גדי טאוב

יוזמת השלום הערבית, ממשלת האחדות הפלסטינית, נכונות אירופית להתערבות – לא מצטבר לכדי משהו?
המלחמה – מוצלחת או לא, תחשב ניצחון או תחשב הפסד – יצרה גם הזדמנויות לא מבוטלות, ועושה רושם שישראל לא נוטה להקדיש להן תשומת לב מרובה. לא רק בזירת לבנון, בזירת המזרח התיכון ובזירה הבינלאומית נוצרו תנאים שהם במובנים רבים לטובתנו. שלושה דברים חשובים קרו בזמן האחרון: ממשלת האחדות הפלסטינית; יוזמת השלום הערבית; והנכונות האירופאית למחויבות קונסטרוקטיבית. שלושת הדברים האלה מצביעים לכיוון ועידה בינלאומית שיכולה לעשות את מה שאהוד אולמרט חלם עליו לפני לבנון: קביעת גבולות בינלאומיים בהסכמה.

אם לממשלה לא נמחק כל ההרד-דיסק במלחמה, היא אולי זוכרת שרעיון הנסיגה החד-צדדית שעליו היא נבחרה נשען על הצורך להחליף הסכמה פלסטינית על גבול בהסכמה בינלאומית על הגבול. אם לא נדחה את יזמת השלום הערבית רק מפני שהיא לא מקבלת את כל תנאינו מראש, ואם היא תקרום עור וגידים במסגרת ועידה בינלאומית, היא יכולה לספק את המסגרת הבינלאומית שלה קיוותה מפלגת קדימה. יתרה מזאת, מעל ומעבר לציפיות של אולמרט, אם המסגרת הבינלאומית תכלול הסכמה ערבית רחבה, היא תהפוך לצעד משמעותי גם לקראת סיום הסכסוך, ולא רק מסגרת להיפרדות.

בתוך ההקשר הזה צריך לראות גם את ממשלת האחדות הפלסטינית. היה טעם, ועדיין יש, לרצות בהכרה חד-משמעית בישראל. אבל החמאס לא יספק את הסחורה הזאת. מנקודת מבטו ההכרה העקיפה שמספקת ממשלת האחדות, היא הדבר הקרוב ביותר שהוא יכול להרשות לעצמו בלי לבטל את ההצדקה האידיאולוגית לקיומו. אבל הכרה עקיפה כזאת די בה כדי לאפשר למדינות ערב המתונות לסמוך את ידיהן על הסכם היפרדות, ובכך לכפות גם על הפלסטינים דו-קיום עם ישראל. הסכמה ערבית לגבולות חדשים, עם קצת פרגמטיזם מצד החמאס, תספיק בכדי שהתביעות המקסימליסטיות של חמאס לשחרור ארץ פלסטין השלמה, יוותרו אחרי מהלך כזה מבודדות מרוב העולם הערבי, ומן הקהילה הבינלאומית. ישראל צריכה לכן להתרכז לא בשאלה מה יצהיר החמאס אלא במה יוכל בפועל לעשות. היא צריכה למקד את תביעותיה לא בשאלת ההכרה בקיומה של ישראל, אלא בשאלת הערבות הערבית והבינלאומית לשקט בגבול ישראל-פלסטין. מידת הנכונות של האירופאים לעזור בהפרדת הכוחות בלבנון מעודדת. דאגתם של המשטרים הערבים המתונים מפני התגברות כוחם של הפונדמנטליסטים מעודדת אף היא, מפני שגם להם יש אינטרס שהולך ונעשה דחוף להרגיע את חזית ישראל-פלסטין. התמשכות הכיבוש היא שמאפשרת לקו הקיצוני של איראן להתיימר לייצג את האינטרס הערבי הכללי.

יוצא שאם תצליח ועידה כזאת לאכוף על הפלסטינים הסכם – בין שיקראו לו "תהדייה" ובין שיקראו לו שלום – הכוחות הקיצוניים בצד הפלסטיני יתקשו למצוא להם משענת חיצונית, ויש לקוות שיתקשו למצוא להם בסופו של דבר גם משענת פנימית. ממשלת האחדות מבשרת גם את זה: הכרה של הקיצונים שבני עמם רוצים גם לחם ועבודה, לא רק שאהידים ותקוות לניצחון מלא בעתיד.

(פורסם במעריב השבוע, אבל מדור הדעות המודפס לא מתפרסם ב NRG, או בשום מקום אחר, חוץ מכאן, כמובן.)