• אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
• כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=575
• תגובות ב-RSS

66 תגובות לפוסט ”ולמי שרוצה לעשות משהו לשינוי פני השמאל, לא רק להאנח…“

1. מאת יניב:
   

   אפריל 3, 2010 at 11:01

   תודה ליעל על ההפניה למאמרה המצוין של נילי אושרוב. הנה שני צטוטים נבחרים:

   "יש צורך בהצנעת סמלים של כוח ושל עוול כדוגמת הדגל"

   "מדינת ישראל עבור הצעיר החילוני ההומניסט היום היא מקום מפחיד."

   גם אני אביא הפנייה משלי למאמר אחר (אין מקום להשוואה יעל, אל תתרגזי)
   http://www.tchelet.org.il/article.php?id=471

   והנה גם צטוט נבחר: "מי שמחפש בעמדותיו של השמאל הרדיקלי איזה מצע אידיאולוגי סדור, מעבר לשלילת הציונות, עשוי אולי להשתומם על הסולידריות הגורפת עם הפלסטינים. אחרי הכל, בראש המאבק הפלסטיני בישראל ניצבים הלאומנים המושחתים של פת"ח מזה והקנאים הדתיים של חמאס מזה – לא בדיוק החומרים שמהם קרוצה קהילייה נאורה ומתוקנת. אלא שבמקרה הישראלי, כמו במקרה של המערב בכללו, נכונותם של הרדיקלים ליצוק מים על ידיהם של רודנים וטרוריסטים אינה נובעת מהזדהות אמיתית עם האויב, אלא מן הסלידה העזה שהם חשים כלפי החברה שבה הם פועלים. והסלידה הזו, כפי שנוכחנו, מגיעה לעתים עד כדי תמיכה באלימות."

   מה שמטריד אותי בעניין הוא שבעתון הנפוץ ביותר במדינה לדעות אינפנטיליות כמו של נילי ("השמאל האמיתי") יש בערך משקל זהה לזה שנתן לדעותיו של אסף שגיב ("הימין הקיצוני" כנראה, אם גדי טאוב הוא "הימין", ודרך אגב איפה נמצא פייגלין בעולם המושגים ההזוי הזה?)

2. מאת עידו לם:
   

   אפריל 3, 2010 at 11:50

   לא ידעתי את מה שאתה טוען מג'בניק אבל אני יכול להגיד לך שלפי הסקרים הימין הקיצוני בהולנד שמונהג על ידי וילדרס מתחזק מאוד, יכול מאוד להיות שזה קורה בגלל כול הפוליטיקלי קורקט המאוס של השמאל יחס עם האיסלאמיזציה שמוכנסת דרך הדלת האחורית.

3. מאת מיכה:
   

   אפריל 3, 2010 at 15:48

   יניב, מאמר מצוין ומדויק.

   מגע עם השמאל הזה גם כן מוביל ליאוש. זה כמו איבר משותק שתלוי לו על הגוף, ומכביד עליו. בין השיתוק מימין והשיתוק משמאל ותחושת היאוש ואוזלת היד באמצע, זה מפתיע שמצבנו לא יותר גרוע.

4. מאת מיכה:
   

   אפריל 3, 2010 at 16:15

   מצד שני צריך להגן על חלק מהאנשים באגף הזה של השמאל. אנשים שהה אכפת להם מזכויות אדם, משלום, והתנגדו לכיבוש, חלק מהם ציונים ואפילו ציונים מאד, נמשכו לשיתוף פעולה עם השמאל הרדיקלי מתוך תחושה שחייבים לעשות משהו, ומצבו של השמאל המתון לא היה מזהיר במיוחד. מכיוון שהשמאל הרדיקלי הוא כמו כת, עם היסטוריה והגיון אלטרנטיבי משלה, ככל שנהיים יותר מעורבים שוקעים יותר עמוק בתוך עולם המושגים שנוצר על ידי שיח סגור וחוזר על עצמו — במיוחד מכיוון שאנשים שנמשכים לפעילות שמאלית ממילא באים ממסגרת חברתית דומה. הז'רגון האקדמי העמוס בהחלט עושה רושם על אנשים שכבר לומדים בפקולטאות הנכונות. בסופו של דבר יש אנשים שנשאבו עמוק יותר אל תוך הכת וההגיון הפנימי שלה, ובכלל זה טקסי ההתנתקות מהמדינה והחברה הישראלית הטמאה למרות שהם לא נולדו בתוך השמאל הרדיקלי. אחרים, אפילו כאלה שהיו מאד 'שמאלנים' מבחינת ההתנגדות שלהם לכיבוש, התיאשו מהאופי הכיתתי, הצדקני, החד צדדי של השמאל הזה ועזבו. ואני מניח שיש אנשים שעדיין נשארו על הגבול בין שני השמאלים האלה. האנשים האלה ספוגים בנקודות מבט שהפכו אופיניות לשמאל הזה, אבל הם לא עוינים כל כך לישראל שמעבר לגבולות הכת כמו אנשים שחיים עמוק בביצה.

   כמו כן צריך לציין שגם השמאל המתון פיתח לעצמו מאפיינים כיתתיים מטרידים. אולי זה קורה לכל החברה הישראלית.

5. מאת יובל:
   

   אפריל 3, 2010 at 17:00

   יניב ומיכה: ככל שזה מספק לעסוק בניתוח פסיכולוגי במיל של הזולת, במקום להתייחס אליו כאל מי שמחזיק בעמדות של ממש, בכל זאת שאלה קטנה: איך זה שקבוצות המיואשים הללו הקימו או המשיכו להפעיל בעשור האחרון את תעיוש, כח לעובדים, סיכוי, בצלם, גישה, מחסום ווטש, שוברים שתיקה, ההפגנות בנעלין בילעין ושייח ג'ראח, רופאים למען זכויות, הועד נגד עינויים, ועוד כהנה וכהנה, בעוד שתומכי הסיפוח החד-צדדי והשמאל הממסדי ושאר אוקסימורונים מהלכים לא עשו דבר?
   ימים משונים: קוטנו של המשאל הרדיקלי עבה ממותני השמאל.
   או שאולי יאוש הוא מניע מוצלח יותר לפעולה מכפי שנהוג לחשוב…

6. מאת מיכה:
   

   אפריל 3, 2010 at 18:01

   יובל, אני מכיר את כל הארגונים האלה. זה לא תנועות ולא ארגונים, זה קייטנות וחוגים חברתיים לשמאלנים. ריפוי בעיסוק. מקדשים לדת הצדק העצמי שעורכים טקסים שמכונים הפגנות ואיסוף נתונים. בפועל מדובר בטקסי היטהרות. אין להם השפעה או תועלת. הם משקרים לעצמם, לציבור הישראלי וגם לפלסטינים. אפילו אלו מהם שאולי הועילו במשהו פעם: בצלם, מחסום ווטש, שוברים שתיקה, כבר לא מועילים במיוחד. הם כמו גלגלים במכונה שמסתובבים סביב עצמם, אבל הם כבר לא מחוברים לשם דבר ולכן, למרות שהם מסובבים מאד מהר, הם לא מסובבים דבר או מתקדמים לאן שהוא.

   מצבו של השמאל המתון הוא בהחלט לא טוב. אבל לפחות יש לו סיכוי.

7. מאת עידו לם:
   

   אפריל 3, 2010 at 18:21

   בקיצור אתה אומר שהשמאל הרדיקלי הם אוסף של פסיכים עם שיח משלהם, מזכיר מאוד אממ את הקומוניסטים.

8. מאת יניב:
   

   אפריל 3, 2010 at 20:37

   לפחות לשיטתי יובל אין מדובר כאן בניתוח פסיכולוגי, אלא בנסיון למצות מכתיבתם/דבריהם של הדוברים המרכזיים של השמאל הקיצוני, וכאלו יש לא מעטים, את השקפתם על החברה הישראלית. הציטוטים שהבאתי מתוך מאמרה של נילי אושרוב הם רק דוגמא אחת מני רבות לתחושת הסלידה העמוקה שכמעט כולם משדרים. (למותר כמעט לציין שהסלידה היא הדדית.)

   אינני שותף לטענה שהשמאל הקיצוני נגוע ביאוש (אולי אני אחד מאותם ישראלים רבים שעליהם מדבר אסף שגיב במאמרו). הדוגמא היחידה שהוא מביא להוכחת התיזה הזו, מדבריה של אריאלה אזולאי, מצביעה יותר על תסכול מחוסר ההצלחה לשנות משהו בסדר היום הצבורי (אולי בנגוד גמור לגוש אמונים שהצליח לגרום לכולנו לעסוק השכם והערב במציאות החדשה שהוא יצר). אין מדובר כמובן ביאוש משתק אשר מחזיר את הפעילים הביתה – אלה מסתפקים בתמיכה ובהפרייה שהחברות בארגונים השונים מספקת להם.

   יש עוד עניין שהוא, כמובן, התמיכה הכספית הנדיבה שהארגונים האלו מצליחים לגייס בשנים האחרונות. כשאליעזר יערי ונעמי חזן מדברים על "רקמה שברירית ועדינה של חברה אזרחית" הם מדברים בעיקר על המימון הזה והסכנה שהוא ייפסק אם תפסק התמיכה הנדיבה מיהודים אמריקאים או ממשלות אירופאיות. כשיש כל כך הרבה כסף אין להתפלא על כך שהפעילות נמשכת במלא העוצמה, אפילו בארגונים קיקיוניים כמו "פרופיל חדש".

   זה נכון שאנשים שמחזיקים בעמדות קיצוניות, גם מימין וגם משמאל, נוטים להיות פעילים יותר מבחינה פוליטית. כך הצליח השמאל הקיצוני להשתלט על האגודה לזכויות האזרח למשל, שהוקמה ע"י חברי המפלגה הליברלית וכיום עומד בראשה סמי מיכאל שהוא קומוניסט מושבע. גם בצלם הוקם ע"י אנשי השמאל הציוני וכיום נצב בראשו אורן יפתחאל – גם הוא קומוניסט. אבל ככל שמדובר בהישגים ממשיים, אני חושש שתתקשה למצוא כאלו, מלבד הגברתם של ההקצנה המתחים והשנאה בין המגזרים השונים שחיים פה.

9. מאת מיכה:
   

   אפריל 4, 2010 at 0:24

   יניב, הם לא מיואשים מעצמם, אבל הם כן מיואשים מישראל. למרות שאני לא יודע עם יאוש זה המושג הנכון. אולי עדיף לדבר על התנתקות נפשית. בהקשר הזה אין בעיה עם ניתוח פסיכולוגי. זה טוב להבין מאיפה אנשים באים– שמאלנים, ימנים, פלסטינים, ישראלים. חלק מהבעיה של אותו אגף של השמאל זה שהיכולת שלו לנתח, להסביר ולתרץ את מניעיהם של הפלסטינים, לא קיימת כאשר מדובר בצד הישראלי.

   זה נכון שהם לא הגיעו להשגים ממשיים. לכן הם נהפכו לכת — המטרה היא כבר לא לעשות משהו אלא רק להמשיך להתקיים ככת סגורה וטהורה עד לרגע הגאולה.

10. מאת עידודו:
    

    אפריל 4, 2010 at 8:38

    מגבניק ויורגן – למען הסר ספק, ההתייחסות שלי הייתה לשלום עכשיו ולא למצילה. ארגון שלום עכשיו הוא מנתמכי הקרן. אין לי מושג מי תומך במצילה.

11. מאת יובל:
    

    אפריל 4, 2010 at 11:17

    מיכה יניב וגדי – ארוך אבל עם בונוס – ספקולציה סוציו-פוליטית בגרוש:

    מיכה כתב – "מצד שני צריך להגן על חלק מהאנשים באגף הזה של השמאל. אנשים שהה אכפת להם מזכויות אדם, משלום, והתנגדו לכיבוש, חלק מהם ציונים ואפילו ציונים מאד, נמשכו לשיתוף פעולה עם השמאל הרדיקלי מתוך תחושה שחייבים לעשות משהו […]"
    נכון: כעת, השמאל הרדיקלי כולל תומכי שתי מדינות, ציונים, ושאר ירקות שלכאורה שייכים לסלט אחר.

    מה פה קורה פה? אציע השערה שבין השאר מסבירה מדוע הויכוח בין "שלום עכשיו" לשמאל הסיפוחיסטי הוא בתוך מחנה, אף-על-פי שבמחנה השמאל הרדיקלי יש אנשים שעמדותהים כעמדות אופנהיימר.

    א. הקדמה בנאלית אך לא טריביאלית: מחנה פוליטי אינו רק קואליציה על בסיס-הככמה (הסכמות יש גם עם אנשים מחוץ למחנה), גם לא רק הסכמות בסוגיות חשובות (כנ"ל), אלא גם הסכמה על מה חשוב (סביב מה דחוף להתארגן עכשיו).

    ב. פעם, החלוקה בין שמאל רדיקלי לשמאל לא-רדיקלי התארגנה סביב 48 לעומת 67: שיבה כן או לא, האם פתרון צודק הוא מדינה אחת או שתיים, ציונות או קולוניאליזם, שמאל יהודי-ערבי או שמאל יהודי.

    ג. בעשור האחרון נוצרה חלוקה "מתחרה", סביב שאלות אחרות. (שאלת השת"פ הפוליטי בין יהודים לערבים נשארה):

    1. ש"ר: מדינת ישראל מנהלת מדיניות התנחלות
    – שמאל לא-רדיקלי: ההתנחלות היא בעיקר מפעלם של "המתנחלים" (כך מיכה בטוח שהרדיקלים מקנאים ב"גוש אמונים", כאילו האחרון מרכזי בתודעתם. הוא לא.).

    2. ש"ר: הצבא נוקט במדיניות ברוטאלית ככלל.
    של"ר: הצבא מוסרי ומקסימום ישנם חריגים לכלל.

    3. ש"ר: המציאות היא דו-לאומית ויש להתחשב בכך עד (ואם) חלוקת הארץ.
    של"ר: יש לנהל מדיניות בהנחה שחלוקת הארץ כבר כאן, תכף כאן, ובכל מקרה בלתי-נמנעת בתעיד הנראה לעין.

    אינני בטוח אם היחס לעובדים הזרים גם מבחין, ובטח יש עוד.

    בכל אופן, העקרונות המבחינים משליכים על היחס למדינה ומוסדותיה (השמאל הלא-רדקילי מזהה זאת עם יחס לציונות או פטריוטיות, אבל זה בלבול). למשל: בניגוד לש"ר, אני לא רואה את ג'ומס אומר שאלוף פיקוד שלכאורה מפר פס"ד ומורה על חיסול ללא משפט, הוא לכאורה פושע.
    ברור שההבדל אינו בגלל ויכוח מדיני של ג'ומס עם הש"ר. אבל חשוב לראות שגם לא בגלל ויכוח עקרוני אודות "פצצות מתקתקות". גם כאן יכולה לשרור הסכמה גמורה. And yet

    עד כאן. למי שקרא\ה את כל זה מגיעים שלום, בטחון, ברכה, וחיים של בריאות חסרת-דאגות.

12. מאת יניב:
    

    אפריל 4, 2010 at 11:48

    זה נכון מאוד מיכה שבשמאל משתמשים הרבה בפסיכולוגיה בגרוש והמאמר של נילי אושרוב הוא דוגמא מצויינת. בכל זאת, לא הייתי משווה בין מי שמפרש דרשה אנטישמית בוטה במסגד כמחאה על "גזענות והשפלה" (אתה יכול לקרוא את התגובה של אלי אושרוב פה http://www.gaditaub.com/hblog/?p=562#comment-33008
    פברואר 27, 2010 at 22:13 ) לבין ההתייחסות ישירה למה שנכתב ונאמר ע"י אנשי שמאל קיצוני, כמו שאפשר למצוא במאמר של אסף שגיב.

13. מאת מיכה:
    

    אפריל 4, 2010 at 17:58

    ——"נכון: כעת, השמאל הרדיקלי כולל תומכי שתי מדינות, ציונים, ושאר ירקות שלכאורה שייכים לסלט אחר."

    לא. צריך להבחין בין שלוש הבחנות. אחת היא ההבחנה העצמית בין שמאל 'רדיקלי' לשמאל 'ציוני' (שבעצם באה ממי שמגדירים את עצמם כרדיקלים) שמעצם הגדרתה כוללת ציונים רק בצד אחד. השניה היא פחות דיכוטומית ויותר מדורגת ונוגעת ליחס לנושאים שונים כמו זכויות אדם, מדינה דו לאומית וכו'. בקטגוריה הזו יש גם ציונים שמשתפים פעולה עם רדיקלים. ויש גם הבדל בין רדיקלים שונים, כמו למשל בנושא של מדינה דו לאומית. ההבחנה השלישית היא שהובילה לשבר הגדול בתוך השמאל, וזה דרגת הטלת האחריות על שני הצדדים על המצב, ובעקבות זאת האמונה ביכולת להגיע להסדר.

    —— "כך מיכה בטוח שהרדיקלים מקנאים ב“גוש אמונים“, כאילו האחרון מרכזי בתודעתם. הוא לא.)."

    לא אני אמרתי את זה. הקינאה בגוש אמונים לא מאפיינת את הרדיקלים, הם נרקיסיסטים מדי בשביל קנאה.

    ——-יניב, אני בעד פסיכולוגיה אם היא מועילה. המאמר שהבאת הוא דוגמא לפסיכולוגיה שהיא מעניינת והמאמר של נילי אושרוב הוא אכן דוגמא לפסיכולוגיה בגרוש למרות שאפשר להוציא ממנו דברים שהם מכונים ומעניינים. הוא מעיד יותר על הכותב מאשר על הנושא שלו.

    בכל מקרה, חזרה לנושא הכללי. יש שבר עמוק בשמאל במובן הרחב. שבר שכנראה אי אפשר לתקן אותו. הרדיקלים נהנים מהשבר הזה, אבל חבל לבזבז זמן עליהם. זה קבוצה עקרה של אנשים. מצד שני אני לא מתלהב כל כך מהמניפסט של השמאל הלאומי בגלל שהוא מתפתה לאמץ גם כן סגנון של כת המגדירה קודם כל מי לא שייך. אני לא חושב שאפשר לתקן את השבר בשמאל, אבל אני חושב שזה טעות לטרוק את הדלת בפרצוף של אנשים שמייחסים חשיבות לזכויות אדם או שעדיין תולים תקוות במו"מ. אני הייתי רוצה שמאל שמציג תשובות מורכבות למציאות מורכבת, מתוך תקווה שאנשים מאגפים שונים של השמאל ומעבר לשמאל יעדיפו לשתף פעולה על פני השטחיות הפשטנית של השמאל הכאילו רדיקלי.

14. מאת מגבניק:
    

    אפריל 7, 2010 at 10:09

    מיכה:
    אפריל 4, 2010 at 17:58

    " ——“נכון: כעת, השמאל הרדיקלי כולל תומכי שתי מדינות, ציונים, ושאר ירקות שלכאורה שייכים לסלט אחר.“

    לא. צריך להבחין בין שלוש הבחנות. אחת היא ההבחנה העצמית בין שמאל ’רדיקלי‘ לשמאל ’ציוני‘ (שבעצם באה ממי שמגדירים את עצמם כרדיקלים) שמעצם הגדרתה כוללת ציונים רק בצד אחד. השניה היא פחות דיכוטומית ויותר מדורגת ונוגעת ליחס לנושאים שונים כמו זכויות אדם, מדינה דו לאומית וכו‘. בקטגוריה הזו יש גם ציונים שמשתפים פעולה עם רדיקלים. ויש גם הבדל בין רדיקלים שונים, כמו למשל בנושא של מדינה דו לאומית. ההבחנה השלישית היא שהובילה לשבר הגדול בתוך השמאל, וזה דרגת הטלת האחריות על שני הצדדים על המצב, ובעקבות זאת האמונה ביכולת להגיע להסדר."

    –

    אני מתנצל על תגובתי הקצת מאוחרת, אבל הייתי טרוד בכמה נושאים אחרים ורציתי להגיב להודעה הזו בראש נקי – מאחר ומה שאבחנת מיכה הוא לדעתי לא רק נכון, אלא שהוא גם מייצג את ראייתי אני את המפה הפוליטית, ולפיה המפה הפוליטית אינה 'קו' כביכול המחבר בין ימין לשמאל למשל, או בין ליברלים לכופי מוסר וכו' –

    לדעתי נוח להן לכל המפלגות להציג זאת כך, מכיוון שבשיטה כזו הן 'מאלצות' את הבוחר התמים כפי שנוהגים בילד קטן, לבחור רק בין שתי אפשרויות, 'כך או אחרת' –

    לטעמי יש לראות את המפה הפוליטית דווקא כמשולש אינטרסים (או צורה שיש לה יותר קודקודים, תלוי במספר האליטות באותה מדינה), שקודקוד אחד מייצג את 'עדיפות המדינה', השני את 'עדיפות האליטות', והשלישי את 'עדיפות הפרט' –

    ובמפה כזו שהיא (לכל הפחות) מישורית, ניתן להעביר הרבה 'קווים' –

    מה שלא כל כך נוח למפלגות, שהרי אז הבוחר עלול להימצא על 'קו' שמחוץ למצען.

15. מאת מיכה:
    

    אפריל 8, 2010 at 13:51

    מגבניק, אני לא יודע בקשר למשולש האינטרסים שאתה מזכיר, אז קשה לי להגיב.

    בערך מהתמוטטות תהליך השלום ועד ללפני כמה שנים, הייתי די מעורב בתוך השמאל הפעיל, החוץ פרלמנטרי. (זה היה מצב דומא למצב היום, תחושה של משבר ואי וודאות). יצא לי לדבר עם הרבה אנשים בשמאל וגם מחוץ לשמאל, וראיתי איך הם חושבים ומה מעסיק אנשים. ראיתי גם איך הנארטיבים העיקריים בקשר לתהליך השלום (זה שאומר שהצענו הכל ואין פרטנר, וזה שאומר שלא הצענו ויש פרטנר) נוצרו.

    ממה שראיתי היה צרור די מגוון של דגשים שהעסיקו אנשים שונים שהמשותף היחיד ביניהם היה שהם לא חשבו שהשליטה בפלסטינים זה דבר טוב. ולפעמים היה הבדל בסגנון יותר מאשר בתוכן הממשי. היו ציונים מאד, אנטי ציונים, ואנשים שלא נגד ציונות אבל נרתעים מלאומיות (פוסט ציונים?). סרבנים אנטי ציונים שוללי צה"ל, סרבנים מאד ציונים ששרתו ביחידות קרביות, אנשים שהמשיכו לשרת, ואנשים שהתנגדו לסרבנות בחריפות. אנשים שדי התיאשו מתהליך השלום, ואלה שהמשיכו לטעון יש פרטנר. מי שהיה אכפת להם מאד מזכויות אדם, ומי שרצו להתמקד בתמונה הגדולה. תומכי מדינה דו לאומית, ומתנגדי מדינה דו לאומית. שונאי מתנחלים ואנשים שרצו לחבק אותם. אנשים שרצו להתמקד בנושא החברתי וכאלה שלא התעניינו. בטחוניסטים, ואנשים שזלזלו בנימוקים בטחוניים. אנשים שרצו מאד להיות חלק מהחברה הישראלית, וכאלה שהתנתקו לטקסים אלטרנטיביים. וכו'וכו'.

    מה שהיה מתסכל בין השאר היה זה שלמרות ריבוי הדעות, למעשה הייתה דוגמטיות רבה. זה היה כאילו צורת החשיבה של אנשים, ומה שהם יאמרו או יציעו היה קבוע מראש, וכולם נעו כמו על פסי רכבת בכיוון קבוע מראש מבלי יכולת לסתות או אפילו להסתכל ימינה או שמאלה ולקחת בחשבון שאולי הברירה היא לא בינארית, אלא שיש שיקולים לכאן או לכאן בנושאים השונים. היכולת להתמודד עם המציאות המורכבת לא היתה מרשימה במיוחד. במקום זאת נקודות מבט צרות נכפו על המציאות. זה היה קצת כמו המשל הזה עם העיווורים והפיל. כל אחד ראה רק חלק אחד מהמציאות והתעלם מהשאר.

    דבר שני שהיה מתסכל מאד, היה חוסר היכולת לנסות לגשר על ההבדלים בין הדעות, ולשתף פעולה. כל אחד נאם את הנאום שלו עם הדגשים שלו, ומשך לכיוון שלו, בלי יכולת להתפשר או לקחת בחשבון את מגוון השיקולים.

    בנוסף לכך היה איזה מין יסוד בולשביקי כזה, נסיון להציב גבולות ולהגדיר מי משלנו ומי לא. הרדיקלים בזו למי שלא שייך ל'שמאל האמיתי' – אבל מצד שני חלק מהרצון שלהם היה להשפיע על ה'שמאל' הזה, להפוך אותו ליותר רדיקלי. מהצד השני ארגונים יותר מתונים כמו שלום עכשיו היו מאד מתוסכלים ומפוחדים מהרדיקלים. הם פחדו שהם יפגעו במסר היותר מתון או יפגעו ביכולת לפעול — אבל אנשים שבאו להפגנות היו הרבה פעמים יותר רדיקלים ממנהיגי שלום עכשיו. אז המתונים גם כן ניסו להציב גבול והבחין את עצמם מהרדיקלים יותר.

    ככלל לשמאל היה אופי של מליה חברתי יותר מאשר תנועה פוליטית.

    בזמנו אני חשבתי שמה שחשוב זה שכולם חושבים שהשליטה בפלסטינים היא רעה, וצריך למצוא דרך לשתף פעולה. אבל בסופו של דבר הפערים התחילו להיות גדולים מדי, לא רק בין ציונים לרדיקלים, אלא גם בין מי שעדייין מאמין בשלום למי שלא, מי שהיה בטחוניסט ומי שלא. הרצון לשיתוף פעולה לא היה קיים באמת, וגם האפקטיביות או החכמה שהייתה בכל רסיסי הארגונים הייתה עלובה למדי.

16. מאת מגבניק:
    

    אפריל 9, 2010 at 22:33

    מיכה,

    אני חותם על האבחנה שלך בשתי הידים, ועוד קצת על המשולש (או הפירמידה והלאה) כתבתי בתגובה בפתיל "ציטוט – אלדד יניב על התאבדותה של ישראל" שעוד לא אושרה, ולכן אין לי קישור ישיר להציע.

    אחד הצירים (ההיבטים, השאלות) שיש לדעתי לבדוק כשבאים להעריך עמדה לקראת פעולה, הוא ציר הקונסטרוקטיביות לעומת הדסטרוקטיביות –

    שגם הן לא ערכיות אבסולוטיות לכאן או לכאן, ולכן יש להגדיר עמדה לגביהן בהתייחס למטרה:

    יסמן כל אחד מעמדתו את הערך שלו על הציר הזה, ואני בטוח שכבר יצטמצם הטווח של 'אלה שניתן לחבור אליהם' מהטווח הכללי 'שמאל' לטווח 'שמאל ציוני' (את זה כבר עשו) וגם אז ממילא יצטמצם הטווח ל'שמאל ציוני קונסטרוקטיבי' בגלל אופיין ההרסני של חלק מהקבוצות.

    ולכן לדעתי, אפילו את הנושא המשותף שהגדרת יש לשים בהמתנה ולקדם דבר ראשון כללים של 'אסור ומותר' שיהיו מקובלים על כל הפלגים, בעזרתם יוכל השמאל (או החלק ממנו שיסכים) להידבר עם עצמו.

    ועדיין לאחר קבלת תנאים אלה, יש להימנע מדיון עקרוני ולעצב מעין מנגנון 'ממלכתיות שמאל' והפעם עם אלה ש'מרכז השמאל' סבור שהם יוכלו לעמוד בה, כלומר השמאל חייב 'מניפסט לעצמו' לפני כל מניפסט רעיוני שהוא מוציא אל הכלל.

    ואחרי זה… לך תדע 🙂 (?)