השמאל הלאומי – שמואל הספרי ואלדד יניב

 שמוליק הספרי ואלדד יניב פרסמו מסמך ארוך ומפורט על מה הם חושבים שהשמאל צריך לעשות כדי להתאושש, כדי לחלק את הארץ ולהציל את הציונות, כדי לדאוג לצדק חברתי. לאומי זאת מילת המפתח כאן. הם הסבירו את עמדתם בראיון עם ארי שביט במוסף הארץ. הטקסט שלהלן הוא מכתב הסכמה שצירפתי למסמך שלהם. כי אני חושב שזה הכיוון הנכון.

גם בלי להסכים לכל פרט ופרט בניתוח של אלדד יניב ושמואל הספרי אין לי ספק שהם צודקים בעיקר ניתוח הבעיה. אפילו יותר מזה: הם מצביעים על הדרך הנכונה כדי להתחיל להתעורר ולהתנער. בשתי מלים: שמאל לאומי.
 
את עיקר הבעיה הרי אנחנו מכירים: שום דבר לא מסכן את ההישג העצום של הציונות – מדינה ומולדת –כמו מפעל ההתנחלות. שום דבר לא השחית את הדמוקרטיה כמו מפעל ההתנחלות. שום דבר לא חוסם את הדרך לצדק חברתי כמו מפעל ההתנחלות.

ולמרות שכל זה ברור, ולא רק לשמאל אלא לרוב הישראלים, אנחנו בכל-זאת שרויים במין שיתוק סהרורי, הולכים-נגררים אל התהום כאילו לא בכוחנו לעצור את האסון.
התובנה החשובה שמקופלת במסמך הזה היא שמצב ההלם-הזיה הזה שכוחות השמאל (וגם המרכז) לוקים בו, הוא הנתק שבין רגש פטריוטי (שעודו פועם), לבין תחושה עמומה שהלאומיות שייכת לימין. שלהיות לאומי, זה להיות לא שמאלי. הדגל, אותו נתנו לימין.
 
אנחנו יודעים איך גם זה קרה לנו: הכיבוש השניא על השמאלנים קצרי הראיה את ארצם, והשמאל הזה התמכר לנרקיסיזם במקום אקטיביזם. הוא אוהב את עצמו ולכן שונא את ישראל. הוא אוהב לומר לעצמו כמה הוא שונה מן ההמונים הגסים, הלאומניים, הממנגלים ביום העצמאות.

אין שטות גדולה מן הניגוד בין שמאל ללאומיות. קודם כל מדינית. אהבת המולדת, ציונות, פטריוטיות, הם המכשירים הכי חזקים שיש לנו כדי לסיים סופסוף את הכיבוש. אם לא ניקח מן המתנחלים את הדגל שלנו – שלנו! – לא נגיע לשום מקום. חכמי השמאל הקיצוני, עם סלידתם מהדגל, הבוז שלהם לישראל ולישראלים, טענות ההבל שלהם ש"יהודית ודמוקרטית" זו סתירה פנימית (כאילו שאנחנו מדינת הלאום הראשונה בעולם), כל אלה מחלישים את הכוח החזק ביותר, אולי היחיד, שממנו אפשר לקחת אומץ לביצוע הניתוח שיציל את החולה: חלוקת הארץ. זה יהיה טוב, כנראה, גם לפלסטינים, אבל זה יהיה טוב קודם כל לנו. פטריוט ישראלי אמיתי, ציוני אמיתי, צריך להתעורר, צריך להעיר את כוחות אהבת המולדת, כי בלי להיפרד משטחי הכיבוש לא תהיה לנו מולדת. זה השמאל, לא הימין, שמייצג את האינטרס הלאומי. רק השמאל באמת לאומי. הימין הוא כל כך לאומי שהוא דו-לאומי. הוא סוף הציונות.

הכותרת "שמאל לאומי" לכן אהודה עלי. אבל יש גם עוד סיבות לאהדה אליה ומהסמך של יניב והספרי קולע גם אליהן. אלה נוגעות למישור של צדק חלוקתי, של מניעת קפיטליזם חזירי: שמאל אמיתי נשען על סולדריות, על ביחד. זה עיוות אמריקאי שהתחלנו לזהות שמאל רק עם ליברליזם, כלומר זכויות הפרט (ליברליזם זו השקפת העולם של השוק החופשי, למי ששכח. זוכרים שהיתה כאן מפלגת שוק חופשי בשם "הליברלים"?) אנחנו טועים אם נדמה לנו שאפשר לצמצם שמאל לזכויות משפטיות של פרטים בלבד. עולם שבו האופק המוסרי היחיד הוא זכויות הפרט, הוא עולם שבו אין יחד, ואין אחריות הדדית הוא עולם ימני. הוא עולם של בדידים משפטיים צפים זה לצד זה ודואגים לעצמם. שמאל לא רק יכול, הוא מוכרח, להיות לאומי, כי הוא מבין שרגש מחבר אנשים לא רק חוזה. רגש מחזיק את החוזה. ולרגש הזה קוראים פטריוטיות, או רגש לאומי.

איפה יש שמאל לא לאומי? בספרים. או בארצות שבהם השמאל אימפוטנט. בכל מקום שבו לשמאל יש כוח, הוא לאומי. מפני שהוא מוכרח להישען על תחושת אחריות וערבות הדדית. הוא מוכרח ליצור רגשות שיחברו בין פועלת טקסטיל לאיל הון, הוא מוכרח להישען על קורים של אמפטיה ולא על האדישות הגוברת שאנחנו קוראים לה בתואר המחמיא סובלנות.

אז זה הכיוון. וזה הזמן להחליף את האירוניה העלובה והפסאודו תחכום של כל החוכמולוגים  מהמדיה בדבר האמיתי. הדבר האמיתי הוא האומץ  להגיד לאומי.

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: http://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=455
  • תגובות ב-RSS

43 תגובות לפוסט ”השמאל הלאומי – שמואל הספרי ואלדד יניב“

  1. מאת ירושלמי:

    אין לי כוח להיכנס לפרטי המסמך של יניב והספרי, שהוא ברובו גיבוב שטויות וניבולי פה עם נטיות פשיסטיות מובהקות (בסגנון "הכה במשתמטים והצל את המדינה"), גם אם יש בו פה ושם דברי טעם. מה שמתמיה אותי הוא הקביעה הפסקנית של טאוב: "בכל מקום שבו לשמאל יש כוח, הוא לאומי"

    אחרי הכל, יש מדינה אירופית זעירה, שבירתה פריז, ואחת משתי המפלגות הגדולות שלה נקראת "המחלקה הצרפתית של אינטרנציונל הפועלים" (http://en.wikipedia.org/wiki/Section_Fran%C3%A7aise_de_l%27Internationale_Ouvri%C3%A8re). לא "המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית", לא "שמאל לאומי", אלא מחלקה של אינטרנציונל הפועלים. אז אולי השמאל הצרפתי הוא אימפוטנט, אבל הלוואי עלינו אימפוטנציה כזאת.

  2. מאת ירושלמי:

    סליחה, "נקראה", לא "נקראת"; מתכונת המפלגה שונתה ב-1969. אבל עדיין, במתכונת של "המחלקה הצרפתית של אינטרנציונל הפועלים" היא הייתה אחד הכוחות העיקריים בפוליטיקה הצרפתית במשך רוב המאה ה-20.

  3. מאת גדי טאוב:

    סליחה, אבל זה קישקוש. השמאל הצרפתי היה לאומי ונשאר כזה. הוא התבסס על סולידריות, והוא החזיק בשלטון כשהוא שכנע את הצרפתים שהוא דואג לצרפת. ואולי כדאי לזכור, שגם בימי האינטרנציונאל, מפלגות השמאל, או אלה מתוכן שלא היו שוליות לגמרי, הצביעו בעד תקציבי המלחמה של מדינותיהם – המבחן האחד המשעותי לשאלה האם נאמנותם נתונה לפועלי כל העולם, או לארצם.

  4. מאת מגבניק:

    צר לי, אבל איני שותף להתלהבות מהעובדה שהוונדר-קינד למד סוף-סוף לבטא את המילה 'לאומי'.

    קראתי את הפמפלט הנלעג הזה מתחילתו ועד סופו, את כל ה'15 אלף מלים', כפי שציינה הגננת הגאה ארי שביט -

    15 אלף מלים של 'עוד מאותו הדבר' סליחה על האינגלוז, של 'סמול- פטנט-חדש' חובט ב'סמול קלאסי' – באותו הז'רגון ממש, באותן הטכניקות ובאותה הרדידות:

    כבן עשירים מפונק האשים הסמול הקלאסי את הציונים במכאוביו, כעת עושה לו את אותו הדבר הסמול הממותג החדש – ללא הכרה באחריות כלשהי חלילה, שהרי כידוע הוונדר-קינדער הם מלאכים מטבע בריאתם, ולא נשכח הרי מי הם הכותבים (קצת רקע למי שלא מכיר):

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%94%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99

    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=743858&contrassID=2&subContrassID=6&sbSubContrassID=0

    לא יכולתי להבין איך זה ששני אנשים שבאים לכתוב בדם ליבם כביכול, ממשיכים למתג ב'עוד מאותו הדבר': פופוליסטי-לקבוצת-יעד, מתנשא, מתנכר ומנותק מכל מציאות ידועה פרט להזיה שלהם עצמם.

    הם מחצרצים 'לאומי-לאומי-לאומי' לאורך 15 אלף מילה, אך בפועל מנכרים בדבריהם *כל פלח אפשרי בקבוצות המרכיבות את הלאום* – הלאום האחד, היחידי, הלגיטימי של מדינת הלאום 'ישראל' – כל פלח שאינו הפלח שלהם, כמובן.

    וכך יוצא ששוב הם כותבים עבור 'לאום מפלגת העבודה', ומכוונים גם אל 'המיעוטים הלאומיים' של סוציאליסטים-להכעיס ואובדי עצות ממרץ עד קדימה בערך – בקיצור, הברנז'ה וטרמפיסטים מזדמנים.

    כשקראתי את המסמך לא יכולתי להחליט באם העיוותים והשטויות בטקסט נובעים מבורות תהומית לשמה, או שמא הם מכוונים להתאמה לאג'נדה על רקע חורבות מפלגת העבודה הגוססת -

    כי בארצנו עונת האג'נדות מגיעה מייד לאחר מכירות סוף העונה כמו שעון שוויצרי, למשל כאן:

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3775329,00.html

    וזו הדילמה שלי: או גורם מסתורי הנעלם מעיני ואולי תוכל להסבירו, או בורות מדהימה, או בפראפראזה על סלינג'ר: 'לאן האופורטוניזם עף כשהאגם קפוא'?

    אין כאן אפילו קמצוץ של נסיון לרדת לשורש הדברים, יש כאן מיתוג, מיתוג, ושוב מיתוג -

    בזמן קריאת ה'מניפסט' (זה 'מניפסט' זה? אוי לבושה…) אני מריח ריח שנע בין הניחוח השמנוני של בורקס/רוגעלך בוועדה במפלגה, לריח המעודן של אספרסו ועוגות גזר/בננה במשרד לתדמית ויחסי ציבור.

    צר לי, ולא במליצה – באמת שצר לי.

  5. מאת יוסי:

    אני דווקא מכיר גישות שאומרות שמה שמבדיל בין השמאל לימין הוא שקבוצת האנחנו של השמאל היא כל בני-האדם בעוד שקבוצת האנחנו של הימין היא חברי הקהילה שלי (הכפר, המדינה, המדינות המערביות).
    לכן איכפת לנו מהפלשתינים, ואנחנו נלחמים גם על זכויותיהם. המחשבה שזו שנאה עצמית או נרקסיסזם היא פשוט חוסר הבנה של אנשים עם מוסריות שבטית יותר.

  6. מאת אלי:

    איני מבין את המהומה בנוגע למסמך של הספרי ויניב. אין בו בשורה חדשה. הרעיון של רטוריקה לאומית תקיפה תוך חתירה לחלוקת הארץ זהו הבסיס של הקמת קדימה שיזם אריק שרון. הוא זה שהמציא את השילוב של מנטליות ליכודנקית לאומנית תוך פרגמטיות מדינית. על פי ההצלחה של קדימה בבחירות הרבה אנשים תומכים בזה.
    בין זה לבין שמאל יש מעט מאד. שמאל קשור יותר לערכים אוניברסליים.

  7. מאת גדי טאוב:

    ועל שמאל ולאומיות כבר שוחחנו כאן:
    http://www.gaditaub.com/hblog/?p=80
    ולא רק השמאל מוכרח להיות לאומי, אלא גם, לעניות דעתי, כל כוחות הדמוקרטיה. הסבר היסטורי קצר אפשר לקרוא בלינק הזה, שהוא להקדמה לכרך כתבי הרצל בסדרת "עם הספר".
    http://www.metzilah.org.il/webfiles/fck/File/Theodor%20Herzl.pdf

  8. מאת אלעד הן:

    אני כמובן רואה חיוניות רבה במושג "שמאל לאומי" אבל המסמך של הספרי ואלדד "העבודה המלוכלכת של פואד וברק" יניב, מלבד לעורר בי קבס על הסגנון שלו, הוא בעיקר עוד מאותו מזמור של "בהכל אשמות ההתנחלויות ואם רק הן לא היו הכל היה נפלא (והיה כסף לשכונות וכו')" שהשמאל מזמר כתחליף ליצירת כוח וסדר יום אלטרנטיבי מאז המהפך.

  9. מאת ג'ו כלום:

    אחד הדברים שיותר מעצבנים אותי הוא השוואת כל טענה של אחריות לאומית לפאשיזם.

    יניב והספרי מדברים על הכעס שלהם על המשתמטים מכיוון של סולידריות חברתית. זאת אחת החובות שאנחנו ממלאים בישראל, ולהתחמק ממנה זהה ללהתחמק מתשלום מיסים. כל עוד זה קיים, מי שמסרב לחלוק בנטל לא יכול להחשיב את עצמו שמאל. דאגה רק לישבן של עצמך זה ערך ימיני, לא שמאלי.

  10. מאת אסף:

    חבל לריב על מי הוא "באמת שמאל".
    יש מדיניות שאני תומך בה ויש מדיניות שאני מתנגד לה. יש ערכים שאני מסכים איתם וערכים שאני מתנגד להם. התואר "שמאל" לא מעלה ולא מוריד.
    הטענה שבעל הבלוג מקדם כבר הרבה זמן היא עמוקה וחשובה: הדרך הטובה ביותר לשרת את הערכים האוניברסליים שרבים מאיתנו מחזיקים איננה להחליש את הלאומיות, אלא דווקא לחזק אותה. ועל זה אני חותם בשתי הידיים.
    לעומתו, הספרי ויניב בעיקר נהנים לטנף את הפה, להשטיח את הטיעון החשוב והעמוק הנ"ל, ולהתגאות ברדידות. כאילו אומרים – נמאס מכל הפלצפים, האמת היא פשוטה, והנה היא נזרקת לכם לפנים.
    לא. האמת היא לא פשוטה, ולא צריך לנבל את הפה כדי להעביר אותה. אני לגמרי עם בעל הבלוג בנושא של הקשר בין לאומיות וקידום ערכים אוניברסליים, ולגמרי עם מגבניק בביקורת על ה"מניפסט" העילג הזה.
    אני גם חושב שהם לוקים במחלה שבעל הבלוג התייחס אליה לא פעם של התנשאות כלפי הקורא. הם מעבירים תחושה חזקה שהם עצמם היו מתפקעים מצחוק למקרא "מניפסט" כזה, אבל כדי לשכנע את האינדיאנים, הם כותבים ככה.
    חבל.

  11. מאת אלעד הן:

    ובעניין תוכנית אוגנדה, שאתה מזכיר במאמר שלך, אפנה אותך לערך בויקיפדיה (שכתבתי) וגם לספרו המרתק של ישעיהו פרידמן "גרמניה, תורכיה, והציונות" כדי לקבל כיוון אחר לחלוטין על העניין. להבנתי, תוכנית אוגנדה היא בעיקרה תוכנית שנועדה לחזק את המחוייבות של הבריטים לתנועה הציונית, שלצערו של הרצל הפכה לקרדום לחפור בו עבור מתנגדיו בתוך הציונות, שיצרו סביבה היסטריה ומסע השמצות.
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%AA_%D7%90%D7%95%D7%92%D7%A0%D7%93%D7%94

  12. מאת ג'ו כלום:

    לגדי:
    קודם כל, שמאל לא חייב להיות לאומי. שמאל יעיל אולי כן, אבל האידיאולוגיה השמאלית בבסיסה לא.

    ההבדל בין ימין ושמאל הוא, היסטורית, באיך שמחלקים את ה"אנחנו" ו"הם". הימין מחלק לאומית והשמאל מעמדית, ככה שה"הם" של הימין זה "הפלסטינאים" או "הבריטים" וה"הם" של השמאל זה "העשירים". הבעיה היא שבדמוקרטיה, שנשענת על מסגרת מדינתית ולאומית, השמאל לא יכול לפעול למען פועלי כל העולם, אלא רק למען פועלי המדינה, מה שמכריח שמאל דמוקרטי לפחות להשתמש ברטוריקה לאומית, גם אם לא להאמין בה.
    אצלנו זה איך שהוא עבר מטמורפוזה די מוזרה, כשה"הם" הפך ל"עניים", ומעבר לזה ציר השמאל-ימין אצלנו הפך לציר יוני-נצי. זה קצת מציק, ומה שהם ניסו להציג כאן זאת מין גרסאה של שמאל נצי.

    אבל זה לא עובד, לפחות לא במאמר של ארי שביט [הם לא עשו לי שום חשק לקרוא את הטקסט שלהם]. אני יכול להסכים עם חלק מהטיעונים שלהם, אבל רוב הטקסט נפוח ומעיק נורא, ובעיקר נורא אלים ובוטה ושולל. הם לא מנסים לייצר סולידריות, הם דורשים אותה. הם לא מנסים לבנות גשרים, הם מנסים לשרטט קווי גבול.
    למעשה, הם הולכים בדרך ההפוכה בדיוק ממה שטקסט פוליטי צריך ללכת בה: במקום להציע רעיון ולתת לקוראים להאמין בו, הם אומרים לקורא שאם הוא שמאל, הוא אמור להאמין במה שהם מאמינים. זאת גישה נורא נפוחה, והיא באמת מייצגת לא את השמאל, אלא את הסמול.

  13. מאת בונד ג בונד:

    השמאל הצרפתי סופר-לאומי (אני חי בפריז ומכיר היטב את הכוחות הפועלים).
    לעצם העניין, עם כל ההסתייגויות הרבות שיש לי מחלק גדול מהדברים של הספרי ויניב, ויותר מכך, מהסגנון, אני שמח שסוף סוף רואים איזושהי התעוררות.
    אנשים כמו רות גביזון, אמנון רובינשטיין, בן דרור ימיני, ארי שביט, כמו גם כותב הבלוג ואחרים צריכים להוביל את התהליך.

  14. מאת יורגן:

    יאמר לזכות יניב והספרי שהם הטיבו להבהיר את השנאה שלהם לימין ולמתנחלים. אמנם הם ביקרו קשות את השמאל אך ללא ספק הם מ'שלנו'. אני אנסה להציע הסבר אחר לבעית ה'שמאל הלאומי', שלא מבוסס על שנאת מתנחלים.
    התיאוריה השמאלית היא קוסמופוליטית. המעשה לאומי.
    לדוגמא: לאומיות דורשת לשים אינטרסים של קבוצה אחת מעל האינטרסים של קבוצות אחרות. כולם נוהגים כך למעשה, אבל התיאוריה השמאלית דווקא רוצה שיוויון בין כל בני האדם. סתירה. מה לעשות. לימני ההעדפה הזו היא דבר טבעי, השמאלי הממוצע ינהג כמו הימני, אבל זה לא מסתדר לו. האליטה השמאלית, לעומת זאת, תיצמד לתיאוריה ותסלוד מההעדפה הלאומית. היא תכנה אותה לאומנות, שוביניזם, גזענות, ועוד. מול הפער בין התיאוריה למעשה, היא תגיב בהתנתקות ובריחה מאחריות. הנרקיסיזם, האירוניה העלובה, והפסאודו תיחכום שגדי ציין הם סימפטומים להתנתקות הזו.
    הדוגמא שהביא ירושלמי יחד עם ההבהרה של גדי הן דוגמא לפער בין התיאוריה-למעשה.לפער הזה מתכוון הימין כאשר הוא מתייחס לשמאל בהתנשאות ואומר שהשמאל ילדותי וצריך להתבגר.והפער הזה הוא הסיבה ל'אי הנוחות' של השמאל מהלאומיות.
    הדוגמאות שהבאת, גדי, מסבירות את הצורך בלאומיות ומראות שלאומיות יכולה להביא למימוש הערכים להם מחנכת התיאוריה השמאלית, אבל הן לא נוגעות לשאלת הפער. והפער קיים.
    הפער בין התיאוריה למעשה מתגלה גם בפער בין אליטת השמאל למצביעי השמאל. האליטה השמאלית בולטת יותר בקוסמופוליטית שלה, בליברליות וכל השאר, כי היא יותר מעורה בתיאוריה השמאלית. מצביעי השמאל, לעומת זאת, יותר לאומיים כי המונים הם תמיד יותר מעשיים וכי רובם לא היו בפקולטה למדעי הרוח והחברה, ומאליו לא שטפו להם את המח מהמעשיות הזו באמצעות התיאוריה השמאלית.
    הפער קיים, ולהאשים את המתנחלים בסימפטומים של הפער הזה זה לא רציני. אבל כמה כיף וכמה קל להאשים אותם בכשלים שלנו. תפעיל את הבולדוזר אריק, בוא נתחיל להרוס.

  15. מאת איתמר:

    גדי,
    איך הגעת למסקנה ש:
    "ולמרות שכל זה ברור, ולא רק לשמאל אלא לרוב הישראלים" ??
    תסתכל על הכנסת, נראה לך שרוב חברי הכנסת תומכים בהעברת יו"ש לפתח/אש"פ ?
    אפילו בעזרת כל התמיכה של כלי התקשורת בהעברת המסר השגוי ש"בניה יהודית ביו"ש מובילה לאלימות", עדיין רוב העם בהחלט לא השתכנע ואפשר לראות את זה לפי הדרישה העצומה לקניית דירות ביו"ש, לפי מבנה הכנסת ובזכות זה שכולם זוכרים שהאלימות הערבית התחילה הרבה לפני 67' (כמו שאש"פ הוקם לפני 67')

    אתה וכותבי המסמך ממשיכים בטעות השמאלית הקבועה : אתם מאמינים שרוב העם בדעה שלכם ויש כמה בעיות שאם הן רק יפתרו תחזרו לשלוט. זה לא מבוסס על כלום וזה שגוי, רוב העם שולל את הנחות היסוד של השמאל, וטוב שכך.

  16. מאת מגבניק:

    מאת ג'ו כלום:
    ספטמבר 14, 2009 at 14:38

    ציר השמאל-ימין אצלנו הפך לציר יוני-נצי.

    מאת בונד ג בונד:
    ספטמבר 14, 2009 at 15:01

    השמאל הצרפתי סופר-לאומי (אני חי בפריז ומכיר היטב את הכוחות הפועלים).

    שתי אבחנות נכונות מאד וחשובות, מאחר וכשמחברים אותן יוצא המרצע מן השק:

    אני לא שומע את השמאל הצרפתי קורא להחזרת אלזס לוריין לגרמנים, או לזכות שיבה של 'פליטים גרמנים' לצרפת, ואם כבר -

    גם לא את השמאל האיטלקי קורא להחזרת פריולי-ונציה ג'וליה
    לסלובניה, או את טרייסטה לאוסטריה או ליוגוסלביה לשעבר, או את טרנטינו-אלטו אדיג'ה (זידטירול בגרמנית, דרום הטירול) לאוסטרים, או את ואלה ד'אאוסטה לצרפת,

    ולא את השמאל הרוסי או הפולני קוראים להשבת מזרח פרוסיה לגרמנים, או את השמאל הצ'כי והפולני קוראים לאיחוד שלזיה עם גרמניה,

    ולא (למרות התביעות הלאומיות מספרד של הבסקים, האנדלוסים, הקטלאנים והגליסים) את השמאל הספרדי מכיר בזכויות שיבה של הערבים לאל-אנדלוס (ויש תביעה איסלמית כזו),

    ובטח שלא את השמאל האמריקאי קורא להשבת קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, ניו מקסיקו, ויומינג וקולורדו למקסיקו, ממנה נכבשו ב"מלחמת התוקפנות הצפונית" של 1846-8.

    החלוקה ליונים ונצים היא החלוקה הרלוונטית, והיא זו שצריכה לעלות לראש סדר היום הפוליטי של מי שאיכפת לו – ו*בכך* ליידע את הציבור, במקום בניירות עמדה מגוחכים של האליטה הארסו-יאפית.

    החיתוך 'שמאל ישראלי סולידרי' הוא אוקסימורון, כמו 'אוכל פולני' או 'בדיחה שוויצרית'.

  17. מאת דור:

    גם בשביל מי שמתמחה בטקסטים מופרכים ומגלומניים כמו ארי שביט, זה הישג לא קטן.

    זה לא שאין כאן רעיונות חשובים, אלא שהכל טובע בסגנון כוחני ויהיר. הבעיה היא לא באידיאל, אלא בדרך לשם, שמתעסקת בעיקר בהגדרת גבולות גיזרה, הכפשת מתנחלים וציד ניב גורדונים.

  18. מאת נועם תירוש:

    כתבתי בבלוג שלי, ואתם כולם מוזמנים לקרוא ולהשתתף בדיון, כי ההצלחה והמשמעות העיקרית של הטקסט של הספרי ויניב הוא עצם קיומו והשיח שהוא הוביל.

    גם אם לרוב הטקסט נלעג, גזעני לעיתים, וקשה למצוא בו "שמאלנות", יש חשיבות בדיון שהוא עורר לגבי מהותו של השמאל.

    noamtirosh.wordpress.com

  19. מאת אורי:

    בכל המניפסט הזה, בין כל השטמה לחלקים מרכזיים בחברה הישראלית לסתירה העצמית (שונאים "משתמטים", אבל דורשים לאפשר לכולם בחירה חופשית בין שירות צבאי לאזרחי), אין מענה לשאלה המעשית העיקרית העומדת בפני הלאומנים היהודים שמבקשים לתמוך במשטר הציוני – איך יתממש המעבר של היהודים מהגדה המערבית לתוך הקו הירוק בלי התמוטטות כלכלית ובלי מלחמה פנימית.

    ההתקפה שלהם על יהודים בעלי דרכון זר היא מרגשת במיוחד, מהזווית הלאומית. זה מאוד מתחבר לכך שהיהודים הישראלים הם מיעוט בקרב הלאום היהודי בעולם.

    יפה אגב שהם מצאו מקום להחמיא לפוליטיקאי הבכיר הישראלי היחיד עד כה שהורשע בעבירת מין – חיים רמון.

  20. מאת אבינעם:

    אני דווקא התחברתי מאוד למאמר של השנים – גם כתוב בהומור מתוך ביקורת עצמית, גם מנהלים שיח עם הקורא, והכי חשוב – לאורך כל המניפסט (וזה די לוקח הרבה זמן…) הרגשתי שהם הוציאו לי את המילים מהפה. מצד אחד – ההבנה הדי ישנה ובסיסית שההתנחלויות הן השטות הגדולה ביותר של מדינת ישראל, שהקפיטליזם ירסק כל סולידריות ותחושת ערבות הדדית. מצד שני – יהדות זה לא מילה גסה, דגל / המנון / טקסי יום העצמאות / צה"ל (כ"א לחוד וכולם יחד) אלו סמלים מרגשים שאין צורך להצטדק שאני מתרגש מהם, פליטי כל העולם חשובים אבל שלנו יקרים ללבי לא פחות ולפעמים יותר, זה שאני מוכן לסגת ומודה שמדינת ישראל עשתה אי אלו שטויות בקשר למו"מ עם הפלסטינאים זה לא גורר שהם (הפלסטינאים) הם צדיקי הדור ומאור הגולה ותמיד צריך להתחשב בסבלם. וכן – ההשתמטות מרגיזה, והיא לא באמת אידיאולוגית אלא סתם פרזיטיות ובריחה מאחריות.
    מזמן מזמן לא התרגשתי מקריאת מניפסט / קול קורא כ"כ שגרם לי הזדהות. זה בסדר גודל של נאום ש"י עגנון בטקס קבלת פרס נובל "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים".
    כה לחי! נופת צופים ודבש חרובים!

  21. מאת ירושלמי:

    השמאל הצרפתי סופר-לאומי? אולי. אבל היה אחד, ז'אן ז'ורס, שבהתגבר הטירוף המיליטריסטי באירופה בקיץ 1914 ניסה לבלום את המלחמה הממששת ובאה, ואולי גם היה מצליח אילו נרצח ב-31 ליולי של אותה שנה (ואילו הצליח, יש להניח שהעולם של המאה ה-20 היה נראה הרבה יותר טוב). במקרה או שלא במקרה, הוא היה המייסד של "המחלקה הצרפתית של אינטרנציונל הפועלים" ואחד ממנהיגי השמאל הבולטים שקמו בצרפת אי-פעם.
    ואם נעבור 40 שנה קדימה, אזי הממשלה הצרפתית הראשונה שהסכימה — מרצון — להיפרד מהמושבות הצרפתיות מעבר לים הייתה ממשלתו של גי מולה, שהעניקה עצמאות לתוניסיה ומרוקו ב-1956. תוניסיה, דרך אגב, שימשה בעשור שלאחר מכן בסיס לפעולות של המחתרת הלאומנית האלג'יראית, FLN, נגד השלטון הצרפתי באלג'יריה. שום פוליטיקאי סוציאליסטי בצרפת לא הציע לפתוח במלחמה נגד תוניסיה על-מנת "לחסל את תשתית הטרור" (כל העושה השוואה לעמדתה של מפלגת העבודה ביחס למלחמת לבנון הראשונה או השנייה עושה זאת על אחריותו). גם הממשלה הצרפתית שהודחה ע"י הגנרלים במאי 1958, מתוך שאיפה "שלא לאבד את אלג'יריה", הייתה ממשלה סוציאליסטית (היא הונהגה על-ידי "חזית הרפובליקה", איחוד של מפלגות שמאל שכלל את SFIO). לפחות בעיני הגנרלים, ממשלה זו לא הייתה לאומית מספיק.
    ודרך אגב, אחריות חברתית אינה חייבת להתבטא במסגרת לאומית דווקא, קל וחומר לא במסגרת האתנו-לאומית (הציבור היהודי בישראל) — מסגרת שהיא עצמה זרה למדי לפוליטיקה הצרפתית, המושתתת על המסגרת הלאומית-אזרחית (כל אזרח צרפת הוא צרפתי, בעיני הרוב המוחלט של הציבור והפוליטיקאים).

  22. מאת ירושלמי:

    אלמלא נרצח, כמובן.

  23. מאת שמאלנית לאומית (ולעתים גם קהילתנית שמרנית):

    נהדר!

  24. מאת מיכה:

    ג'ו: "אני יכול להסכים עם חלק מהטיעונים שלהם, אבל רוב הטקסט נפוח ומעיק נורא, ובעיקר נורא אלים ובוטה ושולל. הם לא מנסים לייצר סולידריות, הם דורשים אותה. הם לא מנסים לבנות גשרים, הם מנסים לשרטט קווי גבול.
    למעשה, הם הולכים בדרך ההפוכה בדיוק ממה שטקסט פוליטי צריך ללכת בה: במקום להציע רעיון ולתת לקוראים להאמין בו, הם אומרים לקורא שאם הוא שמאל, הוא אמור להאמין במה שהם מאמינים. זאת גישה נורא נפוחה, והיא באמת מייצגת לא את השמאל, אלא את הסמול."

    נכון מאד. למרות כל הדיבורים שלהם על הסמול נראה שהם לוקים באותו פגם גנטי שמונע מהם לצאת מהעולם הצר שלהם וכל מי שחושב ונראה בדיוק כמוהם, והבולשביזם שמחפש להגדיר וסלק את כל מי שלא שייך. זה בדיוק אותה בעיה שיש בענפים היותר קיצונייים של הששמאל. חבל שהם פרסמו את זה. אם הם היו מנקים את כל הבולשיט, העויינות לכל מי שלא שייך, והשפה הכאילו עממית, ומשאירים את הרעיונות ההבסיסיים היה בטקסט שלהם איזה ערך. ככה הם רק גרמו עוד נזק ועוד ניכור.

    "אנשים כמו רות גביזון, אמנון רובינשטיין, בן דרור ימיני, ארי שביט, כמו גם כותב הבלוג ואחרים צריכים להוביל את התהליך."

    דוברים יותר מוצלחים של אותם רעיונות.

    ———-

    מגבניק: "ובטח שלא את השמאל האמריקאי קורא להשבת קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, ניו מקסיקו, ויומינג וקולורדו למקסיקו, ממנה נכבשו ב“מלחמת התוקפנות הצפונית“ של 1846-8."

    מלחמת התוקפנות הצפונית היא מלחמת האזרחים ולא המלחמה אליה אתה מתכוון (ארה"ב-מקסיקו).

    לפני כמה שנים הייתי בסן פרנסיסקו. היה תערוכה על מקסיקנים, ואחד הדברים שהיה קצת מטריד היה שבאיזשהו מקום בתערוכה נאמר שחלק מהמקסיקנים משתמשים בשם האצטקי לקליפורניה. אני לא חושב שזה רציני, אבל זה היה קצת מוזר.

    "ולא (למרות התביעות הלאומיות מספרד של הבסקים, האנדלוסים, הקטלאנים והגליסים) את השמאל הספרדי מכיר בזכויות שיבה של הערבים לאל-אנדלוס (ויש תביעה איסלמית כזו),"

    אני חושב שהרעיון לתת זכות שיבה ליהודים ספרדים עלה בספרד, אני לא יודע בקשר למוסלמים. כמובן יהודים הם לא מיעוט מאיים בדרך כלל. זה רעיון טפשי.

    בכל מקרה, בכל מקום בעולם (הדמוקרטי) יש שמאל מתון שנוטה להיות יותר לאומי, ושמאל קיצוני שולי יותר שנוטה לפעמים להיות אנטי-לאומי.

    "החלוקה ליונים ונצים היא החלוקה הרלוונטית,"

    לא רק. במקום לכתוב עשרות עמודים אפשר לצמצם את הכל למספר נקודות פשוטות כאשר הרעיון הכללי הוא מתינות (משהו שחסר מאד גם בטקסט הזה). למשל, תמיכה בשלום מבלי להניח שהשלום הוא בהכרח בהשג יד. אכפתיות לזכויות אדם בלי אדישות למציאות בטחונית מורכבת. סולדריות חברתית בלי קולקטיביזם קיצוני וכו'. יש גם מה להגיד על אקולוגיה ופמיניזם (שוב בלי הקיצוניות).

    ———–

    איתמר: "איך הגעת למסקנה ש: ”ולמרות שכל זה ברור, ולא רק לשמאל אלא לרוב הישראלים“ ? תסתכל על הכנסת, נראה לך שרוב חברי הכנסת תומכים בהעברת יו“ש לפתח/אש“פ ?"

    המטוטלת נעה ימינה ושמאלה כבר 20 שנה כאשר חלק גדול מהציבור נמצא באמצע. הציבור הישראלי תמך ברבין שרץ על מצע של נסיגה אבל בסגנון מאד ביטחוניסטי. אז הם תמכו בנתניהו שהתנגד לנסיגה אבל לא יותר מדי. ואז בברק, שתמך. ואז בשרון (ליכוד) ואז בשרון (קדימה) ואולמרט, ועכשיו שוב נתניהו. לכך צריך גם להוסיף את הנטייה של ימנים למתן את עמדותיהם כאשר הם מגיעים למשרד ראש הממשלה, ולא רק. בגין, שרון ונתניהו באו מהימין אבל מצאו עצמם מאמצים עמדות מרכזיות. מרידור, אולמרט ולבני הם נסיכים רביזיוניסטים שהפכו לתומכי פתרון שתי המדינות.

    ————

    "התיאוריה השמאלית היא קוסמופוליטית. המעשה לאומי."

    הפער בין אידיאלים למציאות הוא לא יחודי לשמאל. גם לא הפער בין עקרונות אוניברסליים ומציאות מקומית, וגם לא ההנטייה לנסות לשלב בין ערכים ואינטרסים שונים.

  25. מאת שיר:

    במדיה צמאת הדם של ימינו – הבמה מופקרת למי שצועק ומנבל את פיו ובוכה ורוקד על הדם ויודע גם לעשות טריקים בקלפים.

    אז הספרי ויניב מנבלים את פיהם ויורקים שנאה ורפש על מי שאפשר.
    נו טוב.

    יש בעיה עם זה שבאופן די עקבי המתונים לא עושים מהפכות בשום מקום.

  26. מאת ג'ו כלום:

    אני מצטער, אבל אין שום דבר קוסמופוליטי בשמאל היוני הישארלי, ובעיקר לא באליטה שלו.

    אין שום דבר קוסמופוליטי בהרשאה הגורפת לערבים באשר הם לדכא את נשותיהם "כי ככה זה בתרבות שלהם".
    להיות קוסמופוליטי זה להאמין שכל האנשים, באשר הם, זכאים לזכויות שאתה זכאי להם. ויותר מזה, זה אומר שאתה מוכן לדמם בשביל זכותם לזכויות האלו.
    היוניות הזאת היא הכל חוץ משמאל, מאמונה יוקדת בזכויות אדם. האמירה הזאת שצריך לתת להם מדינה כשאנחנו יודעים טוב מאוד מה יקרה לאזרחיה, האמונה שזה בסדר כש"הם" זורקים אחד את השני מגגות ומנהיגים דיקטטורה איומה בצד השני, היא ממש לא שמאל ולא קוסמופוליטיות.

    יוניות היא כניעה לתכתיבי המדכאים, וזה הכל חוץ משמאל. זה גם לא ימין. זה סתם רכיכות אופי כזאת.

  27. מאת עידו לם:

    ג'ו צודק השמאל הרדיקלי הוא הכול חוץ ממוסרי ואם אתם רוצים דוגמא קבלו: בשנות ה50 יצאו צעירים בריטים סמולנים בקריאה better red then ded שהמטרה הייתה להיכנע לתכתיבי סטלין ולהפוך למדינה קומוניסטית העיקר לברוח ממירוץ החימוש. אם זה לא בוגדים ופחדנים אני לא יודע מה כן.

  28. מאת סמולן:

    אויש… !

    אני מתנצל מראש על הטון התוקפני. מה שהספרי ויניב כתבו הוא זבל סינטתי, קפיטליסטי, רביזיוניסטי ומניפולטיבי. ואפרט.

    1. זבל: מה לעשות, אחרי צפיה ביצירת המופת של הספרי (פולישוק), ברור שהוא מסוגל להיות הרבה יותר.

    2. סינטתי: החלק החושפני בפמפלט הוא פרק (4), בו מתוארת מציאות חלופית, ובה הכותבים נשבעים שהם גדלו בתור אותו "שמאל". הם לא. הספרי היה נוער ימין, מדריך בית"ר, וכדומה. על כן, המסמך מנסה לעורר תחושות אצל קוראים שבניגוד להספרי ויניב, כן גדלו במה שהוא מכנה "שמאל". זהו אותו סוג הזדהות שעולה מתוך תשדיר פרסומת: דומה הדבר למצב שבו הקריאייטיב אינו זהה לדמות הראשית שתוביל את הפרסום (בר רפאלי). כך גם כאן, ולכן: הטקסט סינתטי, הוא משקף ערבוב בין הכותב והמספר.

    3. קפיטליסטי: להלן תיאוריה פרי עטי. יש קפיטליזם, קומוניזם (להלן: סוציאליזם דסטרוקטיבי) וסוציאליזם קונסטרוקטיבי, הקרוי לעתים סוציאל-דמוקרטיה. בישראל קראו לו "מפא"יניקיות". ההבדל בין השניים אינו אידיאולוגי, או אינו רק אידיאולוגי, אלא מבני. הקפיטליזם מממן את הצלחתו בבחירות דרך מחויבות לבעלי ההון שתמומש לאחר הבחירות, ולכך קוראים "שחיתות אישית". הסוציאליזם הדסטרוקטיבי לא מתכנן לערוך בחירות כלל, אלא רק להרוס את הקפיטליזם, ואילו הסוציאליזם הקונסטרוקטיבי מעמיד את עצמו לבחירות כמו שעון, אולם טורח לנהל במהלך כל שנות הקדנציה מערכת הכפשה יעילה, בדרך כלל גם אינטליגנטית, נגד אויביו מימין ומשמאל, כלומר נגד חירות ומק"י. המערכה מתנהלת מבפנים, כלומר דרך זרועות שלטוניות, ועל כן גם דרך תקציבי מדינה: הרביזיוניסטים כינו זאת "שחיתות מוסדית", ואכן זו היתה ה"שחיתות" שלפיה הואשמו אנשי מפלגת העבודה בשעתו, תחת הכותרת "מושחתים נמאסתם", כי הם לא לקחו לכיסם, אלא שינעו כספים לתנועתם. זו אכן שחיתות. אבל עצם העובדה שנזקקו לה משקפת משהו על המצב האידיאולוגי בשנות השבעים: הקפיטליזם בעליה, ואיכות ערוצי ההפצה של האידיאולוגיה מטעם מפלגת השלטון הנצחית בירידה, ועל כן המפלגה ההיא הובסה.
    כל זאת בא לומר, שסוציאליזם קונסטרוקטיבי דורש, ממש כך, מפלגה שתהיה בשלטון זמן ממושך מאד. היות והיא לא תהיה אהובה על אנשי עסקים, כלומר בעלי הון, היא בוודאי תמנף את הזרועות השלטוניות שלה בכדי להפיץ את תורתה, וכל עוד הדבר מתבצע באופן גלוי, וכל עוד המפלגה הזו מתייצבת לבחירות חופשיות, הוא גם לגיטימי. אבל הספרי ויניב לא רוצים את זה, אלא משטר דו מפלגתי, פחות או יותר רפובליקנים ודמוקרטים, שתי מפלגות שמתחרות על כספים די דומים, וממילא מחויבות להחזיר טובות לשלל אנשי עסקים לאחר הבחירות. זוהי תפיסה קפיטליסטית.

    4. רביזיוניסטית: בישראל, הסוציאליזם יוצג על ידי ואריאנט ייחודי, בשם "סוציאליזם קונסטרוקטיבי", סיסמתם של ברל כצנלסון ושל בן גוריון. הסיסמה כאן חשובה יותר מהתוכן הקונקרטי, שממילא מפורש אצלם באופן כמעט פשיסטי. זוהי סיסמה שנולדה בישראל, ובמשך עשרות שנים הצליחה ליישם את הפלא הגדול: סוציאליזם (קונסטרוקטיבי) ללא משאבי טבע בבעלות מדינה. כלומר, המדינה הזו, ישראל, הדגימה כיצד אפשר להשתמש בסוציאליזם בתור שיטה ולא בתור מטרה. המטרה היא שיהיה טוב, השיטה היא שוויון, השיטה היא אחווה, השיטה היא סולידריות. אבל המטרה, היא פחות או יותר המטרה של הקפיטליסטים, כלומר הרביזיוניסטים. הדבר הזה עבד, כי הוא שיטה מצוינת, למגינת ליבם של רביזיוניסטים רבים, כולל אלו שגילו לאחר זמן ניכר שהרביזיוניזם הוא פשיזם, כלומר רוע. אלו לא יצאו נגד המטרות של מפאי, אלא נגד שיטותיה: הם הכפישו אותן כ"רעות". נטען שמפאי, שקלטה מיליוני עולים, שנאה מזרחים. גם הספרי ויניב טורחים לומר את דברי הבלע הללו, תוך שהם מקפידים לייחס אותם ל"איש עליה שלישית" אלמוני. במקביל, מוכחשת לחלוטין התיאוריה הפוליטית של תנועת העבודה, היא אותו סוציאליזם קונסטרוקטיבי שעמד, כאמור, בניגוד לסוציאליזם הדסטרוקטיבי של הסובייטים, ובמקומה מועלה תיאוריה אחרת. התיאוריה האחרת היא אותו אובר-מענטש, פיהרר, על אדם, בן גוריון. הוא מי שלמרות היותו צבוע בצבעי ההסוואה של האדומים, היה למעשה רביזיוניסט כדבעי. מנהיג שיש ללכת אחריו באש ובמים. המעבר מהיסטוריה של אנשים להיסטוריה של מנהיג הוא מהלך רביזיוניסטי, והוא ההיפך ממפאי, שבה האיום החזק ביותר שהיה לבן גוריון, הוא איום בהתפטרות. מכל מקום, התנועה הזו אחזה בעוד כמה כישרונות: שרת, אשכול, ולדעתי גם גולדה. בוודאי שאפשר להזכיר את טבנקין ואת כצנלסון. העיקר, בכל מקרה, אינו האישיות הכבירה יותר או פחות, אלא השיטה – ואת השיטה, כלומר ביצועיזם קולקטיבי דקדקני ועתיר פרטים, עזים ודונמים, כולם הכירו. אולם מה שהספרי ויניב רוצים להקים, להבנתי, הוא כאמור מעין מפלגה דמוקרטית אמריקאית, וממש לא השמאל של פעם, כלומר מפאי. וגם לא את מר"צ.

    5. כאמור, אם הם כל כך רוצים ליצור משהו חדש, וכל כך מסתירים את זה תחת המותג הישן והמוכר (עוד דוגמה קפיטליסטית), הרי שהם מניפולטיביים. נדמה כאילו מה שהם רוצים הוא למעשה שכלול קטן במה שיש כיום, התנתקות קיצונית עוד יותר ממה שהיה פעם, ובוודאי לא את שובו של המלך, שממילא איש לא מכיר. זו מניפולטיביות.

    6. אני לא אוהב אותם. נדמה לי שהם כתבו יותר על הקמת הילד-כאפות של הפוליטיקה הישראלית, ולא על משהו סביר. השטחים והאחיזה בהם, בכל מקרה, הם משהו מאד מורכב. ניסינו להפרד מהם, ולא הולך: היהודים קשורים אליהם ועוד איך, והערבים יורים מהם בלי חשבון. אלו שטחים אסטרטגיים. האפשרות המקובלת בפועל על אותו שמאל דמיוני היא של כאילו ויתור, שיצליח לשים מחוץ לאלקטוראט הישראלי את הערבים ביו"ש. זוהי קומבינה זמנית בלבד: בגלל שהם לא יהיו באלקטוראט, אבל כן ישלטו על ידי ישראל (בפועל), הם פשוט לא בעד הרעיון הזה. לא בלי שיבה, כלומר בלי ריקון התכנית הזו מתוכנה. היות וכולם יודעים את זה, כולם יודעים שההצעה הישראלית הזו היא משהו שהפלסטינים ידחו (בחוסר תבונה לדעתי – הם היו יכולים כן לקבל אותה, ולהמשיך משם), ולכן, ההצעה הזו היא בפועל מתכון להקמת מערכת של מדינה ושני חצאי מדינות, שנשלטים על ידי המדינה. בנטואסטאנים שכאלו. לא טוב: לא כמדיניות, ובעיקר לא כחזון.

  29. מאת מגבניק:

    מאת אורי:
    ספטמבר 15, 2009 at 2:09

    "יפה אגב שהם מצאו מקום להחמיא לפוליטיקאי הבכיר הישראלי היחיד עד כה שהורשע בעבירת מין – חיים רמון."

    באמת יפה, ובטח גם מדויק הסטורית – הם הרי אנשים מבינים שם, בתקשורת – לא כמו אצלנו, הפרולטריון.
    רבין, בן גוריון – יוק. רמון, רק רמון.

    מאת מגבניק:
    ספטמבר 14, 2009 at 11:51

    "בארצנו עונת האג‘נדות מגיעה מייד לאחר מכירות סוף העונה כמו שעון שוויצרי, למשל כאן:

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3775329,00.html "

    הכותרת:

    "רמון בוחש בעבודה: קיים סדרת פגישות עם פרץ

    ל-ynet נודע כי שני אויביו הגדולים של אהוד ברק קיימו סדרת מפגשים חשאיים, בהם דנו במהלכים פוליטיים. בכירים בקדימה: "המטרה היא לייצר אלטרנטיבה פוליטית, לא להרוס העבודה" ".

    הכתבה מה-11 לספטמבר, הכתבה של ארי שביט מה-11 בספטמבר, המניפסט מתוארך 'ערב ראש השנה התש“ע' שעדיין לא הגיע – אבל חיפוש בגוגל לא מעלה תוצאות לפני ה-10 בספטמבר.

    כותב ארי שביט:

    "יש לכם אחלה פטנט פה, אבל נשארה רק בעיה אחת: ראובן אדלר המציא את הפטנט הזה לפניכם. הוא אמר שצריך לצאת מהשטחים ולהרביץ לערבים והקים מפלגה שזה היה עניינה – קדימה. למה אתם לא קדימה?

    יניב: "לאדלר יש בעיה עם המנהיגה שלו. היא לא אומרת את האמת. היא יודעת את האמת ולא אומרת אותה. והאמת היא שצריך לחלק את הארץ. גם אם אין פרטנר צריך לחלק את הארץ. וכנראה אין פרטנר. אז אחרי שבעים פגישות עם פלסטינים, שלא יצא מהן דבר ולא ייצא מהן דבר, ציפי לבני כבר היתה צריכה לתפוס את העניין ולומר אותו".

    אוקיי, אז לא לבני, אבל רמון. ***אתם בעצם כתבתם את מצע חיים רמון***: בוטה, ישיר, פשטני ופופוליסטי.

    הספרי: "אני חושב שחיים רמון הוא אחד הפוליטיקאים הכי חכמים שיש בארץ".

    יניב: "חוץ מהנשיקה, חוץ מהנשיקה. מגיע לו סטירה על הנשיקה".

    הספרי: "מתלפפת עליך חתיכה בת 18, בלונדינית, ודוחפת לך את הלשון. צריך להיות עשוי מפלדה לעמוד בזה".

    ועל יניב:

    "אלדד יניב הוא מועמד הרבה יותר מפתיע לכתיבתו של טקסט רעיוני-פוליטי. בשנים 1999-2001 הוא היה יועצו הפוליטי הקרוב של אהוד ברק. בשנים 2002-2006 הוא היה היועץ המשפטי של מפלגת העבודה. בשנים 2006-2007 היה שוב ראש הקמפיין וראש המטה האישי של שר הביטחון. לאורך כל התקופה הזאת יניב נודע כתככן-על, כתחמן-על וכאופרייטור פוליטי מתוחכם ובלתי נלאה. לא בדיוק ברל כצנלסון. לא האדם שיציע לשמאל הישראלי דרך רעיונית חדשה."

    אז מה אני כנפגע תקשורת תמים אמור לחשוב?

    האמת שתמיד התקשיתי בשאלות סטייל 'שתי רכבות יוצאות באותו זמן:
    באחת יושב 'שחיין מצטיין בג'יפה הפוליטית' 'מגדולי הקומבינטורים', 'תככן-על, תחמן-על ואופרייטור פוליטי מתוחכם ובלתי נלאה', 'ידוע ביכולתו לתמרן את התקשורת לטובת האינטרסים של לקוחותיו',

    ובשניה יושבים חיים רמון ועמיר פרץ ב'סדרת מפגשים חשאיים' בהם 'עסקו גם במהלכים פוליטיים עתידיים' -

    באיזה תאריך יפגשו הרכבות, אם 'בכירים בקדימה אומרים: "המטרה היא לייצר אלטרנטיבה פוליטית, לא להרוס העבודה"…? '

    מאת מיכה:
    ספטמבר 15, 2009 at 3:36

    "מלחמת התוקפנות הצפונית היא מלחמת האזרחים ולא המלחמה אליה אתה מתכוון (ארה“ב-מקסיקו)."

    לא במקרה הקפתי את השם "מלחמת התוקפנות הצפונית" במרכאות כפולות, אלא כדי להצביע על עיקרון -

    ברור ששום "תוקפן צפוני" לא יכנה כך את מלחמותיו:

    אצל האמריקאים השם מקובל במדינות הדרום כדי לתאר את מלחמת האזרחים עם היאנקים "התוקפנים", בדרום אמריקה יש המכנים כך (לפי הנטיה הפוליטית, וזה העיקרון שבאתי להראות) את מלחמת מקסיקו ב'צפונים' התוקפנים.

    אבל אנחנו (אני יליד החלק הדרומי של היבשת) הקדמנו בכינוי את מדינות הדרום ב-15 שנה, ולכן הזכויות על השם הן שלנו :-) , ולא של הגרינגוס השמנים עם הסטנגה האיטית שלהם, שהם עוד קוראים לה בחוצפתם 'כדורגל'.

    "אני חושב שהרעיון לתת זכות שיבה ליהודים ספרדים עלה בספרד, אני לא יודע בקשר למוסלמים. כמובן יהודים הם לא מיעוט מאיים בדרך כלל. זה רעיון טפשי."

    אל תשווה, אפילו לא בצחוק:

    היהודים היו נתיני ספרד נאמנים תחת המלכים הקתולים פרדיננד ואיזבלה מייסדי האינקויזיציה, שגורשו על לא עוול בכפם מסיבות גזעניות פרופר.

    ההקבלה לימינו תהיה מן הסתם אזרחי המדינה נרדפי המשטר בגרמניה הנאצית או בדרום אפריקה, המורשים לחזור לאחר הפלת המשטר הגזעני.

    הערבים לעומתם היו כובשים – שליטים ריבונים יריבים במלחמה עם הנוצרים, שכבשו את ספרד מידיהם ב'רקונקיסטה' של 700 שנה.

  30. מאת מיכה:

    סמולן: "אני לא אוהב אותם. נדמה לי שהם כתבו יותר על הקמת הילד-כאפות של הפוליטיקה הישראלית, ולא על משהו סביר. השטחים והאחיזה בהם, בכל מקרה, הם משהו מאד מורכב."

    נכון, צריך לעסוק בנושאים עצמם, והם באמת מורכבים. אז למה אתה מטשטש את המורכבות?

    סמולן: "ניסינו להפרד מהם, ולא הולך:"

    זה תמונה קצת פשטנית של מה שניסינו ולא ניסינו. בפועל מה שניסינו היה מאד מבולבל. מסיני יצאנו לגמרי בהסכם וקיבלנו שלום קר. בשטחים, יצאנו מחלק מהגדה ועזה בהסכם ביניים שלא אנחנו ולא הפלסטינים עמדנו בו. ואז יצאנו מעזה בלבד באופן חד צדדי וכנראה מבלי שתהיה לנו תוכנית צבאית ברורה למקרה שהמלחמה בינינו לפלסטינים תימשך, למרות שזו הייתה אפשרות סבירה בהתחשב בכך שלא הגענו אפילו להסכם הפסקת אש לא כל שכן שלום.

    ניסינו להגיע לשלום בשיטת אוסלו, בשלבים. בלי לפתור את כל הנושאים אבל מתוך תקווה שצעדים בוני אימון יהפכו את ההתמודדות עם הבעיות לקלה יותר. בפועל לא היה אימון והיכולת להתמודד עם הבעיות בשני הצדדים לא נהייתה קלה יותר.

    ניסינו לפתור את הבעיות במכה קצרה בקמפ דיוויד, אבל לא הצלחנו להתגבר על הבעיות שעומדות בינינו לבין הפלסטינים. ושוב, זה לא שהצד הישראלי כבר פתר את כל הבעיות בצד שלו וכל שנותר זה לחכות לפלסטינים (כפי שטוענים בימין תוך התעלמות מזה שהם עצמם לא תומכים אפילו בעקרונות ההיסוד לשלום). וזה גם לא שהצד הפלסטיני פתר את כל הבעיות שלו וכל שהיה צריך זה קצת לחץ על ישראל (בניגוד למה שחלק מהאנשים בשמאל חושבים).

    לא ברור לי מה בדיוק קרה בתקופה של אולמרט/לבני. אבל בבלגן שיש פה מאז התמוטטות תהליך השלום + האינתיפדה + עליית החמאס המצב רק ניהייה יותר מסובך, והבעיות עדיין לא נפתרו בשני הצדדים.

    סמולן: "היהודים קשורים אליהם ועוד איך,"

    זה משהו שאנחנו צריכים להתמודד איתו בלי קשר לשאר הנושאים.

    סמולן: "והערבים יורים מהם בלי חשבון."

    אנחנו נמצאים במלחמה עם הפלסטינים. אידיאלית צריך להגיע לשלום. אם אי אפשר שלום צריך לשאוף להפסקת אש ארוכת טווח ולהתכונן למלחמה. ואם אין ברירה אז צריך להילחם. אבל אנחנו שוקעים באוזלת יד ולא עושים אף אחד מהדברים האלה. לא מנסים להגיע לשלום, לא פועלים להפסקת אש, לא מתכוננים למלחמה.

    סמולן: "האפשרות המקובלת בפועל על אותו שמאל דמיוני היא של כאילו ויתור, שיצליח לשים מחוץ לאלקטוראט הישראלי את הערבים ביו“ש. זוהי קומבינה זמנית בלבד: בגלל שהם לא יהיו באלקטוראט, אבל כן ישלטו על ידי ישראל (בפועל),"

    נכון, זה קומבינה זמנית. אבל זה לא קומבינה זמנית של השמאל, זה קומבינה זמנית של הימין קודם כל, ועכשיו גם של חלק מהשמאל שסובל משיתוק. זה הימין שלא סיפח את השטחים אבל התייחס אליהם כחלק מישראל, שמנהל משא ומתן עם הפלסטינים כאילו הם מדינה עצמאית בו בזמן שהוא רוצה להמשיך לבנות בשטחיםם כאילו הם ישראל. השמאל לפחות יכול לטעון שהקומבינה הזמנית היא זמנית, עד שהפלסטינים כן יסכימו לשלום, או עד שינוי אחר במצב, אבל לימין אין אף תוכנית מעבר לזמני. ומכיוון שהוא תומך בהתנחלויות הוא למעשה מנסה להפוך את הזמני לקבוע, התייחסות לשטחים כאילו הם לא ישראל אבל בניית התנחלויות כאילו הם כן ישראל.

    סמולן: "הם פשוט לא בעד הרעיון הזה. לא בלי שיבה, כלומר בלי ריקון התכנית הזו מתוכנה."

    זה נראה ככה, אבל זה לא בטוח. זה נכון שהפלסטינים לא מוכנים להצהיר מראש שהם מוותרים על זכות השיבה. הימין נתלה בכך כהוכחה שהפלסטינים לעולם לא יסכימו לשלום ולכן צריך להמשיך בכיבוש (תוך התעלמות מכך שהם עצמם לא מוכנים למדינה פלסטינית כמו גם מכל הבעיות האחרות שכרוכות בכיבוש). השמאל מנסה להעלים את הבעיה על ידי כך שהוא אומר שהפלסטינים כן יוותרו על מימוש זכות השיבה בסופו של דבר אבל הם רק לא רוצים לומר זאת (תוך התעלמות שאין לההם שום בסיס לומר מה הפלסטינים יעשו, אם הפלסטינים לא יכולים לומר זאת לעצמם). בפועל אנחנו לא יודעים מה הפלסטינים יהיו מוכנים לעשות. בינתיים אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו עושים במקום להיתלות בזכות השיבה.

    סמולן: "ההצעה הזו היא בפועל מתכון להקמת מערכת של מדינה ושני חצאי מדינות, שנשלטים על ידי המדינה. בנטואסטאנים שכאלו. לא טוב: לא כמדיניות, ובעיקר לא כחזון."

    איזה הצעה, זו שאנחנו מציעים לפלסטינים והם דוחים, או זו שנוצרת בפועל כתוצאה מהסירוב שלהם? הימין רוצה בנדוסטאנים כחזון, השמאל רוצה שתי מדינות. זה החזון. בנדוסטאנים זה מה שקורה אם אי אפשר להגיע לשלום. ואז השאלה שאתה צריך לשאול היא: האם זה טוב יותר או פחות מכיבוש מלא? האם יש אופציה אחרת?

  31. מאת יורגן:

    מיכה
    לא התכוונתי למדוד למי יותר גדול. המסר היה שלהאשים את המתנחלים במתוסבכות של השמאל זה פתטי. כתבתי על השמאל כי זה הנושא של הפוסט וכי רוב המגיבים כאן הם שמאל, ולא כדי להגיד 'הימין יותר טוב'. כאשר הנושא יהיה הימין נתייחס לימין. ככה שתגובתך, שהיא מסוג 'גם לימין יש בעיה', היא לא לעניין. אבל בכל זאת, וכיוון שהעלית את זה – האם תוכל לציין סתירה מהותית בתפיסת הימין בארץ?
    לא הערכה לא נכונה של הקשיים, לא התעלמות ממציאות-אלא סתירה בהשקפה?

  32. מאת סמולן:

    מיכה

    1. אני לא מטשטש מורכבות.

    2. אני לא ימין. כלומר – יש לי חיבה גדולה לעצמאות המחשבתית של הימין, אבל אני לא ימין. כללית, כל אדם נוטה לראות את עצמו כמרכז, ואתה בסופו של יום שמאל אולטרה קיצוני אם אתה רואה אותי מימינך. אולם ברם, אומר את זה שוב: רוב השמאל נמצא מימין לי.

    3. אין לי כוח לעיסוק ב"מה ישראל היתה יכולה לעשות ולא עשתה". אתה לוקח אותו למחוזות הזויים. הפלסטינים קיבלו מדינה על מגש של כסף. ההתרשמות שלי היא שהמצב הנוכחי מכיל מספיק מידע כדי לקבוע שהניסוי הזה לא יכול להצליח, ושהגורם המרכזי באי ההיתכנות של הצלחתו הם הפלסטינים.

    4. השטחים הללו קדושים ליהודים: אין שום סיבה למה שאתה אומר, שאנו צריכים לעבוד על עצמנו. למעשה, אם אתה היית גר על קודש הקודשים של הכנסייה הגנוסטית של צפון סקוטלנד (יש סיכוי שהיא קיימת), אני חושד שהיית נוטה לקבל הסכם הוגן ולעוף מדירתך, ובלבד שלא יהיה על מצפונך מגורים בקודש הקודשים ההוא. אם היה מדובר בקודש הקודשים של האיסלם, אני משוכנע שאפילו לא היית מחכה להסכם ההוגן (בין היתר, כי זה נורא מפחיד להרגיז מוסלמים). עם יהודים, אתה אחר לגמרי. זה משהו שאתה צריך לעבוד עליו עם עצמך :)

    5. יורים בלי חשבון: שוב, אתה משתמט לגמרי מהאפשרות שיש לנו אויב. לא אויב שיעלם, לא אויב שאפשר לדבר איתו, אלא אויב על אמת. אתה צריך לעבוד קצת גם על העניין הזה: מדוע בסעיף שעוסק ברוע ערבי, אתה מדלג בזריזות ליהודים.

    6. הקומבינה והשמאל: דעותינו ביחס לשמאל חלוקות למדי. אבל בכל מקרה, דיברתי על "שמאל דמיוני". כלומר, גם ידידך האנרכיסטים אינם נכללים בו, ולמעשה גם לא שום שמאל שהוא. לכל היותר מפלגת העבודה, וגם זאת רק בהיותה גם קצת אחראית, כיום, למשרד הבטחון, כלומר לחיסול הטרור הערבי. לילה לילה.

    7. הזמני והקבוע, הימין והתכנית. אני איתך בעניין הזה, אבל בלי הבוז האוטומטי לימין. נא עיין בספרו של קרל פופר על דלות ההיסטוריציזם, ותבין עד כמה משוכללת היא התפיסה לפיה יש לפעול רק באופן זמני, ועד כמה תכנון ארוך טווח יכול להיות הדרך לגיהנום. לשיטתי – הכתובה למעלה, אגב – אפשר להיות היסטוריציסט פרוביזורי.

    8. זכות השיבה, ומה שאנחנו צריכים לעשות בינתיים: אחרי שתסיים עם העבודה על עצמך ועם פופר, אני מציע רשימת קריאה נוספת… עמנואל לוינס, על אידיאת האינסוף, אדוארד סעיד, אוריינטליזם, ויצחק בן ישראל על התיאוריה של מחקר מודיעיני. כל הספרים הללו צריכים איכשהו להסביר לך עד כמה מסוכן להשליך את העצמי על האחר: גם באופן בינאישי (לוינס), גם במצב של מחקר ועימות עקיף (סעיד), ובוודאי במצב של מלחמה טוטאלית (בן-ישראל). הפלסטינים אינם אנחנו, ומאד מאד מאה 19 מצידך לחשוב שיש הגיון לדמות אותם כאילו הם אנחנו.

    9. זו שנוצרת בפועל כתוצאה מהדחייה. הימין של היום הוא מתוחכם, חמקמק, מניפולטיבי (קרא אצל ליאו שטראוס על האידיאולוגיה של הניאו-קונסרביטיביות, ועל איזוטרי ואקזוטרי). הוא מסוגל לחלוטין להציע הצעות מתוך תכנון של מה שיקרה כאשר הן יכשלו. יש שקוראים לכך מורשת שרון. אביעד קליינברג דיבר פעם על ה"מזימה השטנית" של שרון – הוא התכוון להתנתקות. התייחסות דומה תמצא גם אצל סרי נוסייבה. על כן, אין לבטוח בימנים גם ובעיקר כאשר הם מחלקים מתנות, או מציעים הצעות. לכל הפחות, לזה כיוונתי.

    10. שמאל (וגם ימין) אינם תכנית מדינית מסויימת, אלא גישה היוצרת את התכנית הזו. ביתר דיוק, זו מערכת דואליסטית המייצרת, כמערכת, שתי תוכניות. לכן, יתכן ימין דו לאומי וחד-מדינתי (ז'בוטינסקי, על קיר הברזל: ממש בפתיחה), ויתכן גם שמאל כזה (החברים שלך), וגם שמאל דו-מדינתי (אתה).

    11. אני חושד שאתה, לשיטתי לפחות, די ימין. אבל בוא נניח לזה.

  33. מאת מיכה:

    כשמאלני אני צריך באופן טבעי להאשים בעיקר את עצמי אם סמולן לא מבין את מה שאני אומר.

    כעקרון יסוד אני חושב שאנחנו צריכים להיות אחראים לעצמנו. אנחנו יכולים לכתוב אלף מאמרים על כמה שאנחנו צודקים וכמה זה לו פייר, וכמה הפלסטינים לא בסדר, ושהם התחילו וכו' וכו', אבל בסופו של דבר זה לא יעזור לנו, שום מלאך ושום מנהיג ושום או"ם לא יפטרו אותנו מהצורך להתמודד עם הבעיות שלנו, פייר או לא פייר. אם יורים עלינו, אנחנו צריכים ללמוד להילחם. אם אין לנו אוצרות טבע, אנחנו צריכים לפתח את מה שיש לנו. אם העיתונות העולמית עויינת, צריך ללמוד איך לעשות לה מניפולציות מוצלחות יותר. אם יש פלסטינים בארץ ויש יהודים בארץ, צריך למצוא את הדרך הכי נבונה להתמודד עם נוכחותם פה במקום לבזבז זמן על ויכוחים על השאלה אם יש דבר כזה עם פלסטיני או עם יהודי. אם אפשר להגיע לשלום צריך לעשות זאת. אם אי אפשר צריך גם להתמודד עם המצב הזה.

    אם להיות שמאל בישראל משמעו להתנגד לשליטה על אוכלוסיה חסרת זכויות, לשאוף לשלום, לא להיות אדיש לחיי לא-יהודים, להיות חששן בנוגע לשפה לאומנית אז אולי אני שמאל. אם להיות ימין זה להיות מוכן לאפשרות של מלחמה, לכבד את הזהות הלאומית של עצמי, ולא להניח אוטומטית שהשלום בהשג יד אז אולי אני ימני. אני לא יודע אם כבר יש משמעות להגדרות האלה. אפילו מה שכתבתי בפסקא הזו הוא שטחי מדי. חבל שמי שניסה לכתוב מניפסט לא עשה עבודה יותר טובה.

    1) "הפלסטינים קיבלו מדינה על מגש של כסף."

    אנחנו צריכים לצאת מצורת החשיבה הזו כאילו אנחנו עושים איזה טובה לפלסטינים. זה אחד מהמחסומים המנטאליים שמקשים לסיים את הסכסוך. אנחנו חושבים שאנחנו עושים להם טובה, הם חושבים שהם עושים לנו טובה. שני הצדדים חושבים שהם יוצאים פריירים.

    2) "אין לי כוח לעיסוק ב“מה ישראל היתה יכולה לעשות ולא עשתה“."

    אבל ישראלים אוהבים לדון במה הפלסטינים יכלו לעשות ולא עשו. אם אנחנו מתעקשים לנהל דיון כזה אז צריך להצייחס גם למעשים שלנו וגם שלהם, לטוב ולרע, ואז לשאול מה לעשות עכשיו במקום לפטור את הכל ב"הפלסטינים אשמים".

    "ההתרשמות שלי היא שהמצב הנוכחי מכיל מספיק מידע כדי לקבוע שהניסוי הזה לא יכול להצליח,"

    אם אתה מתייחס לזה כניסוי מעבדתי אתה צריך להתייחס לכל תנאי המעבדה. אבל המציאות היא לא מעבדה, וזה בדיוק הענייין. זהב לא היה ניסוי מעבדתי, זה היה בלגן של שאיפות סותרות וטעויות, בוודאי בצד הפלסטיני, אבל גם בצד שלנו. אני לא רוצה להשתייך למחנה שמטיל את כל האחריות על ישראל כאילו הפלסטינים הם איזה גורם פסיבי. אבל גם ישראל צריכה לקחת אחריות למצב.

    "ושהגורם המרכזי באי ההיתכנות של הצלחתו הם הפלסטינים."

    פה אתה לא רק טוען שהפלסטינים לא היו מוכנים בעבר לשלום. מה שנכון. ואתה גם לא אומר שהם לא מוכנים עכשיו, שזה אפשרי אבל לא וודאי. אתה טוען שהם לעולם לא יהיו מוכנים. הפטליזם הזה הוא רע יותר לישראל מאשר לפלסטינים. בגלל שאם הדרך היחידה של ישראל להתקיים היא לשלוט על פלסטינים חסרי זכויוות אז אנחנו כן נהיה כמו דרום אפריקה עם תוצאות בהתאם.

    3) "השטחים הללו קדושים ליהודים:" / "שאנו צריכים לעבוד על עצמנו."

    אני חושש שהניסוח שלי יצר רושם שאני טוען שהיהודים צריכים טיפול פסיכולוגי או משהו כזה. זה לא מה שהתכוונתי. המצב הוא כזה: יש שטח שהוא בעל חשיבות תרבותית לעם היהודי. השטח הוא גם שטח כבוש מאוכלס בערבים מוסלמים, והוא גם בעל חשיבות תרבותית לעמים אחרים. השאלה היא איך מתמודדים עם מצב כזה. יש שני דברים שחשובים לנו — שני כוחות סותרים. האחריות לפתור את הבעיה תלויה גם בנו וגם בגורמים האחרים המוכרים.

    במקרה של ידידנו האיטלקים מהפוסט למעלה, הצורך לאזן בין רצונם לבירה לאומית ברומא לבין הסטטוס הדתי של רומא נפתר על ידי הפשרה שיצרה את הותיקן. היוונים לעומת זאת נאלצו לוותר לגמרי על קונסטנטינופול והסתפקו באתונה. הרוסים נאלצו לוותר על קייב (שהיא בעלת חשיבות היסטורית עבורם), כנראה לא בשמחה. כמוהם, גם אנחנו נצטרך להתמודד עם הצורך לפשר בין כמה דברים שהם בעלי חשיבות עבורנו אם אנחנו רוצים להמשיך להתקיים.

    מכיוון ששליטה בפלסטינים אינה אופציה רצויה וגם מדינה דו לאומית אינה אופציה טובה, ואני כן רוצה שישראל תתקיים, אני צריך לאזן בין השיקול של הקדושה מול השיקולים האחרים ולהעדיף את קיום ישראל המודרנית. אבל זה לא אומר שאני אדיש לשיקולי הקדושה. אני מעדיף למצוא דרך להגן עד כמה שאפשר גם על האינטרסים התרבותיים שלנו. אם אפשר להגיע לשלום, חשוב שנתעקש גם בירושלים וגם במקומות אחרים על איזושהי הגנה על מקומות בעלי חשיבות דתית/היסטורית. מכיוון שיש גם מקומות בעלי חשיבות דתית גם בתוך הקו הירוק, ומכיוון שאנשים מבינים את החשיבות של הנושא, נוכל להתמקח. אבל נצטרך להניח שאי אפשר לסמוך יותר מדי על הפלסטינים. מודל של בינאום יכול להיות שימושי. אם אי אפשר להגיע לשלום אז נצטרך להתמודד עם הבעיות האלה באורך יותר חד צדדי, אבל הדילמה עדיין תהיה קיימת. גם במצב כזה לישראל יש אינטרס דיפלומטי להיראות כמי שאינה אדישה גם לשיקולי הקדושה של אחרים.

    5) "יורים בלי חשבון: שוב, אתה משתמט לגמרי מהאפשרות שיש לנו אויב." "מדוע בסעיף שעוסק ברוע ערבי, אתה מדלג בזריזות ליהודים."

    כי אני לא עוסק בסיפורת או תיאולוגיה. רוע לא מעניין אותי. אני מתעניין בפתרון בעיות. אני לא מתעלם מזה שיש לנו אויב. ההיפך הוא הנכון. אנחנו והפלסטינים נמצאים במלחמה. לא הצלחנו להגיע לשלום. להתלונן שיורים עליך כאשר אתה במצב מלחמה זה טפשי. ההשאלה העומדת לפנינו היא איך להתמודד עם הירי. שלום, מלחמה, הפסקת אש, תלונות לאו"ם, מתקפה כוללת או בט"ש הם כלים שמדינה משתמשת בהם כדי להתמודד עם איום בטחוני.

    הימין בצדק מספר לנו שהערבים ירו עלינו בלי חשבון גם לפני 67. הם שוכחים שהערבים המשיכו לירות עלינו גם בין 67 ל-93, לא פחות ואפילו יותר מאשר קודם. והם גם המשיכו לירות אחרי אוסלו, ואחרי התמוטטות אוסלו, ואחרי חומת מגן ולפני ההתנתקות ואחרי ההתנתקות. מצד שני הם גם מתעלמים מכך שאנחנו לא חסרי אונים מול הדברים האלה. שיש לנו השפעהה על איך יורים עלינו. הגענו למצב שבו מצרים וירדן לא יורים עלינו. היה שלב שבו היו לנו הרבה בעיות עם פלסטינים מחוץ לארץ שירו עלינו והתמודדנו עם זה. וניסינו להתמודד בדרכים שונות עם ירי מלבנון. אף פעם לא בהצלחה מלאה, אבל התמודדנו. אני באופן אישי מעדיף את ההמודל הלבנוני הנוכחי — הרתעה מספיק חזקה שרוב הזמן לא יורים עלינו — על המודל הקודם — ירי קבוע אבל רק על חיילים ברצועת בטחון. אבל אף אחד מהמודלים לא היה מושלם. והדרך שבה הסגנו את מה שיש לנו היום בהחלט לא הייתה מושלמת. אני חושב שאחת מהסיבות שהחיזבאללה והחמאס ירו עלינו היא בגלל שהם חשבו שאנחנו לא נגיב בצורה שמשמעותית עבורם. בכל מקרה, זה עוד ממקרהה שבו צריך לאזן בין הרבה שיקולים כדי להתמודד עם הבעיה. להתלונן לא יועיל.

    6) "ידידך האנרכיסטים"? באמת?

    7) ".הזמני והקבוע, הימין והתכנית. אני איתך בעניין הזה, אבל בלי הבוז האוטומטי לימין."

    לפעמים יש לי בוז לימין ולפעמים לשמאל ולפעמים גם למרכז, אבל הוא לא אוטומטי ולא היה קיים בתשובה שלי אליך למעט כהשתקפות של הבוז שלך לשמאל. בעיקרון אני מנסה להימנע מבוז, אבל לא תמיד מצליח.

    "ותבין עד כמה משוכללת היא התפיסה לפיה יש לפעול רק באופן זמני, ועד כמה תכנון ארוך טווח יכול להיות הדרך לגיהנום."

    כמו כל ההכללות זה נכון לפעמים ולא נכון בפעמים אחרות. נעזוב את ההכללות. ישראל לפעמים לוקה בחסר בתכנון ארוך טווח, כאשר צריך תכנון כזה. אני בהחלט מסכים שהזמני יכול להיות שימושי לפעמים. אם אי אפשר להגיע לשלום זה בהחלט נכון. אבל המחלוקת עם הימין נסובה סביב הנסיון של הימין המתון לספח את השטחים בלי לספח אותם על ידי יצירת מצב זמני לכאורה בו בזמן שהם ניסו להפוך אותו לקבוע. אני חושב שבמצב שבו אין אפשרות לשלום זה האינטרס של ישראל להיראות כמדינה שנמצאת בסכסוך עם כמעט מדינה פלסטינית מאשר מצב שבו היא בסכסוך עם עם הנשלט על ידה בו בזמן שהיא בונה התנחלויות.

    8) "הספרים הללו צריכים איכשהו להסביר לך עד כמה מסוכן להשליך את העצמי על האחר: גם באופן בינאישי (לוינס), גם במצב של מחקר ועימות עקיף (סעיד), ובוודאי במצב של מלחמה טוטאלית (בן-ישראל). הפלסטינים אינם אנחנו, ומאד מאד מאה 19 מצידך לחשוב שיש הגיון לדמות אותם כאילו הם אנחנו."

    לא אמרתי שהפלסטינים הם כמונו. אבל מצד שני אין הרבה חוכמה בלהניח שהפלסטינים הם איזה חור שחור מונוליטי מבחינה פסיכולוגית. אני בהחלט מתנגד לנטייה בשמאל להשליך על הפלסטינים את השאיפות שלנו לשלום. אבל באותה מידה זו טעות להשליך עליהם את היאוש שלנו (מרכז) או לייחס להם סרבנות אינהרנטית בלתי משתנה כפי שעושה ההימין. בכל המקרים זה אומר לך יותר על המצב הפסיכולוגי שלנו מאשר על הפלסטינים. ברור לי שהפלסטינים הפכו את השיבה לעניין מקודש ולכן משהו שקשה להם מאד לוותר עליו. יכול להיות שבסופו שלך דבר הם לא יהיו מסוגלים לויתור הזה מעשית ועקרונית. ובכל זאת הפלסטינים אינם מונוליטיים בעניין הזה. יש כאלה שמתעקשים יותר ופחות. בכל מקרה אנחנו לא יכולים לוותר אז זה תלוי בהם. אבל זה חשוב שלא נשתמש ושלא יראה כאילו אנחנו משתמשים בזכות השיבה כתירוץ.

    9) "זו שנוצרת בפועל כתוצאה מהדחייה. הימין של היום הוא מתוחכם, חמקמק, מניפולטיבי (קרא אצל ליאו שטראוס על האידיאולוגיה של הניאו-קונסרביטיביות, ועל איזוטרי ואקזוטרי). הוא מסוגל לחלוטין להציע הצעות מתוך תכנון של מה שיקרה כאשר הן יכשלו."

    אנשים בשמאל הקיצוני נוהגים לחשוב שצעדי השלום וההצעות של ישראל (הימין מנקודת מבטם) הם אף פעם לא כנים ורציניים אלא נועדו להיכשל ולהידחות על ידי הפלסטינים. זו מזימה ציונית שנועדה לגרום לפלסטינים להיראות הסרבנים, הם חושבים. זה מצער איך אנשים מאמצים את דרך החשיבה הפלסטינית לייחס ליהודים מזימות.

    לעומתם יש אנשים שטוענים שכל מה שהפלסטינים עושים הוא לא כנה ונועד רק לגרום לישראל להיראות כסרבנית שלום.

    אני לא חושב שמזימות כאלה משרתות את ישראל אם זה מה שהיא עושה (או רק הימין). במשחק הזה אנחנו מפסידים לפלסטינים. כישראלי, אני חושב שלפחות חלק מהמעשים וההצעות של ישראל הם כנים, אבל הם לא תמיד רציניים. אני חושב שאנחנו צריכים להיות רציניים וכנים בהצעות שלנו אבל גם להיות מוכנים לאפשרות שהצד השני יסרב להם.

    אם שרון יצא מעזה כחלק ממזימה מרושעת להראות שהפלסטינים לא רוצים שלום ואז לחסל את הסיכוי לשלום, אז לא נראה שהמזימה הזו הועילה במיוחד או שהוא סיפר אותה לחברי קדימה האחרים.

    10) "יתכן גם שמאל כזה (החברים שלך), וגם שמאל דו-מדינתי (אתה)."

    מי בדיוק אתה חושב הם החברים שלי?

    אני יכול להגיד לך שמהלך השהות שלי בשמאל ראיתי כל מיני סוגים של אנשים אם נקודות מבט שונות ודגשים שונים. חלק היו חברים שלי, חלק לא. חלק הערכתי את דיעותיהם למרות שלא תמיד הסכמתי, חלק לא. יש הרבה הבדלים בניואנסים.

    כמובן התמיכה בשתי מדינות לשני עמים זה שיגעון פרטי שלי.

  34. מאת תל אביבית:

    עם הערכתי הרבה (באמת) לגדי טאוב, הופתעתי מהסגנון התוקפני של דבריו בפוסט זה (זהו ביקורי הראשון באתר, ולגמרי במקרה).

    ולעצם העניין. קצת מופרך לצאת עם הכרזות נחרצות כמו "רק השמאל באמת לאומי" או "זה השמאל ולא הימין המייצג את האינטרס הלאומי של ישראל". ואילו הימין הוא לא פחות מאשר "סוף הציונות". והכי מגוחך: "אם לא ניקח מהמתנחלים את הדגל שלנו – שלנו!"..

    כי באותה נשימה, יחד עם הפגנת ה"סובלנות" הזאת הוא מגלה את אוזננו כי "שמאל אמיתי נשען על סולידאריות, על יחד"..
    הרי המושג הזר והמאוס ביותר על שמאל הישראלי הוא סולידאריות.

    ובעצם מדובר בדיוק באותו שמאל ש"אוהב את עצמו ולכן שונא את ישראל" כדבריך. אותו שמאל ש"אוהב לומר לעצמו כמה הוא שונה מההמונים הגסים הלאומניים הממנגלים בחג העצמאות" כפי שאתה בעצמך מעיד. וזה בדיוק אותו שמאל עם הסלידה מהדגל ו"הבוז לישראל ולישראלים". מילים שלך.

    ולאותו שמאל "הנשען על סולידארית" כביכול, "ועל ביחד", לאותו שמאל עם הסלידה מהדגל, אתה קורא לקחת מהמתנחלים את "הדגל שלנו – שלנו!". נו באמת. השמאל/סמול הזה, החדש/ישן/אמיתי לא הולך לשום מקום.
    שנה טובה.

  35. מאת הקורא בקפה:

    קראתי את התגובות ,אז לאף אחד אין נוסחה מנצחת וכך צריך להיות,משחקים שחמט של עיוורים.לכן צריך לומר בקול רם המדינה של המוסלמים הפלשתינים היא ירדן. ומי שלא מבין זאת יחיה את הכאוס עוד מיליון שנה.התבוננות היא המפתח להבנה.

  36. מאת מיכאל:

    אני כנראה אחת מהסיבות למניפסט הזה. הצבעתי לעבודה פעמיים – ב 88 ו – 92. מכרו לי שמאל לאומי, ציוני ופטריוטי שידאג להסדר הוגן עם הפלסטינים. בתכלס קיבלתי את שולמית אלוני כשרת חינוך, הסכם "שלום" עם הפלסטינים שהירקן שלי היה משיג תנאים יותר טובים (הכרנו באש"ף, הבאנו עשרות אלפי "פעילים" מתוניס, העברנו לשליטתם ערים וקיבלנו מילמולים של ערפאת על שלום של גיבורים או משהו קיטשי דומה) והחשוב ביותר – הרגשה של פירוק המדינה היהודית. כל שני וחמישי היה עולה ח"כ או שר ומציע לשנות את הדגל או ההמנון, הפוסט ציונים קיבלו לגיטימציה בספרי הלימוד לבתי הספר, חיים רמון קורא לצה"ל – חברת שמירה, פואד יוצא בשמחה מישיבת ממשלה ומכריז בחיוך זורח ש"היום הסתיים חלום ארץ ישראל השלמה" (אבל למה השמחה), ייבוש התנחלויות, הכרזות על העוול שנעשה ב 48 ועוד ועוד.
    אז למדתי את הלקח – תבדוק טוב טוב אם מאחורי ציוני ופטריוט כמו רבין לא מסתתרים להם עדרים של ביילינים, ואלונים שבעצם רוצים לפרק את הפרויקט הציוני למשהו קוסמו פוליטי, אוניברסלי מופרך.
    ועוד משהו לעניין המסמך – ההתנפלות על הציבור הדתי לאומי במסמך דוחה ומגעילה בעיני. אליבא דכותבי המסמך – מכיותר מ – 20 אחוזים מהיהודים במדינת ישראל לאורך כל שנות קיומה צמחו אך ורק – "למעט בודדים פה ושם, הנוער הזה, בוגר מערכת החינוך הדתית ותנועות הנוער, בוגר הישיבות התיכוניות – גזעני ברובו המוחלט. שמרני וצר אופק באופן מביך, אוונגליסטי ולא מוסרי, צורת החשיבה שלו רדודה ופשטנית…“. הייתי מציע לכותבי המסמך לצאת לאוניברסיטאות, לארגוני החסד, לעיירות הפיתוח, לשדרות הצבא והמשפט ולראות את "הנוער הזה". מי שכותב כך על ציבור שלם מעיד על עצמו כגזען, צר אופקים באופן מביך בעל חשיבה רדודה ופשטנית. חבל לי שגדי טאוב שלדעתי מכיר את שלל הפעילויות של הציבור הזה ואף משתתף פה ושם בקידומם – לא התייחס להיבט הזה של המסמך בהערותיו.

  37. מאת משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    במקום לכתוב מגילה, אשאל שאלה קטנה בלבד – איפה שירת השמאלן הלאומי גדי בצבא? יוצר המנפיסט אלדד יניב היה כידוע במחנה ואילו עמיתו שמואל הספרי היה סרבן. אבל לא נורא, מזל שיש בשר תותחים שיממש בשבילכם את השמאל הלאומי.

  38. מאת יואב ש:

    מיכאל, אני חותם כל כל מילה שכתבת. שולה אלוני שרת החינוך, שינוי הדגל וההמנון, העוול ההיסטורי ועוד כל מה שציינת. אני אוסיף עוד שניים: שיחוד חברי כנסת בצהרי היום, והעברה להילוך גבוה של המהלך לסירוס הכנסת. אפשר להוסיף עוד הרבה.
    אפשר היה לראות את המנשר הזה כתחילת חשבון נפש של הפלג ההוא, אבל מעבר לססמאות הלאומיות היפות רואים שוב עוד שנאה והאשמות של כ-ו-ל-ם. כמו שכתבה תל אביבית, סולידריות זה הדבר האחרון שמעניין אותם. "נו באמת. השמאל/סמול הזה, החדש/ישן/אמיתי לא הולך לשום מקום." ראינו אתכם, שמענו אתכם, אנחנו יודעים מי אתם ומה אתם באמת. שבו בשקט.

  39. מאת דניאל עוז:

    מוכרח להגיד שאני מאוכזב מהתמיכה שלך ב"שמאל הלאומי", גדי.
    הספרי ויניב הם לא שמאל משום סוג שהוא. גם לא לאומי.

    המניפסט שלהם הוא אחד הטקסטים העילגים, האינפנטיליים והמטופשים שקראתי מזה זמן רב.

    הם מגדירים את עצמם כלאומנים "של הקו הירוק", הגדרה שמתאימה לאריק שרון.

    הם מתקיפים את ביילין וג'ומס על זה שהם ליברלים, אבל אין להם מילה של ביקורת על בגין.
    הם מעלילים על ג'ומס את העלילה האבסורדית שהוא לא משתתף במאבקים חברתיים. יניב והספרי עצמם הם זוג תעמלנים ועסקנים פוליטים מהסוג הנמוך ביותר, שלא היו מכירים מאבק חברתי אם היה נושך להם בעכוז.

    הם לא מוצאים שום רבב בעופרת יצוקה, המצבע הצבאי המיותר, האכזבי והנפשע ביותר בתולדות ישראל, אלא טוענים שהיה צריך לעשות אותו מוקדם יותר.

    הם מדקלמים סיסמאות "אין פרטנר" ו"הם יחטפו בלי רחמים", והם מכריזים ש"מעתה כיכר רבין תארח הפגנות בעד ישראל" כי "את שלנו עשינו".

    לפי המניפסט שלהם ברור שהם לא יודעים דבר וחצי דבר על ההיסטוריה של קום המדינה, על בעיית ירושלים, על מתווה גדר ההפרדה, על הפלשתינים כולל אזרחי ישראל והעולם הערבי בכלל, ולכן גם אין להם שום פרופורציה מה חשוב ומה לא חשוב בפוליטיקה של המדינה הזאת. שים לב: סעיף 7 במניפסט האינפנטילי שלכם מחרף ומגדף את המשתמטים ואילו סעיף 63 מזכיר לראשונה את קיומם של ערביי ישראל.

    כל העיסוק שלהם עד כה מתמצה במניפסט שנראה כאילו נכתב על ידי ילדים בני 12, ראיונות לתקשרות, הדפס פוסטרים, סטיקרים וחולצות, וזאת בזמן שהבולדוזרים שועטים על שייח ג'ראח.

    המניפסט שלהם על אף התחסדותו נגד גזענות רווי בביטויים של שוביניזם לאומני וגזענות, למשל ההצגה כאסון לאומי את אפשרות הבחרותו של ערבי לראש ממשלה.

    הנה דוגמה מעמ' 78 לסוג הלהג האימבצילי האופייני כל כך לזוג המוקיונים הזה: "מה, משתמט שיגיע פצוע לבית חולים לא יקבל טיפול? זהו, שישראל היא לא דמוקרטיה ככל העמים. היא מדינה יהודית ודמוקרטית. זאת אומרת, דמוקרטיה מיוחדת, סוג של דמוקרטיה, שצריכה לגונן על עצמה לעולם…"
    צריך לקרוא את המילים האלה שתיים שלוש פעמים כדי לקלוט את עומק ומידת הטמטום הגלום בהן.

    בקיצור נמרץ, אין כאן שמאל, אין כאן אפילו סימן לחיים אינטליגנטיים, והתמיכה שלך גדי בזוועה הזאת מאכזבת אותי עמוקות.

  40. מאת סוזי:

    גדי יקר, חבל . הפוליטיקה מחללת אותך, המאמר שלך חלול באופן שאינו נאה לאיש הגות. ניסוחים גורפים, אמירות נטולות בסיס כגון "ההתנחלויות הן קץ הציונות" 'רוב הציבור הישראלי יודע'. כחוקר אתה יודע שזהו סגנון עיתונאי זול שמבקש לעשות מניפולציה בקוראיו. כשבאים לקרוא אותך, מצפים למשהו אחר. אמירות יותר מורכבות, המכירות במורכבות של המציאות ומכבדות את שיקול הדעת של הקורא להכריע בסופו של דבר בעצמו. חלולים חלולים יוצאים דבריך כשהם ניגררים אחרי הפמפלט המעורר שאט נפש. מה קרה לחוש הביקורת שלך? באמת המתנחלים הם סתם גוש בני אדם 'דברנים' חומדנים וכל שאר דברי השנינה המחקים את גדולי שונאי ישראל במאה העשרים?? אתה – יותר מהרבה אנשים – יודע היטב שמדובר באוכלוסייה מבריקה שמדינת היתה שמחה להגדיל את הנפח שלה באוכלוסייה הכללית : המתנחלים הם בראש ובראשונה אוכלוסייה מגוונת מהגבעה הצרפתית ועד אלון מורה ועד ביתר עילית. ד"ר טאוב. לפחות שאתה תגיד את האמת לציבור הרחב, כי אם אתה לא, ממי עוד נצפה שידבר אמת ???תספר שהספרי ויניב טופלים דברים על אוכלוסייה מגוונת שבתוכה חלק נכבד הוא אוכלוסייה עובדת, מתפרנסת, משלמת מיסים, מחנכת להתנדבות לשילוב תורה ומדע, לשיוויון נשים בקהילה, ועוד. המשיחיות זו המצאה של התקשורת שנלקחה ממיעוט קטנטן מבין המתנחלים ואילו הרוב כמו החילוני הרגיל בעיר רואה את המשיח והגאולה כמקום של תקווה, של עתיד טוב יותר שיבוא בזכות מעשינו…ספר את האמת טאוב על הקמת קהילות המשמשות בהחלט אתגר לאדם העירונ י האובד בתוך המרדף האינסופי אחר האושר…במקום לעודד שנאה אולי כדאי לעודד הידברות, וחיזוק המשחק הדמוקראטי שרק הוא יכול לפתור את המחלוקת האמיתית אודות הדרך הטובה ביותר לשמור על המדינה ולחיזוק הציונות. תחשוב על זה ידידנו.

  41. מאת אורן קאשי:

    מר טאוב ,אני מתפלא.
    כותב אתה כי המסמך ארוך ומפורט.

    ללא הערות ,ללא מראה מקום ,המסמך לא נשען על כלום .רק על אינטואיציה אישית ומעט ניסיון .

    "למה אין שמאל ? כי אין" כותב רינו צרור .
    וגם "זה אינו המקום והזמן לבדיקה מדוקדקת".

    ככה זה נראה וכך זה מובן – לפחות לי :
    העיקר שבא מישהו מדבר על חלוקת הארץ – כל השאר פחות משנה.
    אורן קאשי

  42. מאת ישראלית שאיכפת לה:

    גדי טאוב – כל דבריך, בכתובים או ב"מועצת החכמים" הם דברים
    חכמים מפוקחים מנתחים באיזמיל דק ומסירי לוט מעל המציאות העגומה שלנו בארץ.
    ואני מריעה לך על תמיכתך ב"שמאל הלאומי". זו תנועה שיכולה לנקז אליה רבים וטובים – ואולי להוליך שינוי שאנו כה מייחלים לו.
    הרי אחת הבעיות הרציניות של השמאל הוא השמאל הרדיקלי שעושה שם רע מאד לשמאל כולו.
    אני מזמינה אותך ואת קוראי הבלוג שלך לקרוא את הרשימה
    שלי
    עושה שם רע לשמאלנים
    http://www.tapuz.co.il/blog/viewEntry.asp?EntryId=1685035

    בתגובה למאמרו של ישי מנוחין- מאלו ששעטו לגולדשטיין -
    במעריב 22.4.10

  43. מאת אורן קאשי:

    שלום ד"ר טאוב ולכל משתתפי האתר.
    אני מצרף קישור למכתב שכתבתי לחברי ה'שמאל הלאומי'
    בברכה

    http://www.news1.co.il/Archive/003-D-48448-00.html?tag=00-28-52