ספטמבר 18, 2006
קצת באיחור, אני מודה: על 11 בספטמבר
רשימה שנכתבה סמוך מאד לאירוע מניו יורק. עד כמה היא עומדת במבחן הזמן? עיראק? ציר הרשע? מה בוש חשב אז, או מה, לפחות היה נדמה שהוא חשב?
כדי להבין את מה שקרה לאמריקאים בהתקפה על ניו יורק, צריך להתחיל רחוק מניו יורק. והדבר הזה, שזרים יכולים לתפוש אותו, אולי, אבל לא להרגיש אותו כמו שאמריקאים מרגישים אותו, התבהר לי פעם בחדות לא רחוק מעיירה קטנה, שבקושי נמצאת על המפה, מקום שנקרא וולבורג, במדינת וויאומינג. הגעתי לשם בנסיעה עם עיתונאי אחד, זקן וחכם. נסענו איזה מאה קילומטר בלי לפגוש נפש חיה, שלא לומר תחנת דלק. עם מחוג הדלק על הרבע האדום של הסקאלה, הגענו למה שנראה כמו ישוב קטן, כמה בתים, חנות "כללית" ומשאבת דלק אחת. שום דבר מסביב. איש אחד, לבן, יושב על כיסא של בר, ליד המשאבה, מגלף חתיכת עץ בסכין קומנדו.
לרשימה המלאה…
ספטמבר 18, 2006 at 22:37
לא הבנתי את ענין ה"בדלנות היא הפקרות". איפה פה ההיסק, איפה הנימוקים ? מה פתאום להטיל על ארה"ב את ניהול העולם ? ואם סין נמנעת מלהתערב בסכסוך במזה"ת, או בכל מקום אחר, זה גמכן הפקרות מצידה ?
אם ארה"ב רוצה רק למכור למי שמוכן לקנות ממנה, ולהעסיק את מי שרוצה לעבוד במפעלים של חברות אמריקאיות – מה רע ? ובכלל לא ברור לי השימוש ב"אימפריאליזם כלכלי" בהקשר הזה. מי שלא רוצה לקנות אמריקאי, שימשיך לקנות homespun . מי שלא רוצה לעבוד בנייקי, שימשיך לעבוד בשדות. כל מה שעושה הכוח הכלכלי של ארה"ב זה להציע אופציות.
ספטמבר 19, 2006 at 6:39
אוף, גדי. דיסלקטי דיסלקטי, אבל הגזמת. הנה, תתקן:
4. איך אפשר בלעדיה בעולם שהתקווץ לכפר?
צ"ל התכווץ
6.סתירת הלכי שחטפה הנטיה הבדלנית של בוש הצעיר היתה הפעם מצלצלת. בארצות הברית
צ"ל סטירת הלחי
8. היה צורך לטפל ברעב. ככל שמצוקה מולידה את הכעס, לא כוח עיוור כמו בויטנאם אלא תבונה לתווך ארוך,
צ"ל לטווח ארוך
ספטמבר 19, 2006 at 7:14
מאמר מעניין ומעמיק, ולדעתי עומד במבחן הזמן. בוש עבר שינוי מרחיק לכת מאותו יום. מדיניות הבטחון והחוץ הפכה לפתע להיות מס' 1 באג'נדה שלו.
שינוי אחד שדומני התחדד מאז 2001 הוא האופי הקנאי המילטנטי של האיסלאם הקיצוני. דומה שהזרמת משאבים כספיים מהמערב לא תהווה תרופה אוטומטית לבעיית הקיצוניות בעולם האיסלאם כפי שהיו שקיוו אז. הבעייה מורכבת יותר, ונוגעת להבדל עמוק בערכים בין שני העולמות. על "התקינות הפוליטית" המעוורת אנשים מלראות זאת, אתה הרי כבר כתבת הרבה במקומות אחרים.
ספטמבר 19, 2006 at 12:45
התיזה העיקרית של הכתבה עדיין רלבנטית אבל מעניין מאד לראות במבט לאחור לאילו כיוונים הובילה מדיניותו האקטיבית (מדי ?) של בוש הצעיר. ניתן אולי לדבר על תגובת יתר ובכל מקרה אין ספק שהתוצאות מאד מאכזבות.
ספטמבר 19, 2006 at 15:28
צא מהארון – לפי האיות המקורי ל'סתירת לכי' אתה איש ימין.
ספטמבר 19, 2006 at 15:43
קצת מאוחר אני מודה שלא הזדעזעתי מה-11 בספטמבר הזה. אבל כמובן שרותקתי מאוד. הסיבה שזה לא עבד עלי ריגשית היא שכבר מזמן לא רק שאני לא מאמין באבולוציות, אלא שגם הרבולוציות כבר לא עושות לי את זה. אז מה נשאר? רק אפוקליפסות. להמינגווי בתקופת קובה היו חזונות אפוקליפטיים לגבי ארה"ב מולדתו, שמדרום תפתח הרעה, שיצורו עליה, לא זוכר בדיוק. וב-11.9.01, במרום תפקידו שם כפרופסור ב"אקדמיה למדעי התהילה" (מתוך "נפוליון חי או מת" של אלוני), הפיגוע האחרית-הימימי הזה גרם לו לצהלות ומחיאות שאי אפשר לתאר, עד כדי כך שהיתה זאת הפעם הראשונה שהוא הצליח לשמוח בטבעיות, בלי אלכוהול. הוא שנא אותה עד מוות, כנראה שתרתי משמע, כי כאשר הוא מצא את עצמו תקוע בה (אחרי ההתמוטטויות שלו) הוא תקע בעצמו. כתבתי על כך פעם שיר:
http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=1546574
ספטמבר 20, 2006 at 0:28
אביגיל, אין כמוך. בתור דיסלקט ותיק, אני מעריך הגהה וולונטרית. תודה גם לאחרים. אפילו לאיתי שהקריטריונים שלו למיון פוליטי נראים לי מהימנים במידה מוגבלת.
ספטמבר 20, 2006 at 6:07
מה וולנטרית, מה? תביא 'תכסף!
והמיון של איתי נובע מההנחה שאנשי הימין הם בורים ועמי ארצות, הנחה שהיתה לי די נוחה בעבר, אבל הופכת בעייתית משהו ככל שאני מתקרבת (ואני מתקרבת) לימין.