ציטוט – רותי סיני על הפגיעה בשכבות החלשות

"והנה, רק דיבר [שר האוצר על כך שהתקציב ייטיב עם השכבות החלשות], וכבר נמצאו מקומות עבודה לעשרות מובטלים, ועוד בכנסת. הם יוכלו להחליף את עובדי הניקיון במשכן, שאותם מפטרים כי צריך לשלם להם שכר הגון כעובדי מדינה. המנקים החדשים יהיו עובדי קבלן. במקרה הטוב ירוויחו חצי ממה שמרוויחים המנקים כיום. ובזמן שהמחוקקים מרימים ידיים נגד העלאת שכר המינימום של המנקים החדשים, יטאטאו אלה את שאריות האוכל שהותירו הח"כים במזנון שלהם וישפשו את שאריות האוכל שהותירו באסלות שלהם."  למאמר המלא ב NRG…

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: http://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=666
  • תגובות ב-RSS

22 תגובות לפוסט ”ציטוט – רותי סיני על הפגיעה בשכבות החלשות“

  1. מאת רן בר-זיק:

    לפי כלכליסט (http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3392127,00.html) עובדי הניקיון שהם גם עובדי מדינה מרוויחים כ-9,000 ש"ח שכר התחלתי.

    אני לא חושב ששכר עובדי ניקיון צריך לעמוד על מינימום. אבל 9K זה יותר מדי לפי כל קנה מידה. זה לא שכר הגון כיוון שהשכר הזה בסופו של דבר יוצא מכיסי משלם המיסים.

  2. מאת שירי:

    כמה חבל שהטורים האלה מקבלים הכי פחות תגובות.
    אומר הכל, לא?

  3. מאת פיני יפתח פרג'ון:

    מעניין האם אשת שר האוצר
    מנקה בביתה,או שיש לה עובדת דחק
    זרה או משלנו?

    בושה שהח"כים הנכבדים שוכחים מה זו חמלה
    כשמדובר בעובדי הכנסת.
    טוב,גם למזנון הח"כים לא כולם יכולים להכנס…
    אבל העיקר שד"ר שטייניץ כבר מצא עשרות מקומות עבודה חדשים ועוד בכנסת…איזו פריבילגיה,לנקות ב20.70 לשעה בפרלמנט הישראלי…

    כה עצוב ששרים ושועים לא מביטים איך חיים מי שחיים מהיד לפה…

  4. מאת דרור ק:

    הטורים האלה מקבלים הכי פחות תגובות, כי הם נשמעים מאוד משכנעים, אבל לא כל כך ברור איך אפשר לפעול בנידון. אני אישית אשמח לשמוע הצעות.

  5. מאת אסף:

    יש לי שתי תגובות – עקרונית, ואחריה נקודתית לטענות שבפוסט:

    עקרונית (כן, אני יודע, אני נודניק טרחן וקצת גס רוח, כתבתי את זה כבר מאה פעם, אבל):
    אני חושב שדרור ק. קצת סלחן.
    יש בעיה אמיתית עם האופן שבו אנשי שמאל רבים כותבים ומתבטאים בנושאים כלכליים.
    אני כל כך מתוסכל מלקרוא פוסטים כאלה. מצטער על הנימה האישית, אבל גדי טאוב הוא בחזקת אם בארזים, והוא גם מייצג גישה נפוצה.

    איך, איך יכול להיות שמי שכתב שניים מהספרים הכי מעניינים, חשובים, ומלאי תובנות על החברה בישראל יכול לחשוב שפוסט כל כך ריקני כמו זה של רותי סיני בקישור, הוא ראוי?
    איך יכול להיות שכותב משיעור הקומה של ד"ר גדי טאוב, שבנושאי עישון במקומות ציבוריים (או נפגעות תקיפה מינית, או כל נושא אחר שהוא כותב עליו בעצם) יכול לדקלם מתוך שינה 200 מאמרים, ולצטט מחקרים על כל אספקט של הנושא – שלא לדבר על ליצור טיעונים קוהורנטים ומבוססים, אבל כשמדובר בנושאי כלכלה – הוא מצמצם את האמירה שלו ל"צריך לתת יותר", "שוק זה רע", ו"לממשלה לא אכפת מתשעת העשירונים הנמוכים".

    באמת. אני פשוט לא מבין את זה. לא מבין איך זה יכול להיות.
    למה אנחנו, השמאל, משאירים את הדיון הרציני, המבוסס על נתונים, שלוקח בחשבון את המורכבויות של הנושאים לעמודי דה-מרקר? מתי ויתרנו על להגיד משהו משמעותי?
    מתפרסם תקציב – אולי *ה*נושא הכלכלי, ומה שיש לנו להגיד זה שלא בסדר ש 40 עובדי ניקיון בכנסת יוחלפו בעובדי קבלן (אגב, הם לא פוטרו, הוצעה להם פרישה מוקדמת בתנאים נוחים מאוד).

    התקציב הוא כ 250 מיליארד שקל לשנה. בשנים האחרונות הוא מתנדנד בין 40% למחצית מכל מה שמיוצר בישראל. חמישה חודשים עד חצי שנה, כל שנה, כל גורמי הייצור בישראל – עובדים, הון, מבנים, הכל – עובדים למען טובת הכלל. וכל מה שיש לנו להגיד זה שהניאו ליברלים גנבו לנו את המדינה. חברים – הממשלה היא עדיין בפער עצום הגוף הכלכלי החזק והמשמעותי ביותר בישראל. וכדאי שנתחיל לרדת לפרטים.

    וכן, השכבות החלשות מקבלות נתח גדול בהרבה מתוך התקציב הזה, ומשלמות נתח קטן בהרבה מאוד מאוד מתוכו. אפשר, סליחה, צריך לדון בפרטים, אבל איך למען השם אפשר לכתוב משפט כמו "לממשלה לא אכפת מעשירונים אחד עד תשע"? איך?! זה ביקורת רצינית? זה הצעה למדיניות? זה כלום. זה ריק. זה קצת ילדותי אפילו. ואחר כך אנחנו מתפלאים למה במשך שנים לא הצלחנו להשפיע על שום מהלך מדיניות משמעותי.

    צריך להתחיל להבין שלכל נושא, בלי יוצא מן הכלל, יש מורכבויות. כן כן, פועלים זרים, שכר מינימום, גובה המיסוי, מדיניות הסחר, הם כולם נושאים מורכבים – לא פחות מעישון פסיבי. אם נתעלם מהמורכבויות האלו, אם נמשיך לצמצם את האמירה שלנו ל"אוף זה נורא עצוב שיש עניים, למה לא נותנים להם יותר", וחמור מזה – אם נתייג כל מי שמנסה להציג קייס מורכב כקפיטליסט חזירי, אז אנחנו גם חוטאים לאמת, גם לא יקחו אותנו ברצינות, וגם לעולם לא נשפיע על שום מדיניות. חבל.

  6. מאת אסף:

    ואחרי ששיחררתי קצת קיטור, למי שעדיין יש סבלנות – נקודתית לטענות שעולות בפוסט:

  7. מאת אסף:

    אופס… ממשיך -

    טוב, זה הולך להיות ארוך, ויותר מקצת מיותר. רק לא רציתי שההודעה הקודמת תהיה יותר מדי נטולת כיסוי. אז – לא תפספסו כלום אם תדלגו.

    1. "לממשלה לא אכפת מעשירונים אחד עד תשע". קשה להתייחס ברצינות לטענה הזו, אבל ננסה. קודם כל – מאיפה מגיע תקציב הממשלה? יש כמה עבודות על הנושא, והן מגיעות למסקנות מעט שונות. בכל מקרה, כולן מצביעות על כך שכמעט כל המיסוי (ישיר, עקיף, ביטוח לאומי ומס בריאות) מגיע משלושת העשירונים העליונים – בעיקר מהעשירון העליון. לאן הולך הכסף? כדי להגיד כאן דברים מדויקים, צריך לרדת לפרטים מאוד קטנים. אבל בגדול, בוודאי אחרי שנוציא מהספירה ביטחון ותשלומי ריבית, שקשה להגיד בדיוק למי הם הולכים, אני לא מאמין שמישהו יכול לקרוא את פרטי התקציב ולהגיד שהכסף לא הולך לעשירונים הנמוכים. אין מצב. מי שטוען ככה לא קרא את התקציב מימיו. יש הרבה מה לשפר ולשנות, אבל הטענה שלא אכפת מתשעת העשירונים הנמוכים היא חסרת ביסוס.

    2. עובדים זרים. הצד השלילי של הימצאותם של עובדים זרים הוא שהם "תופסים" מקומות עבודה (אמפירית, יש קשר חלש בין עלייה במספר העובדים הזרים ועלייה באבטלה. מי שמדמיין שאם נגרש מאה אלף עובדים זרים אז מאה אלף מובטלים ימצאו עבודה משלה את עצמו), ושהם מפעילים לחץ כלפי מטה על השכר בעבודות מסוימות. הצד החיובי הוא שהם מוזילים מחירים של כמה מוצרים כמו דיור, סיעוד, וחקלאות, וגם שהם יכולים ליצור מקומות עבודה. איך? יש עבודות שהן משלימות לעבודות שבהם הפועלים הזרים עובדים. אם יהיו פחות פועלי בניה (זרים) למשל, יהיו פחות עבודות לרצפים, לחשמלאים, אינסטלטורים, ארכיטקטים וכו. אם יהיו פחות עובדים זרים בחקלאות – שחלק גדול ממנה מפונה לייצוא, יהיו פחות חקלאים, ופחות נהגים בחקלאות, פחות עובדים בבתי האריזה וכו. הפחתת מספר העובדים הזרים היא ראויה, אבל היא צריכה להיעשות בצורה זהירה ומחושבת, אחרת הנזק יהיה גדול מהתועלת. אז אולי כולם (כולל עופר עיני) מושחתים ובכיס של הקבלנים, אבל הנושא הוא מורכב מדי בשביל לזרוק אותו בתור הוכחה לזה שכולם קפיטליזטים חזירים. לא בדיוק הבנתי מה היא מתכוונת כשהיא מציינת שמחירי הדיור עלו גם קודם. זה בוודאי לא סותר את זה שגידול בעלויות יעלה עוד יותר את מחירי הדיור. גם ההערה על בני המגזר הערבי לא נכונה.

    3. להכריח הורים (או את הממשלה או הסתדרות המורים) לקנות תלבושת אחידה ממתפרות בישראל. זה טיעון שחוזר הרבה – הממשלה צריכה לקנות בעצמה (או להכריח אחרים לקנות) מיצרנים ישראלים כדי להציל מפעלים מפסידים. זה רעיון גרוע. הדרך לסייע למפעלים שהפסיקו להיות רווחיים, (אם בגלל שינוי טכנולוגי או בגלל תחרות עם ייבוא זול) היא לסייע לעובדים בקורסים של הסבה מקצועית, או שיפור תשתיות כדי לחבר עובדים לאיפה שיש מקומות עבודה. יש על הנושא הזה ספרות נרחבת מאוד – אמפירית ותיאורטית. אינני מכיר שום טיעון רציני בעד השארת מפעלים מפסידים בחיים על ידי ייצור ביקוש מלאכותי.

    אנחנו חייבים, חייבים להעלות את רמת הטיעונים שלנו. לא צריך לעשות תואר בכלכלה, אבל כדאי להקשיב לטיעונים גם כשהם מורכבים ולא לבטל אותם כרטוריקה ריקה שנועדה להסוות כוונות רעות. הנושאים הם מורכבים ולא מתמצים בשאלה האם אתה ניאו ליברל או סיוציאל דמוקרט. כמו שפול קורגמן כתב פעם: עדיפה האמת המורכבת על פני השטויות המספקות מבחינה רגשית.

  8. מאת שיר:

    מעניין לקרוא אותך, אסף.
    יש לך בלוג? אולי תפתח אחד, אני מבטיח לקרוא.

    ואם לא – אולי יעניינו אותך דברים שמופיעים כאן:
    http://hiddenunemployment.net/

    ובכל מקרה – ישר כוח על הכתיבה המעניינת ומעוררת המחשבה.

  9. מאת שירי:

    אסף, אין מה לומר, הנושא מוצף בהפשטות ובטיעונים רגשיים. גם אני ראיתי פעם הכל שחור-לבן, וככל שהכרתי יותר אנשים עם תפיסה אחרת ככה נפתח לי הראש ולמדתי שיש גוונים. אני מבינה מעט מאוד, כמעט כלום, בכלכלה, ובכל זאת יש לי דעה כי יש דברים שהם עדיין שחור-לבן מבחינתי (פערים גדולים זה לא רק רע אלא מסוכן, עובדים עניים זה לא משהו שאפשר להצדיק, ועוד אמיתות מוחלטות כאלה). אני פתוחה לשמוע הסברים מורכבים וזוויות אחרות, גם אם הן מסבכות לי את מה שפעם היה לי ברור. מה שמצער אותי הוא שהנושא לא בוער מספיק לרוב האנשים. בגלל זה, לשאלתך, "לא הצלחנו להשפיע על שום מדיניות".

  10. מאת אסף:

    שיר – תודה. בלוג – אין. לפעמים משתעשע במחשבה. אולי אחרי שאני אסיים את הלימודים. ואכן הבלוג של אבטלה סמויה הוא באמת מצוין.

    שירי – אני מסכים. השאלות הערכיות הן לעיתים בכלל לא מורכבות – עוני זה רע. נקודה. שחור – לבן.
    איזה מדיניות צריך לאמץ כדי לטפל בעוני? אלו השאלות שכדי לדון בהן ברצינות אין ברירה אלא להתחיל לרדת לפרטים ומורכבויות, ובשביל זה צריך לקנות גם עיפרון אפור.

    אני חושב שיש קשר אגב, בין חוסר העניין ורמת הדיון. הנה תיאוריה בלירה ללמה אנשים פחות נלהבים לעסוק בנושאים כלכליים – חברתיים:
    יש הרבה אנשים, שיודעים, או לפחות מרגישים, שהנושאים לא כל כך פשוטים. שלא יכול להיות שהדיון מסתכם בזה שכולם רשעים מרושעים. החיים הם פשוט לא כאלה. אבל, בניגוד לנושא המדיני, שבו הם מוצפים בטיעונים מורכבים ומבוססים (ומעניינים, אגב. גם דיון משעמם יכול להרחיק אנשים), שעוזרים להם לגבש עמדות, בנושאים כלכליים הם לא נחשפים לטיעונים כאלה מספיק. אז הם לא יכולים, בצדק, להסכים עם כל מה ששטרסלר כותב, אבל הם גם לא מקבלים הרבה מלקרוא את רותי סיני. אז הם פשוט לא נכנסים כל כך לדיון. וזה באמת בעייתי מאוד.

  11. מאת דרור ק:

    אסף -

    כל שנה אנחנו שומעים ממשרד האוצר את המזמור הקבוע שצריך לקצץ, כי אין, ואם נוציא יותר מדי יקרה אסון. את המזמור הזה שמענו בעתות מחסור ובעתות שפע, בשנים שחונות ובשנים ברוכות, בעת מלחמה ובעת שלום. בזמן האחרון התבשרנו (ואני ממש לא זוכר מי החליט על זה ומתי בישרו על כך לראשונה) שהתקציב אמור לגדול רק ב-1.17% לשנה, כי זה קצב גידול האוכלוסייה. במילים אחרות, המדינה סבורה שההוצאה הציבורית לנפש היא סבירה ואין צורך ביותר מזה. מה לעשות שהנתונים מלמדים אחרת.

    צריך להקים בדחיפות מערכת להסעת המונים במטרופולינים הגדולות (תל-אביב, חיפה). צריך לסלול מסילות ברזל לאילת ולקריית-שמונה בדחיפות. זה דורש השקעה גדולה, אבל היא נחוצה מאוד. איך בדיוק זה ייעשה אם התקציב לא יגדל?

    במערכת הבריאות חסרים רופאים, חסרות מיטות, באזורי הגליל והנגב יש מחסור קריטי בציוד רפואי. לפי נתונים מעודכנים, תוחלת החיים בגליל ובנגב נמוכה משמעותית מתוחלת החיים במרכז הארץ, בעיקר עקב שירותי רפואה לקויים. כמו כן, ההשתתפות העצמית במימון תרופות גבוהה מדי ואין שירותי רפואת שיניים ופסיכולוגיה ציבוריים ראויים לשמם. לדעת משרד האוצר, כאמור, ההוצאה לנפש סבירה.

    צריך לגייס מורים טובים יותר למערכת החינוך, צריך שוטרים טובים יותר במשטרה, זה מחייב העלאת משכורות ושיפור תנאי עבודה ופנסיה. אנשים עם כישורים גבוהים לא ילכו לעבוד במקצוע שאין שכר הולם בצדו ושאינו מבטיח את עתידם. גם זה מחייב תקציב גדול יותר.

    כל ההוצאות האלה, מעבר להיותן נגזרות מעקרונות מוסריים, וממהותה של המדינה כמסגרת המגינה על האזרח ומטפחת אותו, הן גם השקעה כלכלית נבונה. אבל במשרד האוצר חושבים לפי נוסחאות מתקופת רייגן-תאצ'ר שכבר כולם התפכחו מהן. פעם אמרו על הקומוניזם שזה "יפה בתיאוריה". היום יודעים שגם הניאו-ליברליזם הוא נורא יפה, אבל רק בתאוריה. בפועל אם המדינה לא אוחזת מדי פעם בזרוע שמחוברת אל היד הנעלמה ומכוונת אותה, התוצאה היא עוני, פשע והזנחה.

    מאיפה יבוא הכסף? נכון, הכסף בא מהעשירים, אבל צריך לזכור שהעניים הם לא אוכלי חינם. רובם עובדים, והעבודה שלהם היא זו שמקיימת את עושרם של העשירים. תפקידה של המדינה לאזן את התמונה, וגם לדאוג שצרכים בסיסיים יסופקו לכולם באופן שוויוני. נכון להיום, מדינת ישראל אומרת ל-80% מהאוכלוסייה שלה להשקיע בעבודה הרבה יותר ממה שמקובל ביתר מדינות המערב, ולהסתפק במשכורת צנועה מאוד, בפרט אם לוקחים בחשבון שהמשכורת הזאת צריכה לממן שירותים שבמקומות אחרים ניתנים חינם או בתשלום סמלי (תרופות, צהרונים וקייטנות לילדים וכו').

    מאיפה יבוא הכסף? רק הבוקר התראיינה חה"כ שלי יחימוביץ' אצל רזי ברקאי בגל"צ וחשפה נתון מדהים שעל-פיו החברה של יצחק תשובה תשלם למדינה תמורת הגז הטבעי שהיא עומדת לשאוב מאדמתה 11 או 12 אחוזים בלבד כתמלוגים. מס החברות, כך יחימוביץ', עומד היום על 25% בלבד ומתכוונים עוד להוריד אותו. באותה נשימה, קובעת מדינת ישראל שהחברות האלה לא יצטרכו לשלם לעובדיהן יותר מ-3,850 ש"ח תמורת כ-200 שעות עבודה בחודש, וכזכור החברות האלה גם קיבלו מזמן פטור מהשתתפות במימון ביטוח הבריאות של עובדיהן.

    בכל הכבוד הראוי ליצחק תשובה, האם הוא במו ידיו הכין את הגז שנמצא במעמקי אדמתה של המדינה? הם הוא עצמו חימם דינוזאורים, דחס יצורים קדמונים, והפיק מהם פחמימנים? נכון שהוא משלם על איתור הגז ושאיבתו, אבל מה על העובדים שיעבדו למענו על אסדות הקידוח? האם לא מגיע להם לחזור הביתה לחיי רווחה? ומה על שאר האזרחים במדינה שיצחק תשובה הוא אחד מהם? אני מזכיר את יצחק תשובה רק כמשל, כי שמעתי את שמו הבוקר ברדיו בהקשר הזה. יש הרבה אנשי עסקים שמקבלים מסר מוטעה מהמדינה כאילו ייעודם בחיים הוא רק לעשות כסף עבור עצמם.

    לעניין העובדים הזרים – הם נחוצים בעיקר במגזרי הבנייה, החקלאות והסיעוד. החקלאות בישראל היא ענף מוזר שבו לוקחים מים ממקורות מדולדלים, לוקחים עובדים מתאילנד ומתגאים בתוצרת החקלאית המקומית. יש ערבים ישראלים שמתפרנסים מחקלאות כבר דורות, יש להם ניסיון רב ומוטיבציה, אבל מרשים להם להיות רק עובדים שכירים של יהודים, כי לא מחכירים אצלנו אדמות לערבים. לגבי ענף הבנייה – סבא שלי היה פועל בניין כל חייו. הוא אף פעם לא היה עשיר, אבל התפרנס בכבוד. היום כבר אי-אפשר להתפרנס מבניין, ולפיכך מביאים עובדים מורעבים מארצות עניות. מעניין מה היה קורה אם כרישי הנדל"ן היו נדרשים לשלם קצת יותר לעובדים בבניין מתוך ים הכסף שזורם בענף הזה. לגבי ענף הסיעוד – במדינה שבה דורשים מהאזרחים לשלם מס בריאות גבוה, אבל תרופות מספקים רק במחירים גבוהים, לא פלא שקשישי המדינה חייבים לחפש מזור בפיליפינים, שם יש אנשים שיעשו הכול בשביל פרנסה דלה.

  12. מאת אסף:

    או. אתם רואים. אפשר גם להעלות טיעונים רציניים.

    דרור ק. תודה!
    עם חלק ממה שכתבת אני מסכים, עם חלק פחות. בייחוד – ההשוואה לרייגן-תאצ'ר במדינה שכמעט חצי התוצר שלה הולך לממשלה היא קצת משונה. (ואגב, כדי לעשות את כל הדברים שאתה מציין לא יספיק להעלות את המס על העשירים, צריך להערכתי להגדיל את תקציב המדינה ב 50%, מה שיביא אותנו לסדר גודל של 70% מהתוצר שהולך לממשלה. זה הרבה יותר מהסקנדינביות למשל.)

    אני גם לא מת על הפואטיקה של "יש הרבה אנשי עסקים שמקבלים מסר מוטעה מהמדינה כאילו ייעודם בחיים הוא רק לעשות כסף עבור עצמם." או "אבל מה על העובדים שיעבדו למענו על אסדות הקידוח? האם לא מגיע להם לחזור הביתה לחיי רווחה?". ו"היום כבר אי-אפשר להתפרנס מבניין, ולפיכך מביאים עובדים מורעבים מארצות עניות." זו רטוריקה שלא מקדמת את הדיון.

    אני גם לא מת על זה ש(כפי שכתבתי) – ברגע שניסיתי להגיד שהעולם הוא מורכב, אתה מייד מניח שאני מילטון פרידמן, ומסביר לי שגם לעובדים מגיע לחיות חיי רווחה. תודה, אבל אני יודע.

    אבל – עיקר העיקרים: עם טיעונים כאלה אפשר להתחיל לדון. להתווכח. לדבר. הרי לכולנו יש את אותה מטרה בסופו של דבר. עם מה שרותי סיני כותבת – לא.

    אגב, בנושא השכר שכנראה ה"מדינה אומרת ל80% מהאוכלוסייה שלה להשקיע בעבודה הרבה יותר ממה שמקובל ביתר מדינות המערב, ולהסתפק במשכורת צנועה מאוד". אני לא בטוח שהמדינה אומרת את זה, ובאיזה אופן בדיוק היא בכלל יכולה להגיד דברים כאלה. אבל העבודה הטובה ביותר שסוקרת את פערי השכר וצמיחתם, שנכתבה על ארה"ב במאתיים השנים האחרונות, אבל רלוונטית לדעתי מאוד גם לישראל היא זו:
    http://www.hup.harvard.edu/catalog.php?isbn=9780674035300

    מומלץ בחום ודי קריא גם למי שאין לו השכלה כלכלית מיוחדת.

  13. מאת אסף:

    עוד אגב: על ההיסטוריה של הגידול בתקציב (שגדל כמעט כל שנה, במונחים ריאליים, מהר יותר מגידול האולכוסייה), ולאן הוא הולך, כדאי לקרוא כאן:
    http://taubcenter.org.il/tauborgilwp/wp-content/uploads/H2009_Report_Budget_Chapter.pdf

  14. מאת רונן:

    כפרה עליך דרור ק. אם יש לאסף שכל, הוא צריך לכתוב אחרי התגובה שלך – מש"ל.
    יש שתי אפשרויות הרי.
    אפשר להגיד כך:
    תקציב החינוך בישראל הוא בערך חמישים מיליארד ש"ח, והוא הסעיף השני בגודלו בתקציב. דומה לתקציב הביטחון (טיפה יותר גדול). בהשוואה בינלאומית הוא גבוה כמעט בכל פרמטר יחסית למדינות מפותחות (הוצאה כאחוז מתמ"ג, כאחוז מהוצאות הממשלה, וכו) חוץ מאשר בפרמטר של הוצאה לילד כאחוז מהתמ"ג, בעיקר בגלל שבישראל יש המון ילדים יחסית לגודל האוכלוסיה (יש על זה מצגת יפה של הלמ"ס). תקציב החינוך גם גדל כל הזמן, גם אבסולוטית, גם כחלק מהוצאות הממשלה, וגם כחלק מהתוצר – ולמרות זאת ההישגים נופלים ומעמד המורה נשחק. ובכל מקרה מחקרים מראים קשר חלש בין ההוצאה לאיכות החינוך – שוב, כמעט בכל פרמטר.
    כיון שכמעט כל תקציב החינוך הולך למשכורות, אם רוצים להגדיל את שכר המורים בחמישים אחוז נניח (מה שישאיר את שכר המורים מתחת לממוצע במשק!), צריך להגדיל את תקציב החינוך בערך באותו גודל – שזה עשרים וחמישה מיליאד שח. גם הלאמה מוחלטת של שדה הגז החדש לא תספיק לזה. ובטח שלא על רקע שאר התכניות שלך לשוטרים, תשתיות, בריאות, תרופות וסיעוד, (ומה עם איכות סביבה, קצבאות לנכים וחד הוריות, תאונות דרכים, חיילים משוחריים, שירותי רווחה ברשויות המקומיות, ויש עוד) וכו.
    לכן, לצד הגדלת תקציב החינוך ב X אחוז, יש לבצע רפורומות כאלו וכאלו, ולעשות מאמץ להפחית את מספר הילדים על ידי צמצום הילודה. אחרת מערכת החינוך תקרוס. יש לסגור X מתוך הסמינרים למורים, ולהגדיל ב Y את התקציב של האחרים. בנוסף, הניסיון הבינלאומי מראה שככה וככה, וכו. וזה עוד לפני שנגענו בהשכלה גבוהה. בקיצור – אפשר לקחת את עצמך ברצינות.

    אפשרות שניה, להגיד ש:
    האוצר המנוול רק רוצה להתעמר בחלשים, והוא בטוח שתאצ'ר היא המשיח. ולכן, בלי לתת שום מספר, שום השוואה או שום פרטים, אני חושב שחייבים להגדיל את שכר המורים. לא יודע בכמה, לא יודע כמה זה יעלה. אבל חייבים. וגם תשתיות! וחייבים לדאוג שעובדי הכפיים ישתכרו שכר שיאפשר להם חיים ברווחה – מגיע להם! לא ידוע איך. אבל צריך!

    קיצור, כוונותיך טובות. כוונותיהם של כולם טובות. אבל "צריך" זה לא טיעון. אתה בסה"כ עוד הדגמה למה שאסף דיבר עליו.

  15. מאת רונן:

    ולפני שתגיד שאי אפשר לרדת לכאלה פרטים כל פעם שכותבים על כל דבר – לא נכון. אתה, אישית אתה, לא אנשים כמוך – אתה, כשאתה כותב על נושאים מדיניים, או על חופש אקדמי, אתה יורד באבו-אבוה לפרטים. אם מישהו היה מסכם את הדיון על פיטורי איזה מרצה ב"הימין פשוט מאמין בזה שחופש אקדמי זה לא חשוב", אתה היית קורע לו ת'שושנה. אבל – כלכלה, זה פשוט. לזה לא צריך לרדת לפרטים. רק צריך כוונות טובות ולשנוא את האוצר.

  16. מאת דרור ק:

    לרונן – לעניין החינוך, הנתון החשוב ביותר הוא ההוצאה לילד. מי שנזקק לשירותי החינוך של המדינה הם ילדים, ולכן ככל שמספרם גדול יותר, כך התקציב שנועד לממן את שירותי החינוך צריך לגדול. לפיכך, העובדה שתקציב החינוך לילד נמוך היא המכרעת. אבל יש עוד בעיה – אנחנו מדינה מרובת-זרמים בחינוך. אנחנו רוצים לקיים מערכות חינוך מקבילות ליהודים חילונים, ליהודים דתיים, ליהודים חרדים ולערבים (ומשום-מה יוצאים מתוך הנחה שכל הערבים הם אותו הדבר). ההפרדה הזאת למערכות חינוך שונות עולה כסף, וכרגע אני לא רואה מצב שבו מגיעים להסכמה על איחוד המערכות.

    המורים בארץ מרוויחים מעט (זה תמיד היה ככה. על גובה המשכורות של המורים חיבר אפרים קישון פיליטונים עוד בשנות השישים). אם כמעט כל תקציב החינוך הולך על משכורות אזי אנחנו בבעיה רצינית מאוד, אבל אני לא מאמין שהיא בלתי-פתירה. אני חושב שבמשרד האוצר, שאחראי על תכנון התקציב, אף פעם לא ישבו וחשבו ברצינות איך מעלים את משכורות המורים, משפצים את מבני בתי הספר ודואגים לעדכון תוכניות הלימוד בתקציב של עד 60-70 מיליארד שקל. משרד האוצר התרגל לחשוב במונחים של מה יהיה שיעור הגירעון במונחים של תוצר, כשהמורים הם ה"אויב" שצריך למנוע ממנו את העלאת השכר.

    אגב, את הקיבעון המחשבתי של משרד האוצר אפשר היה לראות בפרשת בניית בית-הסוהר הפרטי. צריך בדחיפות לבנות עוד בתי-סוהר ולשפץ את הקיימים, אבל משרד האוצר לא היה מוכן להקצות לזה תקציב, אלא רק להוציא מכרז לבניית בית-סוהר פרטי. בכלל לא ברור שהמכרז הזה היה חוסך כסף או משפר את מצב האסירים ואת מצב אכיפת החוק. בסופו של דבר התברר שכל הרעיון בכלל איננו חוקי. גם כביש 6 הוא דוגמה טובה. היה אפשר לשפץ במחיר סביר את כביש 444, אבל במשרד האוצר חשבו שרק כביש אגרה פרטי יפתור את הבעיה. ההסכם שנחתם עם החברה שסללה את הכביש הוא כל-כך גרוע, שכבר היה אפשר לסלול את הכביש החדש במימון ישיר של המדינה וזה היה יוצא יותר זול למדינה.

    לעניין צמצום הילודה – זה משהו שאי-אפשר לבנות עליו. ישראל היא לא סין, ואי-אפשר לתת פה הוראה לזוגות להוליד רק ילד אחד. צריך להתאים את התקציב לציבור, לא את הציבור לתקציב.

  17. מאת אסף:

    דיון מעניין.
    מילה על משרד האוצר. האם הם לפעמים לוקים בקיבעון מחשבתי? בוודאי. אבל יש גבול לכמה שאפשר להאשים אותם בכל הרעות החולות בכלכלת ישראל.
    בשיטת ממשל של ממשלה קואליציונית, אין ברירה אלא שמשרד האוצר יהיה הילד הרע. בוז'י תמיד יגיד שהמשרד שלו צריך הגדלת תקציב, וברק יגיד שהוא חייב עוד, וליצמן – בכלל, וגדעון סער – מה יגיד? שהחינוך צריך פחות?
    כאשר זה המבנה – ממשלה קואליציונית, התפקיד המוסדי של משרד האוצר, הסיבה שקיים משרד כזה בכלל, היא לאזן את הרצונות של המשרדים השונים, ולראות את התמונה הכוללת.
    למשרדים האחרים הרי אין שום אינטרס להגביל לעצמם את ההוצאה – לכל משרד יש אינטרס לשלש את גודל תקציבו. לא רק מסיבות של שחיתות (למרות שבואו נהיה ישרים – גם מסיבות של שחיתות), אלא כי זה התפקיד שלו. עם זה הוא יבוא לבוחר ביום פקודה. למשרד החינוך אכפת רק מהחינוך – גדעון סער לא יגיד "שמעו, בואו נקצץ קצת אצלי, כי חייבים לתת יותר לבריאות". בצדק. זה לא התפקיד שלו.
    לכן, בממשלות קולאיציוניות תמיד משרד האוצר יהיה הילד הרע. גם בשוודיה.
    אגב, הרצון שלו לצמצם את גודל הממשלה כל הזמן נוחל בינתיים כישלון חרוץ, למרות שכולם בטוחים שפקידי האוצר הם בעלי כוחות על. הממשלה בישראל היא עדיין ממשלה גדולה. יש גדולות יותר, יש קטנות יותר. אבל בסה"כ, כזכור, עדיין מדובר בסדרי גודל של כמעט מחצית מהפעילות הכלכלית בישראל שמתבצעת על ידי הממשלה. אז, עם כל הביקורת המוצדקת על הרבה ממה שנעשה במשרד האוצר, צריך להפריד בין מה שהוא התפקיד הבלתי נמנע שלו, ובין השגיאות האמיתיות שלו. ובכל מקרה, אי אפשר לתלות את כל מה שרע בעולם בזה שפקידי האוצר סובלים מקיבעון מחשבתי. הם, אגב, מצויים היטב בנתונים, וכדי להיאבק בהם ברצינות, כדאי שגם אנחנו נהיה.

  18. מאת דרור ק:

    אסף -

    כל הבעיה היא שמשרד האוצר לא רואה את התמונה הכוללת. ברור שמשרד האוצר, מתוקף תפקידו, צריך להרכיב את הפאזל, וגם לחתוך במקומות שבהם החלקים לא מתאימים. הבעיה היא שפקידי משרד האוצר מתפקדים כמו עוד שחקן פוליטי. יש להם סדר-יום פוליטי עם הרבה מוטיבציה להגשים אותו, ועם יד על ה"שאלטר", כלומר על פנקס הצ'קים הלאומי. זה שיש קואליציה ומשא ומתן בין בעלי אינטרסים, זה טוב בסופו של דבר. אנחנו רוצים שאינטרסים שונים יבואו לידי ביטוי בתקציב ובמדיניות. בתאוריה, משרד האוצר היה צריך לקחת את ה"טלאים" ולתפור אותם לשמיכה, וגם להגיד "רבותיי הגזמתם" כשצריך. אבל בפועל משרד האוצר מכין הצעה שתואמת את האינטרסים הפוליטיים של האנשים היושבים בו, ואומר לשרים ולח"כים: תחתמו. הוא משאיר "קופה קטנה" שעליה מתנפלים השרים והח"כים כדי להראות שהם בכל-זאת השפיעו במשהו.

  19. מאת דרור ק:

    למי שרוצה מספרים – לאחרונה הצטרפה מדינתנו לארגון או-אי-סי-די, והארגון הזה, כדרכו, עורך השוואות בין המדינות החברות בו. הנה לינק לדוח בנושא ההוצאות על בריאות במדינות השונות.

    http://www.oecd.org/dataoecd/19/59/45554884.pdf

    ישראל נראית רע לפי כל שיטות המדידה. אמנם הדוח מתייחס לשנת 2008, אבל לא שמעתי על שיפור מאז. ישראל מוציאה 7.8% מהתמ"ג על בריאות לעומת ממוצע של 9% בקרב המדינות המפותחות. ההוצאה על בריאות לנפש בישראל היא 2244 דולר לנפש (לפי שער המשקף את כוח-הקנייה), לעומת ממוצע של 3060. כמעט 43% (!) מהסכום הזה יוצא מכיסם הפרטי של האזרחים (הממוצע – 27%). בישראל יש 2.1 מיטות לאלף נפש לעומת ממוצע של 3.6. לפי נתוני או-אי-סי-די יש בישראל מחסור רציני של עובדי סיעוד (אחים/אחיות). דווקא רופאים יש הרבה, אבל לפי נתונים שפורסמו לאחרונה בתקשורת, גם שם אנחנו עומדים לפני משבר, כי חלק ניכר מהרופאים כבר מתקרב מאוד לגיל הפנסיה.

  20. מאת אסף:

    הנתון הבעייתי ביותר הוא של חלקה של ההוצאה הפרטית. זה קרוב לבלתי נסלח, וכנראה גם לא יעיל, למרות שאני אומר מראש – אני לאמאוד מתמצא בנושא.

    שאר הנתונים – להערכתי נובעים בעיקר מזה שבישראל יש אוכלוסיה צעירה מאוד, בוודאי יחסית ל מדינות ה OECD, ולכן די טבעי שהוצאות הבריאות פה יהיו נמוכות. שים לב שבתוצאות הפשוטות כמו תוחלת חיים ותמותת תינוקות, ישראל טובה יותר ממוצע ה OECD, ובאופן כללי – המצב לא רע.

    ובענין המתודה – מאיפה היית מביא את הכסף? כמה? איך היית מגדיל את מספר הרופאים?

  21. מאת אורן:

    לא שאני אוהד גדול של התנהלות האוצר, במיוחד לא מול משרד הבריאות, אבל דווקא הנתון של הוצאה לנפש לבריאות מלמד שמצבנו טוב-
    זה אומר שאזרחי ישראל מוציאים פחות כסף עבור שירות בריאות ברמה טובה (כאמור, במדדים ה"גדולים" אנחנו טובים)- מה שמצביע על יעילות המערכת.
    אפשר כמובן לקבול על שיעור ההשתתפות הפרטית.
    והשערוריה הכי גדולה אולי (כי לא חסר) זה המחסור בתקנים, והעומס במחלקות האשפוז.

    אסף- לגבי מספר הרופאים, זה לא בעיה. כלומר, זו בעיה של כסף, כי הרבה אנשים רוצים להיות רופאים. כיום מסיימים רפואה בארץ קצת פחות מ-400 בשנה, בעוד שיש כמה אלפים טובים(!) של ישראלים הלומדים רפואה בחו"ל. זה בעצם דרך פיצוי על הלקות התכנונית של ישראל בהכשרת רופאים- שצריך לצפות במינימום 8 שנים מראש.

  22. מאת דרור ק:

    לאסף -

    תמותת התינוקות נמוכה, נכון, אבל כשעושים פילוח של הנתונים (או-אי-סי-די בחר לא להתייחס לזה) מגלים שיש פער גדול מאוד בין קבוצות אוכלוסייה ואזורים גאוגרפיים. הפער לגבי תמותת תינוקות ידוע זה זמן רב, אבל לאחרונה התברר שיש פער דומה (או לפחות מתחיל להיווצר פער דומה) גם בתוחלת החיים.

    רק כדי לסבר את האוזן – תינוקות שנפטרו אינם נכללים בסטטיסטיקה לגבי תוחלת החיים. מצד שני ידוע שיש גיל קריטי – גיל 5 שנים בערך – שאם עוברים אותו זוכים בד"כ בחיים ארוכים (עד כמה שזה יישמע מוזר, מספר הצעירים שנהרגיל בישראל בתאונות ובמלחמות אינו משמעותי לסטטיסטיקה). לפיכך, תוחלת חיים נמוכה מעידה בד"כ על תמותת ילדים גבוהה. אני לא מכיר לעומק את הנתונים לגבי ישראל, וברור שיחסית לרוב מדינות העולם מצבנו טוב, אבל דבר אחד ברור – יש הידרדרות עקבית וגוברת במצב.

    כיוון שיש לישראל בתי-ספר מעולים לרפואה, מומחים מנוסים כמעט לכל תחום, תשתית ותיקה של שירותי בריאות ציבוריים עם הרבה ניסיון בהפצת שירותי בריאות וגישה חופשית למרכזי הרפואה החשובים בעולם, הבעיה היא כנראה בהקצאת משאבים. מדינת ישראל גובה מכל אזרח מס בריאות שהוא לא נמוך במיוחד (גם ממי שלא משלם מס הכנסה). בנוסף מדינת ישראל אמורה לגבות מכל מעסיק מס בריאות על העובדים שלו. הכסף הזה משום-מה לא מגיע ליעדו. את המס שאמורים לגבות מהמעסיקים לא גובים (אף כי מדובר במס רגיל ומקובל במדינות רבות בעולם). המס שנגבה מהאזרחים אינו מגיע למערכת הבריאות. יש לחץ על קופות-החולים להנהיג מדיניות עסקית, אף על-פי שמדובר בגופים ללא מטרות רווח.

    מערכת הבריאות היא רק אחת המערכות במדינה שסובלות מהקצאת משאבים לקויה. מערכת החינוך נמצאת במצב דומה. גם מערכת התחבורה. משרד האוצר הוא האחראי על המדיניות הזאת, והוא מקיים אותה כבר 20 שנה לפחות. אז נכון, המדיניות הזאת חיסלה את האינפלציה הכרונית, ולמשך תקופה מסוימת בשלהי שנות השמונים לא היה ממנה מנוס. היום (ובדרך-כלל) היא פשוט מזיקה שלא לומר הרסנית. תאצ'ר פעם דיברה על "לבלוע את הגלולה המרה". העניין הוא שמי שלוקח את הגלולה המרה אחרי שהחלים לא מוסיף לעצמו בריאות.