אוגוסט 31, 2006
פטריוטיזם במחנה הכתום?
רון בריימן תקף אותי נמרצות ב Ynet, על דברים שאמרתי על המתנחלים. אתם מוזמנים לעיין בדבריו במאמרו: מי כאן מסית. (התשובה היא שאני כאן מסית).
מה שהפך אותי למסית בעיני בריימן היה מאמרי פטריוטים עד לגבול הכתום. טענתי שם שעד לפני המלחמה, העיתונות המגזרית של המתנחלים היתה מלאה בביזוי של צה"ל ושל מדינת ישראל (מוסדות ה"גירוש"). עד כדי כך שרבנים מקרב הציבור הזה, אנשים עם אומץ לב ציבורי, יצאו כנגד גל ההסתה העכור הזה. ציטטתי מפיהם. הם היו מודאגים בצדק, ולכן הדיבורים החסודים על איך המתנחלים פרטריוטים ללא רבב צרמו לי.
כתבתי די בכעס. אבל אם אפשר להעיר משהו בפחות כעס, בתור אבחנה, אחד הדברים המתסכלים בדיון הזה, היא שבשיח הפנימי של המתנחלים, לא רק בכסאח שהם נוהגים נגד מתנגדיהם בעיתונות, יש משהו תמוה בעיני: הם לא מפסיקים להחמיא לעצמם על מידת ההקרבה והגיוס שלהם. אין ספק שמידת הנכונות להקריב היא עצומה. אבל איכשהו התוצאות של מפעל ההתנחלות הן אף פעם לא בעיה שלהם. אפילו לשיטתם, מה נעשה עם הדו-לאומיות שלתוכה הם גוררים אותנו? זאת רק דאגה של האחרים? שלא לדבר על הכיבוש. הכיבוש הוא רק בעיה של "השמאל"? הפטור הזה, מאחריות למעשיהם ומהצעת פיתרון, הוא לא רק מרגיז, הוא גם תמוה.
אוגוסט 31, 2006 at 8:19
גדי
קראתי גם את המאמר שלך וגם את של ברייטמן, וניכר ששניכם כתבתם ממקום אמוציונלי-רגשי, שאינו משקף בהכרח את הלכי הרוח הן בציבור "המתנחלי" והן בקרב "השמאל" (או המרכז).
מלחמות גורמות לנו, כחברה, להיות מתגוננים יתר על המידה, לייחס יותר מדי חשיבות לדברים שהם לא בהכרח חשובים, ובעיקר הן מחייבות אותנו לחשבון נפש. דווקא בתקופה זו הייתי מצפה שעיתונאים ופרשנים ייעסקו בליכוד החברה (דהיינו סולידריות) ולא יחפשו אשמים או יעוררו חילוקי דעות במקום שאין מחלוקות.
כתבת הרבה על *השיח הפנימי* של הציבור הימני-מתנחלי, אבל למען האמת, פטרת את עצמך יחסית בקלות. פנית לתשקורת, ולא למתיישבים שם. יצרת הכללה של קבוצה, שכיום, כבר אינה כה מאוחדת בדעה אחת. גם ברייטמן עשה ועושה הכללות סתמיות. בבורותו הוא אפילו קרא לך שמאל קיצוני, ולא שם לב שגם אצלך התחולל איזשהו שינוי תפישתי בנוגע לפתרון מדיני אפשרי.
אני, לכשעצמי, לא לגמרי הבנתי את הטענה שלך בנוגע לגרירה של המתנחלים את המדינה למדינה דו-לאומית, או מדוע הינך חושב של"ימין" יש איזשהו פטור כלשהו מהמצב המדיני. אשמח אם תבהיר את העניין (כלומר תסביר מדוע למשל נסיגה לגבולות 67' תסיר מעלינו אחריות לפלסטינים ו/או תמנע את הפיכתה של מדינת-ישראל לדו-לאומית).
ספטמבר 6, 2006 at 7:35
שלום גדי,
(בעקבות המאמר בynet ותגובתך כאן )
פולחן תיעוב המדינה ומוסדותיה והדה לגיטימציה שאתה מדבר עליהם אמנם קיימים, אך בשוליים *
נכון, חשוב להביא זאת לידיעת הציבור כמו שלא פחות חשוב להדגיש שמדובר במיעוט שבמיעוט. זאת אתה מתחמק מלעשות.
אולי עובדה זו חמקה מעיניך , ואולי הספק שמדובר בעשב שוטה לא התעורר בליבך.
לשם הספק, והעובדה שהוכפשתי לענ"ד, לחינם, אני כותבת לך.
בעניין הספק, סיפור קטן שהביא אחד העם, "נוסע שהזדמן לאכסניא בעיר פלונית שהיה משרת בה כבד פה וכתב בפנקסו – בעיר פלונית משרתי האכסניות הם כבדי פה…"
כתומים/ מתנחלים/ משיחסטים אלו רק כינויי "מחמד" (ותודה מראש) לדתיים לאומים שדעותיהם נרחבות ומגוונות ובעיקר ממלכתיות, תתפלא, לא כולנו כבדי פה.
רוב מוחלט של הדתיים לאומיים מכירים במדינה, בדרכים שבה היא מתנהלת מקבלים החלטותיה (גם אם לא מסכימים) ופועלים נגדן במסגרת החוק .
כך,גם בעמונה לא היה זה מקרה שהגיעו אלפים בודדים ולא הגיע הציבור הדתי לאומי בהמוניו.(כמו בגוש קטיף)
גם קליינר, מרזל, פייגלין וחבריו לא במקרה נשארו מחוץ למסיבה.
העתונות המגזרית,
קצת חבל שפובליציסט רציני כמוך, קורא את מקור ראשון ונקודה ברפרוף ומפספס בדרך הרבה דעות מכלל הקשת הימנית, שאולי לא כתובות בבוטות או ברהיטות כמו הצד שכנגד אבל בכל זאת.
ובאם ב"בשבע" עסקינן, מדובר בעיתון שמגדיר עצמו כ"עיתון הנפוץ…." אך למעשה אין זה בדיוק כך ורק ההגדרה היא דמגוגית ופופוליסטית (מצדם…)
ולנו ה"משיחסטים לכאורה" ביטוי ידוע ביהדות "עשה אזנך כאפרכסת" הידוע יותר כ "יראה הציבור וישפוט",
ולכן אין לנו חשש אם איננו מסכימים עם רוב מסריו של עיתון, לקרוא אותו, ואפילו להכניסו מעבר למפתן ביתנו
אני בטוחה שגם אתה קראת מה שהיה לאורי אבנרי לומר ואולי גם את ניר ברעם וגדעון לוי, אף שלא הסכמת עם דעתם בזמן האחרון, אולי אפילו עיינת בעבר מעט בכתבי עמיתיך לכאורה למקצוע כפפר, שגב ואולי קימרלינג ולמרות זאת לבטח לא חשת שהם מייצגים את "המגזר" שלך.
נכון הם כותבים בין השאר בעיתונים שמייצגים גם דעות אחרות, אך מטעמים מובנים העתונים הללו לא יציגו ב99 אחוז מהמקרים דעות שיוצגו בבשבע. והכיצד אדע את האויב? או להבדיל, כיצד "את אחי אנכי מבקש"? כלומר, איך נלמד את החברה בה אנו חיים ? אולי בדיוק כך
אנו נמצאים בתרבות של החברה הישראלית צורכים אותה ויוצרים בתוכה. בשבת תמצא אצלנו יחד עם מקור ראשון גם ידיעות ומעריב, בחול תמצא אותנו מקשיבים לרב אבינר, לידידיה מאיר, וגם לגבי גזית ורזי ברקאי.
הרבנים,בעלי הממון, שבבעלותם העתון הנ"ל, כתבו דברי טעם רבי חשיבות בנושאי הלכה אחרים ומכאן שורש הבעיה, בפוליטיקה, לעומת זאת, טעמם די רע בלשון המעטה. כך, לפחות עפ"י רוב מוחלט בציבור שלנו.(דת"ל)
הרבנים החשובים שהזכרת בסוף מאמרך לעומת זאת, ממשיכים ולא מרפים ,דרכם שונה .
טוקבקים פרועים כלשונך, ביזוי האחר, הוצאת שם רע ואף לשון הרע היא לא דרכם ואולי לכן קולם פחות נשמע בסביבתך ובמדיה שלה אתה רגיל , שאלו אולי כללי המשחק שלה, אך כאן קולם חזק, ברור ולא מוטל בספק.
כשם שאתה לא תגרום לקומץ "היסטוריונים חדשים" או לאלפים בודדים מהשמאל שקראו נגד, להפוך עורם ולקרוא בעד, אך תוכל לקרוא בקול לאיחוד הרוב שכנגד הדעה הזו.
כך גם אנו ,הבעיה קיימת. אך באשר לשינוי, הדבר היחיד שניתן לעשות, הוא לדאוג לאיחוד חזק יותר של הרוב המוחלט הסולד מההתנהגות הזו וזה מה שאנו מנסים לעשות, בדרכנו.
ובעניין פיתרון, אפשר להסכים שלא לימין וגם לא לשמאל כרגע אין פיתרון אמיתי, הימין לא יושב ביחבוק ידיים בשל כך,ומחזיק בעמדתו שלא לוותר על יו"ש לא רק מטעמים "משיחיסטים" כהגדרתך, אלא בעיקר ובראש ובראשונה כדי לא להפקיר את ביטחון המדינה.
*אודה לך אם תוכל להסביר לי אחת ולתמיד במה שונה שמאל רדיקלי מימין קיצוני (בלי הסברים כלכליים בבקשה…)ולמה השני מאיים עליך יותר מהראשון. למה אתה מכליל אותי בזה השני ואיני יכולה, אם כך, להכליל אותך בזה הראשון
ספטמבר 6, 2006 at 7:50
אביטל, את צודקת שקולם של הקיצונים נשמע ברמה. את צודקת גם, אני חושב, בהערכה, שהם אינם מייצגים את רוב המתנחלים, ואפילו לא את רוב המתנחלים הדתיים. אבל לא במקרה יצאו בסופו של דבר אנשים כמו הרב אלי סדן כנגד התופעה. כי באופן מסורתי – נקרא לזה מדיניות אורי אליצור – רוב ציבור המתנחלים מתייחס בסלחנות יתרה לתופעות האלה, מתוך הנחה שאין זו השעה (אף פעם אין זו השעה) לריב בתוך המחנה. את התשובות האלה שמעתי כבר לפני עשור, בויכוחים על למה לא קמים במחנה הציוני דתי נגד פולחן גולדשטיין. אם המתונים הם אכן הרוב הדומם, יואילו וישמיעו את קולם. יועילו ויצאו חוצץ פעם כנגד הקיצונים וינדו אותם. הרי על דברים קטנים מזה (לימודי "תורה בגובה העניים", לימודי חול בישיבות) כבר היו חרמות ונידויים. ביזוי הממלכתיות הוא לבטח עניין חשוב מספיק כדי שישמע גם קול אחר.