מאי 31, 2010
לקראת שבוע הספר – המלצה: “התפקיד העצוב של התיעוד”
ספרו של צאלק פרחודניק, התפקיד העצוב של התיעוד, הוא יומן של יהודי שעבר את הגטו בתפקיד שוטר יהודי, שמצא את עצמו, בלא דעת מוסר את אישתו וביתו לידי הנאצים, שהמשיך והתחבא כמעט עד סוף המלחמה ולבסוף מת בוורשה. זה ניתוח נוקב, מכאיב, וגם מבריק, של הדינאמיקה שיצרו הנאצים בקרב היהודים עצמם. לא קראתי ניתוח חד כל-כך וחי כל-כך של הדבר הזה שהוא נורא כמעט כמו ההשמדה עצמה. איך הפנו את היהודים זה כנגד זה, איך גרמו לאנשים להאמין שהם עצמם ינצלו אם יפנו נגד, או לפחות ינטשו את אחיהם ובני עמם, ואיך הנאצים יצרו מצב שבו ערוצי התקווה התנקזו אל תוך מכונת ההשמדה עצמה. הספר הוא לא רק מסמך פסיכולוגי רב עצמה, אלא גם ניתוח מבהיל של הפסיכולוגיה האנושית בכלל. הוא גם מתעקש על מורכבות. הגבולות הכלליים בין טוב לרע ברורים, אבל בחיי היומיום הדברים אינם כה פשוטים. כך למשל, פולניה בשם גב' הלה, שהסתירה את צאלק עצמו ועוד שלושה יהודים בביתה במשך חודשים ארוכים תוך סיכון חייה, גם מצאה תענוג בהתעללות בדיריה, בהרעבתם ובניצולם. צריך לסווג אותה בצד הטובים, כמובן, אבל יש בה שפע של רוע, ואפילו סאדיזם. דוגמה אחרת היא האחים מלשבסקי, קתולים אדוקים ואנטישמים מוצהרים מלפני המלחמה, שעם זאת בשעת המלחמה, הזדעזעו מן הזוועות הנאציות ותרמו בפועל להצלת יהודים, תוך סיכון חייהם.
מאי 31, 2010 at 14:37
מה אומר ומה אדבר
מאי 31, 2010 at 20:55
אני קראתי את "התפקיד העצוב של התיעוד" בתיכון ומאז חזרתי אליו יותר מפעם, והוא אכן נוקב ומכאיב בלשונו היבשה, חד כתער ומפתיע ביכולתו של המחבר לראות תהליכים בעין פקוחה וביקורתית (הביקורת לא פוסחת על אף אחד, אף לא על המחבר עצמו וקרוביו) מתוך התהליכים עצמם – כאילו היה חוקר הבוחן את הדינמיקה של ההשמדה ממרחק השנים, כשמונחים לפניו כל הכלים. מתוך התופת עצמה הוא רואה נכוחה את האבסורד, את הרשעות, את האין-אונים.
לא קראתי לפניו ולא אחריו "ניתוח מבהיל כל כך" (אני מצטטת כי זו ההגדרה המדויקת) של הפסיכולוגיה האנושית, והחוויה הייתה מטלטלת – בעיקר לאור העובדה שמדובר באדם שחווה את זה על בשרו וכותב את זה בעוד הדברים מתרחשים, ובעיקר כי הדברים נשמעים כל כך חיים, כל כך "בנאליים", כל כך אפשריים בכל זמן ובכל מקום.
מאז ומעולם בלעתי כל ספר שואה שנקרה לידי, כולם מטלטלים בדרכם; הספר הזה היה ממש מכונן.