לכבוד פרישתו – סופסוף! – של אהרון ברק

אוליבר וונדל הולמס, שהיה נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית, העיר פעם, במכתב פרטי לבן-דודו, שהוא שמח כשמזדמן לו לאשר חוקים שהם, לפי מיטב הכרתו, גרועים. מפני שאז, כתב הולמס, מתאפשר לי להבדיל בין מה שאני עצמי הייתי אוסר, לבין מה שהחוקה מתירה. כבוד נשיא בית המשפט העליון של ישראל, השופט אהרון ברק, כך נדמה, לא לקה מעולם בשמץ מההולמסיות הזאת. הוא אינו מבדיל בין המוסד שבראשו הוא עומד, לבין עמדותיו הפרטיות, והוא עיצב דוקטרינה משפטית שנותנת הכשר לתחושה הזאת, ומאפשרת לו לכפות את ערכיו ואמונותיו כאמיתות משפטיות שאין עליהן עוררין. הרעיון ש"הכל שפיט" מאפשר פלישה לא סבירה לתחומן של שתי הרשויות האחרות והציב את ברק עצמו כבורר בכל שאלה, ערכית ופוליטית. זה לא כל כך שהכל הפך שפיט, כמו שהכל הפך בריק.
לרשימה המלאה…

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: http://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=50
  • תגובות ב-RSS

15 תגובות לפוסט ”לכבוד פרישתו – סופסוף! – של אהרון ברק“

  1. מאת אביגיל בכלר:

    גדי, אתה לא חושב שבתקופתו (אולי גם עכשיו) היה מקום לגישתו הכוחנית והחודרנית של ברק, לאור ההרכב האנושי הבעייתי של יושבי בית המחוקקים שלנו?
    מבלי להיכנס לסוגיית הפרדת הרשויות ולסייגים המובנים-מאליהם שבית המשפט צריך לציית להם, היו ימים שבהם הרגשתי שבית המשפט העליון הוא מבטחי האחרון, ושעלולה להשתלט עלינו אנארכיה וטירוף מערכות אם חברי הכנסת ההם יהיו בעלי הבית הבלעדיים על החקיקה במדינה. באותם ימים הודיתי בלבי לברק על גישתו הפעלתנית, גם אם היא לא עמדה במבחן הפרדת הרשויות.
    לפעמים, לנוכח המציאות הזאת שמתערבת לנו בכל, צריך לבחור ברע במיעוטו, כך חשבתי.
    אתה לא מסכים?

  2. מאת SilentMike ניוז:

    ברק פורש. טאוב תוקף. מייק מסתבך.

  3. מאת SilentMike:

    קצת מצער אותי שהתגובה הראשונה שלי בבלוג הזה היא תגובה של חוסר הסכמה. אבל אני מניח שאני אתגבר על זה, איכשהו. יותר מצער אותי שהתגובה שלי התנפחה לפוסט שבכלל לא נמצא כאן. גם על זה אני אתגבר. אני לא בטוח שההפניה הצליחה. נקווה (ואם לא גם על זה נתגבר).

  4. מאת חוד התער:

    אולי ברק היה מגן על עצמו כך :
    1. כשמכונית דוהרת לקראת התרסקות, מישהו צריך לשים ברקס, גם אם הוא אחראי רק על זוג הגלגלים השמאלי. במצב בו אין חוקה, נורמות השלטון לקויות מאוד, ותפקוד הכנסת מידרדר, מישהו צריך לפסוע קדימה ולקחת אחריות.

    2. מי שחוקק את חוקי היסוד, שמאפשרים פסילת חוקים של הכנסת, זו הכנסת ולא ביהמ"ש. ברק אמנם דחף ועודד, אבל האחריות היא של הכנסת. בנוסף, במקרים רבים מדי, נמנעה הכנסת מלחוקק חוקים במקומות בהם היו פערים ( לאקונות ) בחוק, למרות בקשות חוזרות ונשנות ודחיות דין של ביהמ"ש, עד שנאלץ לפסוק.

    3. הכל שפיט, משום שכאשר בעל-דין מגיש תביעה / עתירה לבית המשפט, הימנעות מפסיקה גם היא פסיקה – בדרך כלל לטובת הסטטוס-קוו, כלומר לטובת בעל הכוח במצב הקיים.

  5. מאת שי:

    חכה גדי, ככל שהזמן יעבור אתה רק תתגעגע לאהרון ברק…
    ברק, אגב, חזר מעמדתו הישנה של "הכל שפיט", וביהמ"ש בראשותו נמנע פעמים רבות מלהתערב בעניינים שקשורים למאבקים פוליטיים או הכרעות פוליטיות פרופר, אבל, צריך לזכור שבישראל אין חוקה, וחוקי-היסוד בנויים טלאי-על-טלאי- דבר שיוצר ואקום משפטי.
    להזכירך, אפילו השוויון אינו מעוגן בחוק-יסוד…

    ברק דגל באקטיביזם משפטי, ואילו גביזון היא שמרנית. הדוקטרינה הפילוסופית-שיפוטית של ברק היא נון-פוזיטיביסטית, והיא הובילה את מדינת-ישראל להכרעות קשות אך הכרחיות. לולא היה ביהמ"ש נוטל לידיו את הסמכות לפסול חוקים ("המהפכה החוקתית"), הרי שהיה בכך פגם דמוקרטי מהמעלה הראשונה.

    בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" מציין פופר שמה שהופך דמוקרטיה לפתוחה ואחראית הוא המנגנון המוסדי להגבלת השליטים. ביהמ"ש בראשות אהרון ברק שימש כמגביל לכוח השלטוני והגן על חירויות הפרט. כל ליברל (או ליברנט) גאה בכך.

    בייניש אף היא דוגלת באקטיביזם ועל-כן לא תמה תקופת שלטונו של ברק.

  6. מאת גל:

    ללא ספק יש חילוקי דעות רבים על הרדיקליות של אדון ברק. אולם, במשך כהונתו הראה ברק לעם ישראל שיש תקווה להשליט צדק וסדר במדינה רבת הבעיות שלנו.
    אכן זה עצוב שמערכת המשפט היא זו שצריכה לתקן עוולות, שחיתויות, ולהזכיר לדרג המנהל המדיני והפוליטי דרך ארץ מהי ואיך מתנהגים. אמנם זה תפקידה בתור רשות שופטת אולם שמנו לב לא מכבר שבארצנו היקרה מפז, רוב האנשים אשר הופכים להיות בעלי כוח שוכחים מה הבטיחו לפשוטי העם שבחרו להעלותם למגדל השן השלטוני והשליטתי.

    כאן אני חוזרת לנק' ההתחלה, שבמצב השורר כיום במדינתו כשהאינדיבידואליזם שולט ומערער כל אידיולוגיה ערכית,מוסרית וסולידרית,
    ישנו(או היה..) עדיין השופט ברק, שהיותו ניצי בהשקפתו מאזן את ספקטרום הצדק ודרך הישר במדינה, ומשרה תקווה לעתיד טוב יותר.

  7. מאת אביגיל בכלר:

    ועדיין לא התיחסת, גדי, להקשר שממנו ובו צמחה גישתו של ברק. לכן ההשוואה עם נסיונות כאלה בארה"ב לא קבילה (כדרכן של רוב ההשוואות, אגב. מרבית הדוגמאות בעולם הטיעונים הן דמגוגיות, כי הנסיבות, הבסיס, הנתונים, לרוב שונים, אם לא הפוכים, ורק השפיץ דומה): חקיקה לא ראויה במקרים רבים, והעדר חקיקה חיונית במקרים קריטיים אחרים, העדר חוקה, ייצוג של אוכלוסיה מפוצלת שהאינטרסים שלה מתנגשים אלה באלה, שחלק נכבד ממנה משתייך בלאום למדינות עוינות, ועוד כהנה וכהנה (וגם כהנא) אילוצים, שלמרבית המזל אסף אותם אליו המבוגר האחראי ברק.
    הייתי שמחה לשמוע ממך ניתוח של ההקשר שבו התאפשרה מציאות כזאת, וגם איך היתה נראית המדינה לדעתך אלמלא ברק, כשהיינו מוצאים את עצמנו בתקופות מסוימות למרמס תחת חברי כנסת, כמו אלה שראינו בכנסת האחרונה.

  8. מאת גדי טאוב:

    הכלל כאן פשוט: מחלוקת יסוד על ערכים לא יכולה להיות מוכרעת על ידי הרשות השופטת אלא על ידי הריבון. אם הרשות השופטת מגזימה בהתערבותה, הרשות המחוקקת תחליש אותה. ברק כמעט הביא אותנו לשם.

  9. מאת SilentMike:

    לעיתים מחלוקת לא יכולה שלא להיות מוכרעת ע"י הרשות השופטת. לעיתים הפרלמנט משותק. לעיתים חוק סותר את החוקה או את חוקי היסוד את עיקרון השוויון או את חירות האדם. יכול לשבת הרכב שופטים מול סוגיה, להפוך ולהפוך בה, ולהגיע למסקנה שאין שום כיוון הסתכלות רציונלי בו המצב הקיים צודק. לא מהכיוון הליברלי ולא מהכיוון השמרני. במקרה כזה של בריונות האינטרסנטים בית המשפט הוא בדיוק מה שצריך כדי לפרוץ את הדרך.

    אם הרשות השופטת לא מתערבת גם כשצריך, הרשות המחוקקת לא תחליש אותה משום שהיא כבר חלשה. בכוח צריך לדעת גם להשתמש מדי פעם. אתה בעצם ממליץ שהבג"ץ פשוט ישב, יסתכל ויהנה מהנוף. גם לבית המשפט יש תפקיד במה שקורה.

  10. מאת גל:

    לדעתי ברק הילך על הגבול באופן מודע מאוד. הוא ידע שאל לו לעבור את הקו הדק אחרת החוקקים ינקמו.
    פשוט לברק היו ביצים – סלחו לי על בוטות, ביחס לקודמיו ולכן קל וחומר שהנושא יקום לשיח ציבורי נרחב.
    חבל שהריבונים שצריכים להכריע כמו שאתה כותב אינם בעלי חשיבות (המציאות מראה שבצדק) בפני הציבור כמו בית המשפט העליון דהיינו ברק.
    מלבד זאת, לא רע שאנשי הפוליטיקה שמככבים בימינו בצד השני של המתרס יהיו נפחדים מצילם של אנשי המשפט. אולי כך הם ילמדו כיצד לשווק את עצמם ואת סולם ערכיהם בציבור בזכות ולא בחסד.

  11. מאת אביגיל בכלר:

    נכון, אני מסכימה, זאת בהחלט אחת הסכנות.
    גם לא בטוח שהיה בכוחה של כנסת כל כך עלובה, לו המשיכה (הפעם הכנסת קצת יותר איכותית, קצת), לקצץ את כנפי בית המשפט.
    אבל היה בזה משום סיכון, נכון.
    ובכ"ז יצאנו מופסדים הרבה פחות מאשר לו היה לבתי המחוקקים האחרונים שלנו חופש פעולה בלתי מוגבל.

  12. מאת שי:

    גדי, תקן אותי אם אני טועה, אבל הריבון הוא העם. הוא זה שמעניק סמכות לנבחריו לחוקק חוקים בפרלמנט. לפחות כך הדבר בדמוקרטיה הישראלית.

    אני גם לא כל-כך מבין איך אתה פוטר את עצמך כל-כך בקלות. הרשות המחוקקת בכוונת מכוון לא מחוקקת (או לא מסוגלת לחוקק בגלל לחצים פוליטיים) חוקים שיוצרים סדר שלטוני-חברתי. כמעט בכל תחום בחיינו יש תמיד פער בין הרצוי למצוי, האם לעניות דעתך הרשות המחוקקת יכולה לעמוד בדרישות החברתיות? ומי הגוף לו אנו צריכים לתת את הסמכות לגשר בין הפערים (לפחות עד שהמחוקק יגיב)?

    קיימת דיאלקטיקה בין הרשויות. אם הרשות המחוקקת רוצה לתקן פסיקות של ביהמ"ש העליון היא יכולה לעשות זאת במסגרת פרלמנטרית ידועה. ביהמ"ש יכול להגיב גם על המהלך הזה (כי הוא יכול לפסול חוקים), ואז ניתן לשריין את החוק. זה המתח בין הרשויות, מתח שהוא בסך-הכל חיובי ומבטא שקיפות שלטונית.

    כאשר אני בוחן את שופטינו היקרים לאורך הדורות אני מביט על ברק בהערכה גמורה. לא תמיד הסכמתי איתו, לא תמיד אהבתי את גישתו המתערבת, אבל אין מחלוקת על כך שהוא היה גאון משפטי. פועלו לא התחיל כשופט, וגם לא הסתיים שם. ברק היה האחראי ליצירת הקודקס האזרחי (שאני מקווה שכבר יתקבל כחוק) והיה ממש הוגה דעות. אני בספק אם יקום בקרוב שופט/ת ברמתו (וכפי שכבר ציינתי- דרכו האקטיביסטית לא נסתיימה בכלל כי בייניש דוגלת באותה תורת משפט).

  13. מאת גל:

    שי, כתבת את זה וזה פשוט אומר הכל.
    הכנסת לעיתים לא מסוגלת לחוקק חוקים בגלל לחצים פוליטים.
    המשפט הזה מזכיר לי את הקרקסים הנוצרים שם במהלך השנים לאור הסחטנות בין הסיעות.

    בכלל, מצבנו היה קשה מאוד לולא היתה רשות שופטת בעלת כח כה רב. יכול מאוד להיות שבמצב מתוקן מעמדה ויכולותיה היו קטנים במקצת.

    לדאבוני, במצב הקירקסי כרגע, שמגוון נושאי התפקידים מהנשיא ועד לרוה"מ מככבים בתחרות מלך הביצה של העיתונות ושל הבושה, הרשות המחוקקת ובראשה בית המשפט העליון היא הגורם הכמעט יחיד ששומר על אינטרס הציבור ללא הקשרים והכוח.

  14. מאת עדי:

    לדעתי הביקורת כלפי הרטוריקה המשפטנית של ברק יכולה להיות במקום, אך צריך לזכור שלמעשה לא חרג בית המשפט העליון מגבולות הקונצנזוס בהחלטותיו המעשיות.
    בניגוד לדעתך, אני מאמינה כי ברק דווקא הקפיד לא לבטא רק את דעותיו האישיות בהחלטותיו המשפטיות.
    בקשר לדוגמאות מאמריקה, כמובן שניתן להביא גם מקרים הפוכים בהם בית המשפט העליון שם הביא לחיזוקה של הדמוקרטיה בהחלטות אמיצות ובראשם בראון נגד מערכת החינוך 1954 .

  15. מאת איליה כהן:

    נכון, ברק אכן הסיג גבול בהתנהגותו – ויש משהו שתלטן בטון ובנימת דבריו, אבל לא אכפת לי.

    עד כמה שהאדישות שלי לרמיסת שלטון החוק נשמעת לכם הרסנית וילדותית, אני לא יכול להתנתק מההרגשה שבין האנשים שאני חולק איתם ערכים משותפים, ברק הוא מהבודדים שעושים משהו כדי להשליט ערכים אלו.

    ולא, ממש לא אכפת לי אם זה לא בסמכותו. בעיניי העובדה שמרשים לש"ס ניקים ולאגודה לקבוע לכל השאר את האיסורים, אומרת דרשני על הכבוד שאנשים צריכים לחוש כלפי הדמוקרטיה. דמוקרטיה זה דבר מסריח, בעיקר אם היא מובילה לשלטון בסגנון איראן…