבילו מדינה פלשתינית היא רק עניין של זמן ("שתיים הוא מספר המדינות שיום אחד יהיו כאן",הדג נחש, “מספרים”), אך גם שחווה את הפיגועים הקשים של אינתיפדת אל אקצא, את ההתנתקות וכשלונה – הוא דור אובד עצות לגבי עתידה הפוליטי של מדינת ישראל. זה שגדל יחד עם העולים האחרונים מרוסיה ואתיופיה – ועבורו "רב תרבותיות" ו"פלורליזם",לפחות בגירסאות הרשמיות שלהן, כבר בבחינת עובדה מוגמרת. זה דור שהוריו וסביו המירו את שפתם ותרבותם כדי להיטמע וכדי לרכוש תחושת בית. הדור הזה גדל בבית ורוצה לצאת; הוא מדבר עברית מתובלת בהרבה אנגלית, במילים קצרות, קטועות וחתוכות במתכוון, ואין לו זמן להאריך בתיאורים והדגמות.

זה דור, שבניגוד גמור לאלה הקודמים לו, הפסיק לעניין אותו מה זה "ישראלי"; בעוד שדור המייסדים עמל רבות כדי ליצור תרבות קאנונית והדורות הבאים מרדו והעשירו את ההגדרה הזו –  הדור הזה לא מנסה להגדיר, לשנות, להיאבק. הוא נולד לתוך ה"ישראלי" המוצק והיציב; נעמי שמר, אריק איינשטיין ושלום חנוך, חוה אלברשטיין, מתי כספי ויוני רכטר, זוהר ארגוב, “רדיו בלה בלה", מאיר אריאל, במוסיקה הקלאסית מלחינים כמו יוסף טל, דן יוהס, מנחם צור, כמייצגי האוונגרד הא-טונלי, לעומת מלחינים כמו מיכאל וולפה שחרטו על דגלם שילוב של מנגינות טונליות עממיות כבסיס ליצירת מוסיקה רגשית-מקומית,  הם כולם – על הגיוון והסתירות שביניהם – בית. ועכשיו, הוא פשוט רוצה לצאת, הלאה למסע – ברלין, ניו יורק, כל מה שחדש, לא מוכר, מאומץ בשתי ידיים.

אך עם זאת, לא מדובר בדור ניהיליסטי לא מחוייב למקום ממנו הוא בא, כמו שהרבה פעמים מנסים לצייר. זה דור שהקשר שלו למקום ולתרבות הוא לא קשר של בנייה או הרס, של יצירת תזה ואז אנטי-תזה כמרד, אלא קשר יותר נינוח מחד וגם מורכב מאידך. המוסיקאים הצעירים של הדור הזה מחפשים ביטוי אישי, מזוקק מכל הגדרה סגנונית כללית. הם לא צריכים להילחם כדי לקבל מקום והכרה, כי הם גדלו עם המקום וההכרה – אך הם מנסים ליצור חדש מתוך הקיים, שעד עכשיו נמצא רק בקצוות מנוגדים מקוטלגים היטב: המזרחי והמערבי, המוסיקה ה"קלה" והמוסיקה ה"קלאסית הרצינית", הטונלי ה"ריגשי" וה"פופולרי" מול הא-טונלי ה"קשה" וה"מנוכר”. הדור הזה מנסה ליצור מתוך כל השברים והמאבקים שהותירו לו הדורות לפניו, יצירה שלמה ועשירה שמכילה בתוכה באופן דיאלקטי את הניגודים והסתירות. זה סוג של צורך קיומי, שהרי אם כל הניגודים התרבותיים הללו לא יכולים להתיישב יחד אזי "הבית" שהדור הזה גדל בתוכו, הוא כלל איננו בית. הוא מה שמקטרגי התרבות הישראלית כל כך אוהבים לטעון – שתרבות הישראלית שלמה ואמיתית איננה יכולה להתקיים כי היא מקוטבת מידיי, מגוונת מידיי, מעין סלט אקראי של היתקלויות היסטוריות-תרבותיות, ואינננה מתחברת לכדי הוויה שלמה.

הדור הזה יוצר, כמעט שלא במודע, בוודאי שבלי הכרזות ומניפסטים, תרבות ישראלית היונקת מכל מקורותיה ומנסה לזקק אותה, להבעה ריגשית שלמה. היוצרים המעניינים שפועלים היום כמו שלומי שבן, רונה קינן (במיוחד "שירים ליואל"), תזמורת המהפכה (במספר פרוייקטים מרתקים, ביניהם סרטי אנימציה ומוסיקה עם סטודנטים מ”בצלאל”), מלחינים צעירים רבים שפוקדים את האקדמיות למוסיקה וגדלו גם על מוסיקה קלה וג'אז – מביאים איתם סקרנות וצימאון ללמוד ולשלב דברים חדשים, ובעיקר – צורך רגשי ליצור דבר מה חדש – שיהווה בבוא היום בית ששוכנת בו סינטזה אורגנית, ולא רק קצוות מנוגדים הנאבקים זה בזה ללא הרף.

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: http://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=719
  • תגובות ב-RSS

7 תגובות לפוסט ”אורחים בבלוג – שרית זונדינר, מוסיקאית“

  1. מאת ג'ו כלום:

    אם כבר מדברים על מוזיקה, הרשו לי לחלוק את הלהקה הישראלית החביבה עלי, הקלישאות:
    http://www.klishaot.com/

    אני אוהב את הנורמליות שלהם – כמה שהם מתעסקים פשוט בחיים, ולא כותבים שירי יום הזיכרון.

  2. מאת פנחס:

    ואלה שנקראים אצלה הדור הם כמובן כולם מהמילייה שלה. שכל עולמם הוא סמול מערבי גויי

  3. מאת יוסי האחר:

    פנחס, אני חושב שהיא אמנם מדברת על המילייה שלה, אבל מה שהיא מנסה לומר עליו זה שלעיתים אפילו ההגדרות העמוקות של 'סמול' ו'גוי' לא מאפשרות תיאור מספיק מורכב של המציאות.
    רשימה יפה, שבליבה טענה נכונה ואופטימית: אנחנו מרגישים בבית.

    והנה, במיוחד לפנחס, משהו שיעיף לסמולנים הגויים את הטוסיק:

    http://marionetasol.bandcamp.com/

  4. מאת עמית כהן:

    הכותב מנסה לבסס דיי הרבה על שיר אחד של הדג נחש..

  5. מאת נתן.:

    אם אני לוקח בחשבון את הערבים החרדים והדתיים הלאומיים הרי שה"דור" של הכותבת מייצג בערך 50 אחוז מהאוכלוסיה.

    חשוב להבין שהחברה הישראלית היא חברה מפולגת לקבוצות ותתי קבוצות שמקרה הטוב מוכנות לסבול אחת את השנייה.

    אין שום יכולת לאפיין באופן כוללני את החברה הישראלית, מלבד אוסף של סטראוטיפים מבית היוצר של "ארץ נהדרת".

    ולפי דעי זהו האתגר הגדול העומד לפתח המדינה בעתיד – איך לשמור על חברה ומדינה מתקדמת ומשגשגת במציאות רב-תרבותית שבה אנו נמצאים.

    בלי שום קשר – המאמר כתוב בצורה יפה ומענינת.

  6. מאת שרית:

    הי נתן, תודה על תגובתך.
    מעניין לראות איך בחברה רב-תרבותית אחרת,ארה"ב למשל, דווקא מתוך מציאות של גיוון ואף אפלייה ודיכוי נוצרה בסופו של תרבות שהיא לגמרי "אמריקאית", ומביאה לידי ביטוי מיגוון של קבוצות בחברה.
    במוסיקה, בגלל האבסטרקטיות שלה, השילוב יכול להיות פורה ומעניין, ליצור ז'אנר אמנותי חדש וגם ליצור שינוי חברתי מרחיק לכת.
    הג'אז, פאנק, בלוז והפופ האמריקאי הם שילוב יוצא דופן של מוסיקה אפריקאית של המהגרים השחורים ומוסיקה אירופית-מערבית.
    מאבקם של המוסיקאים השחורים בשנות ה-50 וה-60 להכרה, הערכה וחיים בכבוד תוך התמודדות כמעט בלתי אפשרית עם עוני, פשע וסמים הצליח הרבה בזכות הצלילים שיצרו, שהתקבלו ע"י החברה הלבנה,נכנסו ללב העשייה התרבותית האמריקאית, נערצים ע"י אנשים בכל העולם.

    הדוגמא של ארה"ב ממחישה את מה שיכול לקרות, וגם קצת מתחיל לקרות, כאן. דווקא הרב-תרבותיות היא קרקע פורייה שמאפשרת יצירה עמוקה ואמיתית, ולא רק התבצרות בסטריאוטיפים דוגמת "ארץ נהדרת".

  7. מאת רותי דותן:

    הי שרית, אהבתי את ההסתכלות הרגישה והניתוח שלך לגבי 'דור הנינים'.
    לגבי המסקנה של מה מניע את הדור הזה מבחינת הכתיבה המוסיקלית – נראה לי שהיא נכונה חלקית. לדעתי יש הרבה סוגים של יוצרים שמניעיהם שונים למדיי.
    באופן טבעי מי שגדל על מגוון סוגים של מוסיקה, נוטה לתת להם ביטוי. נראה לי שהרחקת לכת עם המסקנה שאצל רובם הדבר נובע מן הרצון הרגשי ליצור דבר מה חדש שיהווה סינטזה אורגנית (אגב, להבנתי הרצון ליצור 'דבר חדש' הוא רצון של אגו לא פחות משל רגש).
    לדעתי גם היום, כמו פעם, לכל מוסיקאי יש את תרכובת המניעים שלו הכוללת בין השאר, ובמינונים שונים: רגש, אגו, אינטלקט ואינרציה.
    לגבי 'הקצוות המנוגדים הנאבקים זה בזה בלי הרף', נדמה לי שאת צודקת בהערכתך, ופחות ופחות אנשים נגררים לפינה המשעממת והקטנונית הזאת…