אוקטובר 23, 2009
ביקורת ספרות: האותנטי שברדיקלי
על ספרו של אהוד עין גיל "תחנות בדרך חצרמוות"
(הקיבוץ המאוחד, 294 עמודים, 2004)
מאת: אלי אושרוב
סיפור המסגרת של הרומן "תחנות בדרך חצרמוות" מאת אהוד עין גיל, מגולל התרחשות מדהימה: בשנת 1972 מחליט סטודנט צעיר ליצור קשר עם ממשלת דרום תימן הסוציאליסטית. הוא מוטס אל היעד ונפגש עם נשיא המדינה, סאלמין רובייע. שם, במשך חמישה ימים, מספר הצעיר הישראלי לסאלמין את קורות חייו ומשפחתו. דרך סיפורו הפרטי של עין גיל, שותה הנשיא בצמא את תולדות המפעל הציוני, עד למהפך של המספר מנער ציוני לאיש שמאל רדיקלי. "אנטי ציוני", כהגדרתו.
אהוד עין גיל
מלבד היותו מספר מוכשר, עין גיל מתגלה כ"פורסט גאמפ" ישראלי כאשר דמויות ידועות צצות בתחנות שונות של חייו. באחד הקטעים המשעשעים מתפרץ עין גיל התיכוניסט, שהיה פעיל נלהב של מפלגת רפ"י, למשרדו של שמעון פרס ומטיח בו האשמות קשות על כך שהמפלגה הצטרפה לממשלת האחדות. פרס מסביר לו שעה ארוכה מדוע דווקא כעת אחדות היא הדבר הנחוץ לעם. מזכיר לכם משהו? השנה היא 1967, דרך אגב. או למשל יצחק לאור (הציוני עדיין!) כפעיל באגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. אשאיר לקוראים החרוצים ליהנות מהצימוקים האלה. יש הרבה.
"תחנות" הוא ספר מעניין מאוד על ההיסטוריה החברתית של ישראל ושל השמאל העמוק. הוא חשוב דווקא לדיון שמתנהל בבמה זו משום הוא אומר משהו על האותנטיות של העמדה הרדיקלית. אנסה להסביר: ערעור מסוג אחד על הרדיקליות הוא ציני, כלומר העמדה היא תוצאה של אינטרסים זרים, חומריים בעיקר ("המרצה רוצה להתקדם באוניברסיטה ולכן משמיץ את ישראל"). הערעור היותר עמוק הוא הטענה כי מדובר בנרקיסיזם, בצדקנות או באפנה. מובלעת כאן הטענה שהאדם המביע עמדות רדיקליות אינו באמת מאמין למה שהוא אומר, אלא בוחר ללבוש דמות פיקטיבית. לו רק ניאלץ אותו להתוודות על האמת, נגלה כי הוא מחזיק באותן עמדות כמונו.
עין גיל לא כתב ספר שמסביר לעומק את עמדותיו. הוא פשוט מתאר את חייו בצורה ישירה וכנה. הסיפור האישי שלו – הגירה, התיישבות, מלחמות – הוא סיפור של ישראלים רבים. המסקנות שונות לחלוטין מהמקובל. חשוב להכיר באותנטיות של המסקנות שלו, לא משום שחייבים להסכים איתן, אבל כשהופכים כל מי שנוקט בעמדה כזו לנרקיסיסט או צדקן הוויכוח נשאר בגדר הטחת עלבונות. כך אי אפשר לקיים דיון מהותי. זו כבר בעיה של תרבות הדיון הציבורי בישראל בכלל.
אלי אושרוב כותב במקומון זמן ירושלים
אוקטובר 24, 2009 at 10:37
אני לא משוכנע שאהוד עין גיל הוא האנטי-ציוני הממוצע, וזאת בלשון המעטה. הוא בוודאי לא מי שמייצג את המושא לטיעונים בדבר נרקסיזם-צדקנות-אופנה אינטלקטואלית או רצון להתקדם באקדמיה. הוא אדם נדיר.
האנטי ציונות הרגילה, הלא חריגה ומדומיינת, היא משהו אחר לגמרי, וחבל שהדבר לא הודגש: אנטי ציונות היא העמדה הרשמית וההגמונית של כל מדינות ערב, ורוב מדינות האיסלם. היא נתמכת כספית בהיקפים עצומים, מופצת בתחנות טלוויזיה שמוקדשות לה במידה ניכרת, בעיתונות בהיקף עצום, בספרות, שירה, דת, מדע ופסאודו-מדע.
לאנטי ציונות הרגילה יש גם, כנראה, היסטוריה רגילה: היא נוצרה בתהליך היסטורי, ועלתה להגמוניה בהתליך היסטורי. התהליך לא כל כך ידוע לנו, היות ואין סטודנטים לתארים גבוהים שעוסקים בכך, בוודאי לא במרץ שבו נהוג לנבור במקרים ותת מקרים ספציפיים בהתרחשות הציונית. בכך אנחנו מגיעים לתת סוגה מיוחדת, היא האנטי ציונות הישראלית.
האנטי ציונות הישראלית הפכה להגמונית עם כניסה של דור חוקרים חדש, לפני בערך כעשור. מה שהיה "עמדה ביקורתית" על ישראל, בדרך כלל מתוך מחשבה שהביקורת העצמית היא הגנה עצמית מצוינת – ובדרך כלל הגיע יחד עם ביקורת לא עצמית על העולם הערבי, שאינו עוסק בביקורת עצמית כמו ישראל – הפך עם הזמן להתקפה על ישראל ששואבת לגיטימציה מכך שהיא תהיה חתרנית "באמת", כלומר שהיא לא תהיה משהו שישראל תוכל להשתפר ממנו, או להשתקם ממנו (דוגמה טיפוסית: http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3790700,00.html). אולם מה שמרתק הוא הנוכחות המוחלטת של הסוציאליזציה האקדמית בתהליך הזה. אנשים אינם נעשים אנטי ציונים שלא מכח כמה קורסים, עבודות ובחינות. האפשרות האחרת, היא של חשיפה לחלק משלל העבודות המיוצרות על ידי בוגרי הז'נאר, ושלמה זנד הוא דוגמה מצוינת. עין גיל הוא דוגמה גרועה.
אוקטובר 24, 2009 at 12:18
סיפור מרתק על אדם מעניין. נהניתי מאד לקרוא את הרשימה הזאת, שמעלה שאלות חשובות בנושא התרבות הפוליטית בישראל ובנושא הרדיקליות הפוליטית.
אוקטובר 24, 2009 at 15:50
מעניין יעל שאת מעריצה כול אנטי ציוני מצוי, יש סיבה לכך?
אוקטובר 25, 2009 at 0:46
[מנסה להתאפק ולא מצליח] מעניין עידו, שאתה חובב התקפות אד-הומינם יותר מאשר עיסוק בטיעונים אמיתיים. יש סיבה לכך?
אוקטובר 25, 2009 at 10:00
לסיוון- יש סיבה לכך שאשת מאשימה אותי בטיעון שקרי? כי אם תתני לי סיטואציות שבהן אני תוקף אד הומינם(ומה שעשיתי למעלה זה לא אחת מהסיטואציות האלה) אני ישמח להגן על עצמי.
אוקטובר 25, 2009 at 11:31
תודה לסיון. אין לי מה לומר לעידו לם. חוץ מדבר אחד: בעברית אומרים: אני אשמח ולא אני ישמח. ואגב סיון הוא לא בחורה…מנסה להתאפק ולא מצליח–בלשון זכר, ולא נקבה. אבל כפי הנראה שיותר נוח היה לך לתקוף מישהי מאשר מישהו שאתה לא מכיר???
אוקטובר 25, 2009 at 11:38
ליעל- תתפלאי לא נעלמה מעיניי הכתיבה של סיוון אבל פשוט הנחתי שיש כאן שגיאת כתיב כי סיוון פעם אחרונה ששמעתי זה שם נשי זה כול הסיפור.
אוקטובר 25, 2009 at 16:41
וחזרה לדיון:
אני בד"כ לא מפקפק באותנטיות של דעות רדיקליות. אני מפקפק במידע שהניב אותן.
הבעיה היא שכדי להגיע למסקנות של הרבה מהרדיקלים צריך הנחות מוצא שבנתיים מוכחיות את עצמן כשגויות.
כדי להיות קומוניסט צריך להאמין שאנשים הם טובים וחרוצים מטבעם, כדי להניח שחלוקת הארץ תביא לשלום צריך להאמין שהפלסטינאים לא מתנגדים לעצם נוכחותינו כאן אלא רק לשלטון שלנו עליהם, כדי להאמין לגולדסטון צריך בורות מוחלטת במהם דיני לחימה ואיך הצבא מתנהל וכו'.
כאשר מישהו מחזיק בהנחות היסוד הללו, המסקנות סבירות לחלוטין, ובגלל זה בד"כ הוויכוח הוא ברמות האלו [גלול אחורה לכל וויכוח בבלוג הזה ותיווכח בזה בקלות: המגבניק והסמולן, לדוגמא, מעולם לא טוענים שהא"צ הם שקרנים, הם מתווכחים, באריכות ובחינניות, עם טענותיהם והנחות המוצא שלהם.], ולא ברמת ה"אתה שקרן!".
למעשה, אם מישהו אומר שהצד השני הוא שקרן זה הא"צ, עם טיעוני ה"פאשיזם!" ה"תודעה כוזבת" וה"עזוב אותי מהעובדות, אני עדיין צודק" שלהם.
אוקטובר 26, 2009 at 11:31
שלום אלי
ארחיב את דבריו של ג'ו: "אוטנטיות", כמו המילה "אמת", היא מילה קצת חמקמקה. תמיד יהיו שם אי אלו תחושות ורגשות של צדק מוסר וערכים נשגבים, תחושה של אסטיקה, קשר למעמד, סטטוס ולאיזו "אופנה" חברתית תרבותית כלשהי. (חוץ מהאופורטוניסטים האינטרנסטים שיחליפו בית אידאולוגי כל שני וחמישי, וגם אלו רבים במחוזותינו.)
אך הויכוח הוא בסופו של דבר על הרעיונות. האם לשמאל הרדיקלי יש לגיטימציה בסופו של יום לקיום מדינה שהיא גם דמוקרטית וגם יהודית, כלומר מדינת לאום דמוקרטית, שאיננה מהזן הרב תרבותי של ארה"ב או קנדה.
יש פה גם ויכוח אידאולוגי רחב יותר של איך אנו מבטאים את ההומניות שלנו, ואת שאיפתנו לדמוקרטיה בנוסח השיוויון, החרות והאחווה. האם המושג זכויות אדם/אזרח/פרט הוא אכן ביטוי נכון של אותה הומאניות? והאם אנחנו לא קופצים מהר מידי על כל המשוכות לקראת מימוש הרעיון של זכויות אדם באשר הוא אדם? מה שמחזיר אותנו לשיח של האבות המייסדים של הליברליזם ולפילוסופיה מדינית.(ממליץ אגב לקרוא את אלן בלום ואת דלדולה של הרוח באמריקה).
זה לא שונה כל כך נגיד מהוויכוח של איך מפיצים דמוקרטיה, למשל.
האם ע"י כיבוש צבאי בנוסח ארה"ב בעירק? (התשובה שלי היא לא) האם יש מלחמה מוסרית והומאנית, או אם תרצו אם יש "כיבוש נאור", גם אם לא לגיטימי ביו"ש במתכונתו הנוכחית (והתשובה שלי היא כן).
ניסיון ליצור איזשהו סוג של אוניברסליזם (או כמאמר הפתגם: "כל 'כח' משחית, וכח מוחלט משחיט לחלוטין")- בין אם ע"י זכויות אדם, גלובליזציה, או פעולות צבאיות וטרור (בשטחים, בעירק, במגדלי התאומים וכדו')- יתקבל בתגובת נגד: אולטרה-לאומיות, לוקליזציה,ופעולות צבאיות וטרור שכנגד, בהתאמה. זו הסיבה שגם הניסיון ליצור איזו מסגרת על-אירופאית מתקבלת בחשש כבר עשרות אם לא מאות שנים. ושהדרך להגיע לממשל עולמי עוברת באו"ם.
כותב בלוג זה, נדמה לי, מציע (להבדיל מהגישות האולטרה/פוסט לאומיות) את הגישה הלאומית (הדמוקרטית), כדרך לממש את רעיון אחוות ואושר העמים.
(נ.ב: ברכות ובהצלחה בתפקיד החדש, לסגן העורך לשעבר מפי הכתב הבכיר לשעבר)
אוקטובר 26, 2009 at 20:09
נראה לי שמה שפוספס בסקירה הוא איזשהי ביקורת על המעשה: נסיעה לדרום תימן כדי להפגש עם הנשיא שלה, שעל עוללותיו אין צורך להרחיב פה את הדיבור, איננה מתיישבת עם העקרונות הליברלים הנשגבים בהם האמין/מאמין עין-גיל. הוא כמובן איננו היחיד שהתאהב בדרום תימן(בהנחה שזה איננו רק סיפור בדיוני) בשמאל הרדיקלי. אחד המפורסמים שבהם הוא פרד הלידיי מ-London School of Economics שהתפכח מאוחר יותר מהחלום המרקסיסטי וכתב על כך רבות.
אין להתפלא על כך שבשמאל המתון יותר, במרכז ובימין, מנסים לייחס מניעים זרים לתמיכה בממשלות מדכאות ובארגוני טרור שכל-כך נפוצה בשמאל הקיצוני. זו פשוט דרך הגיונית ליישב את הסתירות המובנות עמוק כל כך בתוך העמדות הרדיקליות. אני מסכים שבמקרים רבים זו פשוט תמימות או טפשות, במיוחד אצל צעירים, אבל כיצד ניתן להסביר עמדות כאלו אצל אדם משכיל, מבוגר ומנוסה שלא התמתן ולו גם במקצת במשך השנים?