יולי 1, 2009
זהות והגדרה עצמית
עם שמימש את זכותו להגדרה עצמית, שחי במדינה שמבטאת את זהותו, מתקשה לפעמים לזכור איך נראים החיים בלי מימוש של הזכות הזאת. הוא מתקשה לזכור עד כמה הזכות הזאת, שהיא קולקטיבית במהותה, רלוונטית לחיים הפרטיים. הנה תזכורת מתוך סיפור ביוגראפי קטן, של אישה שמעולם לא הכרתי. ראיתי את עדותה המוקלטת בערב בבית התפוצות שדווקא עורר בי חשש בכל מה שקשור להצדקת הציונות: הערב עסק בציונות ושואה. חשש, בגלל הפיתוי לעשות רדוקציה של הציונות ל"לקח השואה" ורדוקציה של השואה למעין הקדמה לתקומה הציונית. אבל לא על כל זה ביקשה אותה אישה לדבר.
היא תיארה במקום זה רגע שחוותה כשעלתה על אוניית מעפילים: היא ראתה שלט מעל דלת שעליו היה כתוב "כניסה". ישראלי מלידה אולי יתקשה לנחש מה כאן מרגש. משהו סימבולי, אולי? כניסה לעולם חדש? לעתיד אחר? הכניסה לבית? לא. אף אחד מאלה. מה שהדהים את האישה הזאת, עצר את נשימתה ממש, היא הסבירה, הוא שימוש ציבורי, פונקציונאלי בעברית. היא מעולם לא ראתה אותיות עבריות בגודל כזה, כלומר כחלק מספרה ציבורית. עברית היתה בשבילה עד אז, היא אמרה, שפה הנכתבת באותיות קטנות, פרטיות, כתב מבוייש שצריך להחביא.
בחוויה הפשוטה הזאת מקופלת תובנה ציונית עמוקה: שאין דבר כזה הגדרה עצמית פרטית. שהפרטת הזהות היא חבלה ביחיד, לא שחרור של היחיד. לכן נכשלו החלומות של ההשכלה והאמנסיפציה. כי אין דבר כזה "יהודי באהלך ואדם בצאתך". אם בצאתך אינך יכול להיות יהודי, משמע שאינך אדם חופשי.
חלק מן המעבר של האליטה בישראל מעולם ערכים של סולידריות לעולם ערכים אינדיבידואליסטי מתבטא בנטישה של התובנה העמוקה הזאת. האליטה החדשה והליברלית הזאת מציעה לנו תפישה אחרת, מופרטת, של זהות. לשיטתה זהות לא תהיה המשותף לקבוצה, אלא להפך, תרכובת ייחודית שירקח כל אחד מאיתנו לעצמו. היא תהיה מין פאזל ציבעוני שכל אחד ירכיב בדלת אמותיו. כל אחד מאיתנו יטייל בסופרמרקט הגדול של מרכיבי-זהות מגוונים (מקצועיים, מגדריים, אתניים, דתיים, פולקלוריסטיים), ויהיה חופשי להרכיב לעצמו את זהותו הייחודית והחד-פעמית, זהות שהיא שלו ורק שלו. רק כך, אומרים לנו, נשמור על תחום הפרט מפני הכפייה הציבורית. רק כך נשלים את החרות הפוליטית (המוגנת בזכויות אזרח) בחרות תרבותית (שהיא האפשרות לבחור זהות).
אבל זו אינה חירות חדשה, אלא עבדות ישנה. זו לא הגנה על היחיד מפני עריצות הקולקטיב, זה האיסור העתיק על היהודים לצעוד – כיהודים – אל מחוץ לאוהלם. זו חזרה לאמנסיפציה שהציעה "ליהודים כפרטים – הכל. ליהודים כקולקטיב – לא כלום". והאמנציפציה לא נכשלה במקרה. היא נכשלה מסיבות עמוקות. היא נכשלה משום שהיא הפריטה את מה שבמהותו הוא ציבורי, משום שהיא שללה את מה שכביכול נתנה. היא נתנה ליהודים שותפות בזכות להגדרה עצמית ובתנאי שלא יגדירו את עצמם כהבנתם.
את כל הסבך הזה יכול להתיר שלט קטן שכתוב עליו "כניסה". ולא בגלל המשמעות המטאפורית שמדמיין ישראלי מלידה כמוני, אלא להיפך, בגלל העדרה: משום שזה פשוט ופונקציונאלי, טבעי ומובן מאליו לכולנו להסדיר את הספרה הציבורית בעברית.
הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 30.6.09
יולי 1, 2009 at 10:09
וואו. מבריק.
יולי 1, 2009 at 11:54
כתיבה יפה, טיעונים יפים, תודה.
יולי 1, 2009 at 13:07
קראתי את המאמר בידיעות אחרונות והסכמתי עם כול מילה.
יולי 1, 2009 at 13:53
נראה לי שזאת תובנה חשובה ויפה שזהות אישית מעוצבת מתוך יחסי גומלין עם הסביבה, ולכן זהות היא באמת לא משהו "פרטי" בלבד, אלא גם באופן מאד עמוק ציבורי. גם נובע מזה שהמדינה, בשל תפקידה המרכזי בעיצוב הספירה הציבורית, היא מרכיב מרכזי בעיצוב הזהות האישי, וכך גם ראוי שיהיה.
אבל זה מעלה שתי שאלות חשובות- ראשית, לא כל דבר ציבורי צריך להיות גם מדינתי. לפעמים המדינה צריכה לקדם ציביון ציבורי מסוים, ולפעמים רק לספק את התנאים ההכרחיים (כגון חופש ביטוי) להתפתחות ציביון שכזה.
ושנית, כיצד צריכה להיראות הספירה הציבורית הזאת? עד כמה היא יכולה להיות מגוונת ומכילה, ועדיין לספק מרכיבי זהות משמעותיים לבני החברה? למשל, האם אפשר לעצב ספירה ציבורית שתיתן מענה גם לחרדי וגם לערבי וגם להומו בירושלים (שיכול כמובן להיות חרדי או ערבי), ועדיין לתת איזו תחושת זהות משותפת, ומבלי להתפרט ולהתפרק? זה אתגר אמיתי. והוא מעיד על המתח, לאו דווקא הסתירה, שבין זהות ציבורית לזהויות פרטיקולריסטיות. (כשגם כאן, זהות פרטיקולריסטית בכל מקרה אין פירושה זהות אינדיבידואליסטית. תמיד מדובר בקבוצות של זהות, ולא ביחידים).
נראה לי שאלה המבקשים לשמר את התובנה החשובה בדבר המימדים הציבוריים של הזהות צריכים לפחות לנסות ולספק תשובות לשאלות הנגזרות ממנה.
יולי 1, 2009 at 14:59
לגדי – זה יפה, איך שאתה מתאר וממחיש את תחושת הסולידאריות החברתית … וגורם לנו להעריך את היותנו בעלי בית ובני חורין…
זה יפה עוד יותר כי הקולות שאומרים את הדבר המובן מאליו והחשוב הזה הולכים ומתמעטים.
תודה
יולי 1, 2009 at 21:01
שרית – הקולות שאומרים את הדבר המובן מאליו הזה הולכים ומתמעטים? מה אחוז היהודים בישראל שחושבים שיש להפסיק את קיומה של מדינת ישראל כמדינה עם צביון יהודי? להזכירך, למרצ הצביעו 2.6% מאוכלוסיית ישראל. נדמה לי שמרבית מצביעי מרצ ונבחריה אינם בעד הפסקת קיום מדינת ישראל כמדינה עם צביון יהודי. נגיד, ששליש מהם כן, ושחצי ממצביעי חד"ש גם הם יהודים שרוצים להפסיק את קיומה של מדינת ישראל כמדינה עם צביון יהודי. אנחנו מגיעים לשלושה-ארבעה אחוזים מאוכלוסיית מדינת ישראל, אולי חמישה אחוזים מכלל היהודים. כלומר, יש לך 95% מהאוכלוסיה שמאמינים בדבר המובן מאליו והחשוב הזה.
(אגב, החישוב הזה כנראה מוגזם, כי 95% זה בערך האחוז שהביע תמיכה במבצע בעזה. לא יתכן שאנשים שרוצים בהשמדת מדינת ישראל כמדינה יהודית היו בעד המבצע בעזה, ובטוח שישנם אנשים רבים [כמוני] שרוצים בהמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, ועדיין התנגדו למבצע בעזה).
.
התגובה של שרית מדגימה בדיוק עד כמה מגוחך הקול של גדי טאוב. הוא נלחם בשצף קצף בשמאלנות קיצונית שקיימת אצל כמה חברים שלו, כנראה, אבל לא קיימת כמעט בשום מקום במדינה. הנזק שהוא עושה זה שהוא גורם לקוראיו ושומעיו חשוב ששמאלנות זו תמיכה בהפסקת קיומה של מדינה יהודית בישראל. נזק דומה זה שכדי להילחם באותה שמאלנות קיקיונית הוא בינתיים מחפש ומייצר טיעונים להקטנה בבעיית הגזענות האנטי-ערבית בישראל.
הדבר החיובי שהוא עושה זה ליצור מראית עין אצל קוראיו כאילו התמיכה שלו בנסיגה מהשטחים היא עמדת מרכז ולא שמאל. צריך להבין שיש אולי מפלגה ציונית אחת שבאמת מחויבת לנסיגה מהשטחים שהפלשתינים אולי יסכימו להתפשר עליה: מרצ. כתבתי למעלה כמה ישראלים תומכים במרצ. גדי טאוב חי בעולם מדומיין ונלחם בעכברים כאילו שהם פילים. התגובה הזו, אם היא פרודית במכוון או במקרה, מדגימה בדיוק את הגיחוך והסכנה שבפועלו.
.
אגב, השלטים במדינת ישראל כיום כתובים גם בערבית. מכאן אני מסיק שגם אם מדינת ישראל תהפוך ל"פלשתינה" מדינה אחת לשני עמים, שלטי "כניסה" עדיין יתקיימו.
.
עוד אגב, אכן יש כאב לא קטן לחיות ללא מולדת, ללא מדינה שאתה מרגיש שהיא שייכת לקבוצה שלך. הוא לא גדול מהכאב של להיות חלק מקבוצה שכובשת וחומסת.
יולי 1, 2009 at 23:34
אתה נלחם בבעיית קש, מדינה בעלת ערכים ליברלים היא לא מדינה שאין בה שלטים (הרי בכל מדינה יש שלטים) אלא מדינה שהשלטים כתובים בה בשפתם של התושבים. כל זמן שבישראל תהיה אוכלוסיה דוברת עברית גדולה מספיק, והיא תהיה ליברלית, יהיו בה שלטים בעברית (וראה את השלטים בכל המדינות הליברליות בעולם, הם תמיד בשפתם של התושבים). הסכנה באה, כמובן וכרגיל, מנטישת הערכים הליברלים ובחירה בערכים "סולדרים" שבשמם יכול השלטון להחליט מחר שבשם הסולידריות הוא יתעלם משפתם של בני המקום (עברית, במקרה הישראלי) ויחליפה בשפה אקראית כלשהיא.
"האמנספציה לא נכשלה במקרה" – היא פשוט לא נכשלה, היא הצליחה. גם היום, 60 שנה אחרי הקמת מדינת ישראל, רוב היהודים מעדיפים להתגורר במדינות בהם יש אמנסיפציה.
יולי 2, 2009 at 0:19
יוסי צודק! תומכי חד"ש ומרצ בכלל האוכלוסיה הם מיעוט זעום אשר קולו, ביחס ישיר לכך, כמעט ואינו נשמע בשיח הציבורי (המיליטנטי והגזעני – כמובן) בישראל.
ראו כיצד פועלת המכונה הציונית המשומנת על כל עסקניה ופקידיה על מנת להשתלט על השיח הציבורי ולדחוק ממנו את המיעוט השולי. תקציבי העתק של קרנות התרבות מופנים אך ורק לקידום יצירה לאומנית-סוציאליסטית ואינם נותנים כל פתחון פה לאמירה ביקורתית כנגד מדינת הלאום; נשיא בית המשפט העליון לא התבייש לומר כי הוא חוסם את שעריו בפני מועמדים שאינם בעלי אג'נדה ציונית; בפקולטות למדעי הרוח נותנים תהליכי סלקציה ומקרתיזם שיטתיים את פירותיהם ולא ניתן למצוא בהן כיום אלא מרצים שטופחי תעמולה ציונית אשר במקום להתמקד במחקר עסוקים מבוקר עד ערב בחתימה על עצומות כנגד האימפריאליזים הערבי וזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים; שרת החינוך מטעם המפלגה הסוציאל-לאומית הודיעה בשנה שעברה כי לא רק שיורחבו שעות הלימוד המוקדשות ללימודי תנך והיסטוריה של עם ישראל, אלא שתונהג גם מדיניות אכיפה חמורה וכל מוסד שלא יקפיד בכבודם של לימודי הליבה הללו, לא יזכה עוד להקצבה ממשלתית; וכמובן במישור הפוליטי, מכוני מחקר ועמותות ימין לאומניות (שאותם כמובן איש אינו טורח לשאול מניין הכסף) מגייוסת לחץ בינלואמי ומכתיבות לשלטון הנבחר מהלכים יהודו-צנטריים קיצוניים בניגוד לכל הבטחותיו לבוחר.
ובכן גדי, די למאבק בטחנות הרוח!
יולי 2, 2009 at 2:23
אתחיל בהסכמה: ליהודים זכות להגדרה עצמית במסגרת מדינה. האמנסיפציה היתה פתרון ביניים בתקופה שבה עידן מדינת הלאום עוד היה יחסית בחיתוליו. ברור אם כן, שהקמת מדינת ישראל היא מעשה מוצדק והכרחי, שבלעדיו היה נגזר על היהודים להישאר חצויים בנפשם ותלושים, ולא מקרה הוא שהדבר התרחש במאה ה-20, עם הבשלתו והשלמתו הכמעט סופית של תהליך בניית מדינות הלאום. גם היום ניתן לשמוע יהודים שאינם חיים בישראל (ההיכרות שלי היא דווקא עם יהודים ממדינות המערב) מעריכים פי מאה מהישראלים את היכולת לחיות בקולקטיב שבו אינך צריך להסתיר אף לא לרגע חלקים מרכזיים מזהותך.
ועם זאת, יש גם כמה הסתייגויות. ראשית, הפתיח "עם שמימש את זכותו להגדרה עצמית… מתקשה לפעמים לזכור איך נראים החיים בלי מימוש הזכות הזאת", מעורר את הרצון להמשיך את המשפט: "… ואולי זהו אחד הגורמים לאטימותם של ישראלים רבים ביחס לצורך הבוער של העם הפלסטיני (שמרכיב הזהות הקולקטיבית קיים אצלו, גם אם זמן היסטורי קצר יחסית) להקמת מדינה עצמאית".
אני לא יודע מהיכן נובע החשש לרדוקציה של הציונות להכרח שנובע מהשואה. הטיעון החזק ביותר שמונע הסתבכויות מיותרות היא בדיוק אותה הזכות של לאום להקמת בית קולקטיבי, כמו כל עם אחר. כמה פשוט. אינני מכיר את ה"פיתוי" לרדוקציה המדוברת, ואם היא כבר קיימת, ישראל היא זו שהשתמשה בה לאורך שנים בשל צרכיה (לא בטוח שאם הייתי מקבל ההחלטות בעניין הייתי נוהג אחרת, אבל גם כך היה ברור שזהו טיעון לצרכים טקטיים, ולא יותר מזה).
"[זוהי] תובנה ציונית עמוקה: אין דבר כזה הגדרה עצמית פרטית". שלושה דברים: זוהי גם תובנה אנגלית, צרפתית, אמריקאית, הודית, סינית וכן הלאה (זוהי גם התובנה של אוהדי כדורגל מסוימים). בנוסף, הזהות הקולקטיבית היא רובד, גם אם חשוב מאוד, אבל איננה שוללת את הרובד של הזהות האישית. אתה ד"ר, איש תקשורת, מורה, סופר, גרוש, אולי אב וכו', וכך כל בני האדם. אם כבר רדוקציה, הפיכת זהותנו למושתתת רק על הציונות או היהדות היא הרדוקציה האמיתית.
דבר אחרון בעניין זה: מוזר שדובר האמון על הפרקטיקה האקדמית הרציונלית, נוקט טענה שבמבחן הזה כל כך קל להוכיח שאיננה חזקה, או שהיא לכל הפחות חסרה מאוד. יש בטענה כזאת הרבה התפנקות, דרישה מובלעת לזכויות יתר, ואמירה מרומזת על עליונותה של הציונות כמהלך מתבקש מתוך זהות מסוימת, על טענותיהם של אחרים הנכנסות בדיוק לאותה משוואה/תבנית.
ולפינת ההסתה: "המעבר של האליטה בישראל מעולם ערכים של סולידריות לעולם ערכים אינדיבידואליסטי…". אפשר להשתמש דווקא באהרן ברק שהותקף כאן כמייצג קלאסי של האליטה. לדבריו – ובמקרה שלו כולם יודעים שהאופציה המרומזת שהוא מזכיר ניתנת למימוש בקלות אם רק ירצה – "באתי לכאן, ולא נשארתי בארצות הברית או במקום אחר. אני רואה במדינה מדינה שהיא בעלת ערכים יהודים ודמוקרטים". איך זה מסתדר עם הטענה המכלילה על *ה*אליטה, המעוניינת להשתית זהות פרטית בלבד? אולי הכוונה היא ל*חלק* מהאליטה? ואולי החלק הזה בכלל זניח? לא שמעתי הרבה אנשי אליטה שמתכחשים ליהדותם. אפילו בני ציפר, שכתב לאחרונה תחת הכותרת (מהזיכרון) "אין לי ברירה אלא להיות אנטישמי", לא מפסיק לעסוק ביהדותו, ובמודע, וכמוהו אחרים.
המונופול על ההתרגשות מהשואה והקשר אליה וללקחיה (שמתמצים בין השאר בהכרזה לכל באי עולם על זכויות האדם – אותן אלה שאנו מפרים ברגל גסה ואכזרית, בין השאר באמצעות שיח שנותן לכך לגיטימציה באמצעות הטלת האשמה על הצד האחר, כפי שמובא כאן בבלוג לא פעם) אינו של החוג המסוים בציונות הטוען לכך במשתמע, וגם המונופול על "ציוניות" (מהי? האם זכותו של העם היהודי למדינה? כי אם כן, למעט פרומיל של אנשי שמאל ממש הזויים ושל חרדים מסוימים, זהו קונצנזוס כמעט טוטאלי) אינו של בעל הטור או של מרכז מציל"ה. הדבר דומה קצת למונופול הדתי על התנ"ך או היהדות "הנכונה".
ומשהו מתודי – נניח שיש מחלוקת עם השמאל הרחוק יותר, האם המכנים המשותפים אינם רחבים יותר מהמפריד? האם לא הגיוני יותר לדבר בעיקר על זכויות האדם (כולל אלה של יהודים, שאפילו בשמאל הרדיקלי מניחים שגם הם בני אדם!) ועל ליברליזם? האם בישראל ההולכת והופכת יהודית יותר ויותר – הן לכיוון החרד"ל ואמנון יצחק והן בבתי המדרש החילוניים הצצים בהמוניהם – הבעיה היא באמת עצם קיומה של זהות קולקטיבית יהודית? האם הסכנה ללגיטימציה של מדינת ישראל נובע יותר משולי השוליים הטוענים בעד מחיקתהזהות הקולקטיבית היהודית? האם המדיום – ידיעות – הוא המסר, ועל כן התוכן הוא פופוליסטי ומסית (גם אם במינוריות מתוחכמת) נגד המטרות הכי קלות?
סליחה על ההארכה, אבל כל העניין הזה של הקרבות בתוך השמאל או השמאל לכאורה, פשוט נשגב מבינתי ומקומם מאוד. סדר העדיפויות הזה לקוי מיסודו. רק לפני קצת יותר משנה הבנתי שהשנאה (או לפחות אנטגוניזם בוער) בין השמאל "הציוני" לבין השמאל "הלא ציוני" של "תיאוריה וביקורת", לבין כל מה שבין לבין, מעסיקה את האגואים הגדולים כמעט כמו הבעיות המהותיות עצמן, ולרגעים נדמה שאף יותר. והכי מצחיק שזה מעביר בדיוק את המסר ההפוך מערכי השמאל ההומניסטיים והסובלניים – והנטועים בקרקע המציאות הקונקרטית, לא מרחפים באטמוספירת ההתפלספות העקרה – ובעיקר מסית את המיקוד מהסוגיות החשובות עצמן. נראה שזוהי דוגמא קלאסית להפרעת קשב וריכוז קולקטיבית. הנה מצאנו עוד זהות חדשה. נקווה רק שהיא אינה מהווה סכנה לביטחון הלאומי.
(יוסי – אני מסכים עם כל מילה שלך, תימצתת טוב יותר את מה שכתבתי אני באריכות. רק הערה קטנטנה: אני הצבעתי חד"ש, ובכל זאת אני תומך בהיותה של ישראל מדינת העם היהודי, כך שהמספרים שציינת אפילו יותר שוליים)
יולי 2, 2009 at 2:25
כשהתחתלתי לקרוא את הרשימה הזאת, לשבריר שניה היה נדמה לי שגדי טאוב סוף סוף הבין מה המשמעות של מסחור השואה לצורך הצדקת כל מעשה עוולה שנעשה בשפ הציונות והמדינה היהודית. כמובן שהתבדיתי מייד. טאוב מתרגש מכך שהאישה האלמונית שאת סיפורה הוא מביא כאן ראתה שלט בעברית באוניית המעפילים. כמו שאמר כאן יוסי לפניי, השלטים בארץ כתובים גם בערבית (עדיין) והמדינה הזאת אמורה להיות גם מדינה של שאר אזרחיה גם על פי החזון הציוני. כמובן שבמשטר של כיבוש הדבר אינו אפשרי. יותר ויותר הופך הקולקטיב הזה ליהודי, ציוני, לאומני בלבד. מיעוט קטן ולצערי זניח, חושב שצריך לשנות את משמעות המושג "ציוני" מהקצה אל הקצה ולנסות למצוא פתרון שיספק את שני העמים החולקים בארץ הזאת מאונס, ולא מרצון. אם יש לקח לשואה, ובוודאי שאין רק לקח אחד, הרי הוא שצריך להזהר מכל מיני שלטים וססמאות לאומניות. ובוודאי שצריך להזהר משלטים בשפה אחת בלבד המדירים את כל ה"אחרים" והמקדשים אחדות מדומה. אבל לטאוב יש מלחמה יותר חשובה– הוא עסוק במלחמת הקודש שלו נגד השמאלנים. כמו שאמר כבר קודמי כאן–לצערי, ניצחת! אין מה להתאמץ יותר.
יולי 2, 2009 at 2:50
סוגיית השימוש בשפה בצורה גלויה כביטוי לזהות קבוצתית ולתחושת החירות של הקבוצה עלתה בפני בג"ץ דווקא בהקשר של שימוש בשפה הערבית. בג"ץ הורה ביולי 2002 לעיריות של ערים מעורבות לשלב כיתוב ערבי בשלטים שהן מציבות. העיריות ניסו להתחמק מהדרישה, ובסופו של דבר הציעו שהכיתוב הערבי יוגבל לשכונות שבהן גרים ערבים. על כך כתבה השופטת דליה דורנר בפסק הדין: "מעמדה של השפה הערבית כלשון רשמית, אינו מתיישב עם צמצום השילוט לאזורים מסוימים בתחומי הרשויות המקומיות המשיבות. לצמצום זה יש אף קונוטציה פוגעת." פסק הדין כולו מעניין מאוד וגם די קריא: http://elyon1.court.gov.il/Files/99/120/041/a10/99041120.a10.HTM
יולי 2, 2009 at 3:41
הערתו של דרור חשובה ביותר. אחד מלקחי האמנסיפציה היה שאין להתייחס אל הערבים אזרחי ישראל כפרטים בלבד, אלא יש לתת ביטוי ציבורי לזהותם הקולקטיבית. על כן קבעה מגילת העצמאות – מסמך פרוגרסיבי וחדשני ביחס לזמנו – שמדינת ישראל "תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" לכל אזרחיה. המגילה התכוונה לתת, וכך גם פורשה בידי בג"ץ זכויות קולקטיביות למיעוטים. לא תמיד כך נהגו ממשלות ישראל, אבל כך היה עליהן לנהוג, ולעתים בג"ץ הוא שהכריחן לכך.
לבטיו של תיאודור הרצל בעניין זה מאירי עיניים אף שבתקופתו לא היתה תנועה לאומית פלסטינית של ממש: הוא מתלבט כיצד על המדינה היהודית לנהוג בנשים ערביות; האם על פי האידיאל שהוא עצמו יישם בתנועה הציונית – שוויון לנשים, או שמא מתוך התחשבות בתרבות הערבית כפי שהבין אותה בזמנו, על כל המשתמע מכך בקשר למעמד האישה. הרצל הקדים את זמנו בהרבה בכך: הוא הבין שאישה ערבייה איננה רק פרט, אלא גם חלק מתרבות. תשובתו אף על פי כן היתה שעל המדינה להקנות לאישה כזאת את מלא הזכויות מצידה, ואילו היא עצמה תוכל לבחור במסורת ולהימנע מלממש אותן אם בכך היא חפצה.
מתוך הבנה כזאת, של הצורך בביטוי ציבורי של זהות, וכן בהגדרה עצמית פוליטית, צריך ציוני עקבי לתמוך גם במדינה פלסטינית, ובחוק שבות שוודאי יהיה לה כשתקום. הרי זה הנימוק שעליו עמדה התנועה הציונית מלכתחילה. כפי שניסחה זאת המגילה: "זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". (ההדגשה כמובן שלי.)
יולי 2, 2009 at 4:15
אהבתי מאוד את היכולת שלך לדלות מהסיפור האנושי הזה את החשיבות החברתית שלו.
סחטיין
יולי 2, 2009 at 4:33
משהו על זהות שבדיוק קיבלתי במייל, פרי עטו של סלמן רושדי:
“For a long while I have believed, this is perhaps my version of Darius Xerxes Cama’s belief in a fourth function of outsidedness, that in every generation there are a few souls, call them lucky or cursed, who are simply born not belonging, who come into the world semi-detached, if you like, without strong affiliation to family or location or nation or race, that there may even be millions, billions of such souls, as many non-belongers as belongers perhaps, that in some, the phenomenon may be as natural a manifestation of human nature as its opposite, but one that has been mostly frustrated throughout human history, by lack of opportunity. And not only by that, for those who value stability, who fear resistance, uncertainty, change, have erected a powerful system of stigmas and taboos against rootlessness, that disruptive, anti-social force, so that we mostly conform. we pretend to be motivated by loyalties and solidarities we do not really feel, we hide our secret identities beneath the false skin of those identities which bear the belongers’ seal of approval. But the truth leaks out in our dreams, alone in our beds (because we are alone at night, even if we do not sleep by ourselves), we soar, we fly, we flee. And in the waking dreams our societies permit, in our myths, our art, our songs, we celebrate the non-belongers, the different ones, the outlaws, the freaks. What we forbid ourselves we pay good money to watch, in a playhouse or movie theatre, or to read about between the secret covers of a book. Our libraries, our palaces of entertainment, tell the truth. The tramp, the assassin, the rebel, the artist, the mutant, the outcast, the delinquent, the devil, the sinner, the traveler, the gangster, the runner, the mask. If we did not recongnize in them our least-fulfilled needs we would not invent them over and over again, in every place, in every language, in every time.”
-Salman Rushdie, The Ground Beneath Her Fee
יולי 2, 2009 at 6:41
לנתי,
אני לא בטוח שהבנתי מה אתה אומר. אתה מתקשה להבדיל בין שמאל ציוני לאנטי-ציוני ולדעתך הכותרת "אין לי בררה אלא להיות אנטישמי" (או כל פרק אחר ממשנתו נוטפת השנאה של בני ציפר כנגד הקולקטיב היהודי-צייוני) היא ההוכחה שהאליטה האנטי-ציונית מכירה בזכות הקיום היהודית הקולקטיבי!?
וכמו כן, מה זו בשבילך "מדינת העם היהודי" אם אתה תומך במפלגה הדוגלת בביטול סממניה היהודים של המדינה? ובכלל, נדמה שאתה מחשיב את עצמך כשותף ל"ערכי השמאל ההומניסטיים והסובלניים", ואם כך שוב, מדוע בחרתה לתת את קולך למפלגה לאומנית פלסטינית "המתאמת עמדות" עם ארגון טרור רצחני כמו החזית העממית?
יכול להיות שהפרעת הקשב בכל זאת איננה קולקטיבית?
יולי 2, 2009 at 6:55
תודה לגדי על מאמר מעניין, אך לדעתי דבריו תקפים רק למיעוט מבין העולים לישראל מאז תחילת הציונות. אצל רובם, העברית לא תפסה מקום מרכזי בזהותם לפני עלייתם לארץ.
מרבית העולים מרוסיה למשל היו מרגישים תחושת בית גדולה הרבה יותר אם שלט הכניסה שהיה מקבל את פניהם היה כתוב בשפה הרוסית ולא העברית.
בלא שהתכוונת לכך, דברייך יכולים להתפרש כמנפיסט בעד מדינה רב-תרבותית המאפשרת ביטויים קולקטיבים למגוון הזהויות בתוכה.
יולי 2, 2009 at 7:28
אין ספק שהציונות מציעה קו מסויים של מחשבה ופעולה, קולקטיבסטי במהותו, אך אולי כדאי להפנות מבט אל אופציות אחרות.
מדינות כמו ארצות-הברית, קנדה ואוסטרליה כוללת ביחד כ- 400 מליון בני אדם. מרביתם הגיעו אליהם כמהגרים מכל תרבויות העולם. הם יכלו לשמור את תרבותם במעגלים פנימיים, אך גם ציבוריים (!) כמו המסעדה השכונתית, בית-התפילה או עיתון מקומי הכתוב בשפתם.
יחד עם זאת במדינות אלה במישור-הציבור הממשלתי נשמרת נייטרלות תרבותית מסוימת המאפשרת לכל בני הקבוצות להרגיש כחלק מהיחד המשותף המבוסס על ערכים דמוקרטיים.
ישפוט כל אחד אם הניסוי הציוני הצליח יותר מאשר מדינות המערב שהזכרתי. אני אישית בספק. לא רק באיכות החיים אלא גם בנושא הזהות.
לדעתי הזהות של אמריקנים, קנדים ואוסטרלים היא יותר טבעית ונינוחה מאשר הר-הגעש של הזהויות הישראליות-יהודיות השונות הנאבקות, מתלבטות ובעיקר שונאות זה את זה.
הציונות התיימרה להשקיט את לבטי הזהות, להקנות מקלט בטוח ליהודים וליצור חברת מופת. בכל אלה היא נכשלה.
יולי 2, 2009 at 16:50
נורית, אני מצטער, אבל פשוט אין לך מושג. סעי לשנה לאוסטרליה, קנדה או ארצות הברית (ולא לפרבר הומוגני, אלא למקום שבאמת חיים בו אנשים מזרמים שונים באוכלוסיה) ותווכחי שמה שאת רואה בטיול קצר או בסרט לא דומה כלל למציאות. אפשר להתווכח על איפה טוב יותר או פחות, אבל לטעון שאין חכוכים בין קבוצות שונות במקומות האלה, או שהם פחותים מהחכוכים בקרב ישראלים-יהודים פשוט לא קשור למציאות כלל.
וזה כשכל המדינות שציינת גם קיימות הרבה יותר זמן מישראל, בצפיפות קטנה בהרבה ובסביבה שאין בה אויבים כלל (אחרי שדאגו לחסל או לנטרל את מי שחיו שם לפניהן, כמובן). תבדקי פעם איך נראתה החברה האמריקנית אחרי 60 שנה, או 160 שנה, או עכשיו, תבררי על הטרור בקוויבק בשנות הששים (אם תמצאי שם מי שיסכים לדבר אתך אנגלית) או על המהומות בין מהגרים לאוסטרלים.
בכל מקרה, נראה לי שלישראל אין סכוי בהשוואות שאת עורכת מול המציאות שנשקפת מעמודי החדשות של הצהובונים המקומיים לזו שב"קרוב רחוק" או "סקס והעיר". הנה רעיון: לפחות שתיים משלוש המדינות שהזכרת פתוחות לקבלת מהגרים – למה לא ללכת על זה?
יולי 2, 2009 at 23:21
ניר, מה כל כך מאיים עליך? נורית לא אמרה שאין חיכוכים במקומות אחרים. ואני גרתי הרבה שנים בארצות הברית, וצר לי, אבל לך אין מושג. נכון, הייתי זר שם, והכל נראה אחרת. אבל אחרי עוד כמה שנים בהר הגעש השסוע והאלים כאן, אני יכול להבטיח לך- אין מה להשוות.
כל מה שנורית אמרה, וצדקה, הוא שיש אפשרות לשמר את המימדים הציבוריים של הזהות שגדי דיבר עליהם במסגרות תת-מדינתיות. יכול להיות שבמובנים מסוימים זה פחות מתאים לישראל. לי זה בכלל לא ברור. לטעמי בהחלט אפשר היה להעביר חלק מהמאפיינים היהודיים של המדינה למישורים ציבוריים שאינם מדינתיים. אבל זה דיון שצריך לנהל בלי להתנפל על מי שמעלה את הרעיון.
וכמובן שההצעה שלך לנורית לעזוב אם המצב לא מוצא חן בעיניה מיישם את השוביניזם התוקפני שנודף מכל פיסקה בתגובה שלך.
יולי 2, 2009 at 23:23
ואגב, נורית, את אומרת שהציונות מציעה את המודל המדיני-קולקטיביסטי. זה בהחלט לא מדויק. היו גם היו קולות בציונות שדווקא חשבו שהתרבות היהודית תישמר ברמה הציבורית אך לאו דווקא המדינתית. והרצל היה אחד מהם.
יולי 3, 2009 at 2:44
הי יוסי האחר,
לעניין ציפר, אני באופן אישי קורא אותו עם חיוך ובתחושה שלא לכל מילה שהוא כותב הוא מתכוון. נראה שבלא מעט מקרים הוא מקצין גם מעבר למה שהיה חותם עליו ברגעים של יישוב דעת ורצינות בשביל הכיף, כי הוא אוהב להרגיז. גם אם אני טועה, ציפר מביע בסאב טקטס של כמעט כל פוסט את אמונתו שברור שבית לאומי לעם היהודי זה רעיון טוב ולגיטימי, רק חבל שהבית נראה כך, ושאולי באמת אם ככה מתנהגים ההורים, צריך למנות להם אפוטרופוס. יש לא מעט דברים שאני קורא אצלו וחושב שהם לא מדויקים, אבל איכשהו, באופן יוצא דופן, זה לא מפריע לי. אני קורא את זה כספק טורי דעה ספק פיקציה מודעת. ייתכן שאמר לא פעם שליהודים, כמו שהם מתנהגים, לא מגיע בית לאומי, כי ככה הוא, מוקצן, אבל מעולם לא קראתי אצלו משהו שמשתמע ממנו שהעיקרון של מדינה ליהודים איננו לגיטימי.
ובמקרה הכי גרוע שאני טועה ביחס אליו, הוא עדיין רחוק מלייצג קבוצה גדולה בישראל.
בנוגע לחד"ש, היתה מערכת בחירות שבה נמנעתי להצביע להם בגלל ההתבטאויות של בראכה וטיבי (הם רצו לפני כמה שנים יחד), שלא תמיד מתיישבות עם ערכים אוניברסליים. את עיסאם מחול, אם אני מבין נכון, דחקו משום שהוא לא לאומן. אז בהחלט יש בעיה ואני מכיר בה. עם זאת, אין שום סכנה בפעילות המפלגה בשלב זה, היא לא חזקה מספיק. מה שאני חושב עליו בהצבעה להם אלה שני דברים: הראשון, הסכמה עם המסר של שיתוף בין ערבים ליהודים, והשני גישה כלכלית סוציאליסטית. במידה מסוימת זאת הצבעה מחוסר ברירה, כי למרצ אני לא מצליח להביא את עצמי להצביע, זאת מפלגה מאוד בעייתית, בדיוק בשני התחומים שציינתי שגורמים להזדהותי עם חד"ש. לעבודה הצבעתי לא בקלות כשעמיר פרץ הוביל אותה, אבל כולנו יודעים איך זה הסתיים. יש בעיה של אלטרנטיבות, וחד"ש היא בעיני הרע במיעוטו. אבל שוב – אני מסכים איתך לחלוטין שיש גם שם בעיה.
מעבר לזאת – כשאתה מדבר על "סממנים יהודים", צריך לעשות הבחנה בין הסממנים השונים. בית ליהודי העולם כן (אך לא רק), תרבות יהודית כן (אך לא רק), מונופול דתי יהודי על ענייני אישות לא, וכן הלאה. זה עניין של מינונים, ניואנסים ופרופורציות.
יולי 3, 2009 at 7:20
נרטיב הציוני המקובל הוא נרטיב עם סוף טוב. היהודים הרגישו זרים במקומות מושבם והנה הגיעו לארץ המובטחת וחשו מאושרים בביתם החדש.
אם נעזוב את האידיאולוגיה ונתמקד בפרקטיקה נגלה מציאות יותר מורכבת.
כמעט כל קבוצה יהודית של עולים החליפה תחושות ניכור במקום ממנו באו, בתחושת זרות במציאות החדשה. כך קרה לעולים מתימן, מרוקו, הונגריה או רומניה, או רוסיה. שם היו "יהודים" וכאן הפכו למהגרים חדשים עם הלם תרבותי שהסביבה או חלק ממנה מתייחסת אליהם כשונים. הסיבה לתחושת השונות השתנתה, אך מימד הזרות לא השתנה. זאת סיטואציה כמעט בלתי נמנעת במצבי הגירה, אך הציונות הרשמית הייתה עיוורת לכך.
צריך לקרוא את ספרו הביוגרפי של עמוס עוז כדוגמה למשא של המורשת האירופית המודחקת של נופי ילדות שהיקשתה על ההשתלבות "הטבעית" על פי האידיאולגיה הציונית. גם לאה גולדברג כותבת על "כאב שתי המולדות".
יולי 3, 2009 at 7:48
לשרוני:
אבל עם כל דור שחולף, הטבעיות גוברת. רוב הצאצאים לא מתגעגעים לנהרות עירק או לשדות אוקראינה.
יולי 3, 2009 at 9:00
מאמר מדויק.
מומלץ להעביר לכל אלה שחושבים שאפשר כבר לקפל את הדגלים של הציונות היהודית ולמחוק את המגן-דוד (בטיפקס) ולהוסיף עוד כמה מילים להמנון, כצעד לקירובם של הערבים (ולמעשה למחיקתה של הישות העצמאית הציונית-היהודית).
יולי 3, 2009 at 12:19
אני מכירה מקרוב את המצב בארצות-הברית, קנדה ואוסטרליה ומשום כך אני בהחלט שוקלת להגר לאחת מארצות אלה עם משפחתי. ההחלטה לא קלה. מבחינה רציונלית אני יודעת שזו ההחלטה הנכונה. ברור לי שאינני מסוגלת לחיות במדינה לא-דמוקרטית, ושישראל מתקדמת בהדרגה בכיוון זה.
אני חושבת שיואב ספיר צודק שלבני המהגרים יותר קל להשתלב במדינה חדשה, ואני מניחה שלילדיי יהיה יותר קל ממני ליצור תחושת בית בבתיהם החדשים.
הספקות שלי לגבי המיתוסים הציונים עליהם גדלנו התערערו עם השנים וזהו המקור העיקרי להחלטה זו.
יולי 3, 2009 at 13:37
"בחוויה הפשוטה הזאת מקופלת תובנה ציונית עמוקה: שאין דבר כזה הגדרה עצמית פרטית. שהפרטת הזהות היא חבלה ביחיד, לא שחרור של היחיד. לכן נכשלו החלומות של ההשכלה והאמנסיפציה. כי אין דבר כזה ”יהודי באהלך ואדם בצאתך“. אם בצאתך אינך יכול להיות יהודי, משמע שאינך אדם חופשי."
האם ניתן לומר אותו הדברכ על חברי הקהילה ההומוסקסואלית?
האם ניתן להצדיק בכך את מצעדי הגאווה, דגלי הקשת, והחצנת המאבק ההומוסקסואלי? האם ניתן לומר שאין דבר כזה להיות "הומו באהלך ואדם בצאתך"?
(זאת בהנחה שההויה ההומוסקסואלית מהווה מרכיב זהותי בעל משמעות לא פחותה בעוצמתה מאשר ההויה היהודת).
אודה לכם על התייחסותכם.
יולי 3, 2009 at 17:00
דור, במקרה גם אני גר בשלוש השנים האחרונות בארה"ב. ולא צריך לגור כאן – זה יכול אפילו להטעות, אם אתה גר במקום כמו עמק הסיליקון או בוסטון – מספיק להכיר מעט את התרבות והשיח האמריקני כדי לדעת שיש פה אינספור מגזרים שרבים מהם עוינים זה לזה (זה גם הקסם שלה). לטעון שהשסעים החברתיים בארה"ב קטנים מאלה שבין היהודים בישראל זה, אכן, מופרך לגמרי. העובדה שאנשים בארה"ב אדיבים יותר נכונה, ואני גם לומד להעריך את הדיבור הפוליטיקלי-קורקט שאולי הוא שמאפשר את הקיום הזה, אבל כל זה עושה את היום יום נעים יותר, לא משנה את התמונה.
ההמלצה שלי לנורית לבדוק אפשרויות הגירה לא באה מתוקפנות (שוביניזם אני בכלל לא יודע איפה ראית כאן), אלא לגמרי ברצינות. נורית פורשת כאן ובמקומות אחרים את אכזבתה מהציונות ומהקיום בישראל. למה לא לעבור למקום אחר? יש לי מכרים שעברו לקנדה ואוסטרליה, זה לא קשה במיוחד. אני חושב שעדיף גם לאדם וגם לחברה שאנשים יחיו איפה שהם רוצים.
יולי 4, 2009 at 1:09
לא.ח. – יש לא מעט אנשים הומוסקסואלים שסבורים שהומוסקסואליות היא מרכיב זהותי מקביל לדת או לאום, וזו בדיוק הסיבה שהם מניפים את דגל הקשת, מארגנים מצעדי גאווה וכו'. אני אישית לא אוהב את הרעיון הזה, כי אני לא חושב שנטייה מינית אמורה להיות מרכיב מהותי בזהות. אני לא חושב שנטייה מינית מניבה תרבות. היא לכל היותר מגוונת תרבויות קיימות. אני חושב שאחרי השגת שוויון זכויות להומוסקסואלים והתגברות על כל הפוביות החברתיות הקשורות לנטייה המינית הזאת, יש לקפל את הדגלים ולבטל את מצעדי הגאווה, אבל זוהי כאמור דעתי האישית בלבד. אני תמיד שמח לשמוע דעות אחרות לגבי העניין הזה.
יולי 4, 2009 at 3:14
נורית, הציונות השקיטה לגמרי את לבטי הזהות שלי (למעשה, נולדתי וגדלתי בלעדיהם! היא לא העלימה לבטי זהות להרבה אנשים, אבל כך זה ממש בכל חברת מהגרים, וכך זה ממש גם במדינות אחרות שיש בהן מהגרים וזהויות אתניות שונות), היא מהווה לי מקלט בטוח (כן, שמעתי על זה שאנשים בטוחים ביותר באמריקה או באירופה, כי פה יש מלחמות, פיגועים ותאונות דרכים וכו'), ולא, היא לא חברת מופת. ומה היא לעזאזל חברת מופת? סקנדינוויה? כל 'חברת מופת', גם דנמרק הנהדרת, נסדקת ומשנה פניה לנוכח שינויים כלכליים עמוקים, אין דבר כזה חברת מופת, יש לשאוף-לשאוף-לשאוף ולחתור לכך. אז ישראל לא שואפת די לטעמך, הבנתי. עברי לארה"ב, היכן שאת מהללת את חייהם של היהודים שם (כי היהודים שם הם מקשה אחת!), ארה"ב היא ודאי חברת מופת, כל ערכי המופת מעוגנים שם בחוקה! המציאות – קפיטליזם דורסני, חזירי, נרקיסיסטי, הרסני ואדיש-אדיש-אדיש לגורלו של כל מי שאינו "winner" או שסתם אין לו ביטוח בריאות, זה לא מכתים לך את התמונה הוורודה.
מה שאני פשוט לא מצליחה להבין, ממש נשגב מבינתי (אני באמת מוטרדת מזה), הוא מה קרה בדרך שגרם לחלק מהמגיבים פה לשכוח שהמובנות מאליה שבה הם מדברים על ערכים שמיימיים בעודם מכים על חזם וזועקים חמס על התנהלותה של מדינת ישראל – אינה טריוויאלית כלל וכלל. היכולת לעמוד (או לשבת) ולבקר את מדינתכם כאזרחיה היא יכולת מבורכת כשלעצמה, אין לי בכלל תמיהה עליה (ויש לי כל כך הרבה מה להגיד על המדיניות הכלכלית הדוחה של ישראל, וגם על הכיבוש תאמינו או לא) – אבל האפשרות לעשות זאת כאזרחים במדינה יהודית, עצם זה שהיא נראית לכם טבעית כל כך – אומר שהציונות הצליחה.
יולי 4, 2009 at 3:32
ועוד משהו לנורית: התייחסת להערתו של ניר על כך שאת לא מכירה את החיים באוסטרליה, קנדה וארה"ב. לי דווקא די ברור שאת מדברת מתוך היכרות, את פשוט בוחרת להתעלם ממה שלא מתיישב בתמונה הוורודה הזאת. כך גם התעלמת משאר הערותיו של ניר באותה תגובה.
כן, אם תהגרי עם משפחתך לארה"ב, רבים הסיכויים שחייך יהיו טובים. אם יש למהגר עבודה טובה וכסף – נקודת הפתיחה שלו מצוינת, וגם אם לא – בעזרת עבודה קשה ילדיו כבר יוכלו לבנות לעצמם חיים נוחים של ממש. אין בזה ספק, אמריקה מציעה נוחות ותמורה בעד עבודה קשה (מה שישראל לצערנו כמעט שלא, וזה רק הולך ומידרדר). אבל מפה ועד להציג את ארה"ב כאיזה לפיד בוער של סובלנות ודמוקרטיה??? האם הרופאים שנרצחים חדשות לבקרים על כי ביצעו הפלות – זאת סובלנות בעינייך? וכן, נושא ההפלה בארה"ב הוא ממש, אבל ממש לא שולי כדי להעלים ממנו עין. ממש אין מדובר בקבוצות שוליים הזויות. האם חברה נוצרית-שמרנית (וצבועה, לא יודעת אם את מעודכנת בפוליטיקה שלה) שכזו, שבה זכותה של אישה על גופה הוא נושא שעליו קמות ונופלות בחירות, זכות שהיא בכלל issue (!) בשיח האמריקאי, מוקפת בשלל טיעונים אוונגליסטיים עד פעולות רצחניות של ממש – זה הרעיון שלך לסובלנות במיטבה?
והאם צריך להזכיר את אותה ארה"ב, את הדרום שלה – רק 60 שנה אחורה? 60 בלבד! זה כלום! ויש עוד דוגמאות אין-ספור.
אז כן, ארה"ב מציעה הזדמנויות אדירות ונוחות בלתי רגילה למי שידו משגת. שלא לדבר על המרחבים, הטבע, הערים המדליקות, הפרברים החלומיים, הנימוס, ההומור, ועוד שלל צדדים חיוביים למדינה יוצאת הדופן הזאת. אבל בואי נקרא לזה כך. ואם מופת, דמוקרטיה וסובלנות הם שמנחים את בחירתך במדינה להגר אליה, אל תכניסי את ארה"ב באותה נשימה.
יולי 4, 2009 at 5:14
ציטוט על זהות והארץ הזאת. זה שיר שהופיע בשער האחורי של העיר לזכר מחמוד דרוויש. לא הופיע שם המשורר או המשוררת. אבל זה אחד השירים היפים שקראתי.
למחמוד
אחי,
הוי ארצך מולדת
הר טרשים כבר לא
קירח
קולך מהדהד
בוואדי שיבש
זכרון כפות רגליך
הולבש שמלת בטון
ומלט
הוי אחי,
מולדתך מולדתי,
גלי הים
עדיין נושקים
לחופיה.
חתום בשם "אליקו"…
מי שיודע מי זה, מוזמן לגלות לי..
יולי 4, 2009 at 13:29
לדרור- תרשה לי לנחש: אתה סטרייט. אחרת לא היית מתייחס באגביות שכזו לנטייה המינית כמרכיב בזהות. (ואם טעיתי, אני אוכל את העכבר)
*בוודאי* שנטייה מינית היא מרכיב בזהות. כמו שמין (מיגדר) הוא מרכיב זהות ראשוני. רבים מההומואים יאמרו לך את זה, והאמת היא שגם אם אתה (הסטרייט, כאמור…) תחשוב על זה, תגלה עד כמה ההטרוסקסואליות שלך מגדירה אותך. אם לא תצליח, אני מבטיח להרחיב בהמשך.
ולא.ח. – אני הייתי ממקם את מצעד הגאווה יותר בקטגוריה של אקט פוליטי שמטרתו השגת נראות ציבורית ושוויון, וקצת פחות כאירוע ציבורי שתורם ליצירת הזהות ההומואית, אם כי כמובן זה גם וגם. ולכן חשיבותו כפולה…
יולי 4, 2009 at 13:32
"האם ניתן לומר אותו הדברכ על חברי הקהילה ההומוסקסואלית?
האם ניתן להצדיק בכך את מצעדי הגאווה, דגלי הקשת, והחצנת המאבק ההומוסקסואלי? האם ניתן לומר שאין דבר כזה להיות ”הומו באהלך ואדם בצאתך“?"
יש בזה משהו. ה"אנטי-ציונים" (שטוענים שאינם אנטישמים) תמיד מזכירים לי את אלו שמייללים "למה מצעד?" או "למה בירושלים?" (שטוענים שאינם הומופובים). אני חושבת שטוב שסוף סוף שתי הקבוצות (החופפות בחלקן) נהנות מהחופש להפגין את זהותן, לתפארת מדינת ישראל.
יולי 5, 2009 at 8:56
אני מודעת ליתרונות וגם לחסרונות של ארצות-הברית, ושוקלת ברצינות מעבר לקנדה או אוסטרליה שגם מאפשרות בקלות יחסית הגירה אליהם.
המאמר של גדי על חשיבות הספירה הציבורית לשאלת הזהות יכול להיות ישים על קבוצות זהות נוספות מלבד ההומוסקסואלים כולל קבוצת "השמאלנים הביקורתיים" שהפכה להיות חבורה נרדפת בישראל מאז ראשית העשור. לא ניתן להביע עמדה בזכות דמוקרטיה, זכויות אדם או הומניזם ללא קבלת נזיפות, הערות ציניות או צעקות מהסביבה.
גם מבחינה זו החיים בקנדה או באוסטרליה נוחים יותר. כמעט כולם שם בעד זכויות אדם וערכים דמוקרטיים. אינך מרגישה חריגה.
יולי 5, 2009 at 11:40
גם הקנדים וגם האוסטרלים יושבים על אדמתם כיום בזכות יחס לילידים שגורם ליחס ישראל לפלסטינים להיראות כמו לטיפה. אז כן, היום הם יכולים להרשות לעצמם להיות נחמדים.
יולי 5, 2009 at 14:01
ההבדל בין קנדה ואוסטרליה לבין יחסם של ישראל לפלסטינים הוא שההקנדים והאוסטרלים הודו בעוולות שביצעו כלפי הילידים בעבר. הם ביקשו את סליחתם ומעניקים להם שורה של הטבות ופיצויים כולל העדפה מתקנת בשורה של תחומים.
בישראל לעומת זאת מציעים להטיל שנת מאסר בבית-הכלא על כל מי שיזכיר את המילה "נכבה" ומנהיג מפלגה טרנספרסיטית הוא שר החוץ של המדינה.
ישראלים צריכים להפסיק להשוות את עצמם למערב כל הזמן, מכיוון שהם יוצאים רע מאד מהשוואה שכזו. ההשוואה הנכונה היא עם רקורד זכויות האדם והכרה בעוולות העבר כפי שמתרחשות במדינות כמו תורכיה, יוון, פולין וכדומה. גם שם חוגגות הלאומנות והתעלמות מהמורכבות של ההיסטוריה.
למעשה כמעט אף אחד, מחוץ לישראל, לא מתייחס אליה כאל מדינה דמוקרטית מערבית של ממש. זו מדינה שבין העולם השני(בתקופותיה הטובות) לבין העולם השלישי.
יולי 5, 2009 at 20:10
לדור – אני מקווה שהעכבר שלך עשוי מחומר אכיל. לעניין ההשוואה בין נטייה מינית לבין מגדר – נניח. אבל האם שמעת פעם על הצעה להקים מדינה לנשים? או על הצעה להקים תנועה לאומית איטלקית-נשית (להבדיל מהתנועה האיטלקית-גברית)? אנחנו מדברים כאן על זיקה לתרבות ועל השתייכות לאומית ולגבי אלה הנטייה המינית או המגדר הם מרכיב זהותי זניח.
לנורית – אף אחד מה"אומות הראשונות" בקנדה או מהאבוריג'ינים באוסטרליה לא טען שבני עמו צריכים להשתלט על המדינה, ואף אחד מהם לא טען (לפחות לא בזמן האחרון) שיש לסלק את "הפולשים הלבנים" מצפון אמריקה/אוסטרליה. אפילו בדרום אפריקה, שם הסכסוך מורכב הרבה יותר, לא טענו השחורים שיש לסלק את הלבנים או להפלות אותם. הם רק ביקשו שוויון מוחלט (במקרה של דרום אפריקה המשמעות בפועל הייתה גם השתלטות על המדינה, כי השחורים שם הם רוב, אבל השתלטות דמוקרטית).
יולי 6, 2009 at 0:27
דרור – אכן המחשבה על מדינה של הומואים מעוררת בי חרדות מסוימות. אבל אני גם לא רואה טעם בתחרות איזו זהות יותר משמעותית. הזהות הלאומית חשובה, אבל גם הזהות המינית, ואחרות. גם לזהות המינית נלווית תפיסת עולם מסוימת, ערכים מסוימים, היסטוריה (אישית וקבוצתית), עולם תוכן תרבותי, חברתי, וכיוצא באלה. לומר שכאשר יושג השוויון לא יהיה עוד צורך בזהות זה קצת כמו לומר שברגע שלא תהיה אנטישמיות אפשר להפסיק להיות יהודים.
ולענין העכבר- אכן נקלעתי למצב מביך… אולי תגלה אחווה קהילתית ותוותר לי? (התיאוריה בשירות הפרקטיקה).
יולי 10, 2009 at 9:26
"ההבדל בין קנדה ואוסטרליה לבין יחסם של ישראל לפלסטינים הוא שההקנדים והאוסטרלים הודו בעוולות שביצעו כלפי הילידים בעבר. הם ביקשו את סליחתם ומעניקים להם שורה של הטבות ופיצויים כולל העדפה מתקנת בשורה של תחומים.
בישראל לעומת זאת מציעים להטיל שנת מאסר בבית-הכלא על כל מי שיזכיר את המילה ”נכבה“ ומנהיג מפלגה טרנספרסיטית הוא שר החוץ של המדינה."
את שוכחת שישראל מעולם לא ביצעה פשעים כלפי הפלסטינים שקנדה ואוסטרליה ביצעו כלפי הילידים שלהם. ה"דור האבוד" האוסטרלי, הChurch Schools הקנדיים…הילידים שם מעולם לא הכריזו: "This will be a war of extermination and a momentous massacre which will be spoken of like the Mongolian massacres and the Crusades" או נפגשו עם היטלר כדי למחוק את הקנדים/האוסטרלים הלבנים מהמפה.
אשר לשטות של אי-ציון הנכבה, זה באמת מחפיר.
יולי 28, 2009 at 8:04
לנורית, ולאחרים,
רק כשחייתי בעצמי בארה"ב, ובעיר עם תודעה פוליטית דמוקרטית, סובלנית מאוד כלפי מיעוטים תרבויות ונטיות, שיש בה קהילה יהודית גדולה ומבוססת, ולקח לי זמן עד שקלטתי את זה כי זה קצת סמוי, אבל בסוף קלטתי. גם עכשיו, בדורנו שלנו, יהודים באמריקה כולל בערים הסובלניות שלה, עדין חיים יום יום את הדילמה של משה מנדלסון על יהודי באוהלו ואדם בצאתו.
ספטמבר 6, 2009 at 11:09
6/9/09
מהי לדעתך אותה זהות יהודית קולקטיבית? האם היא משהו מוגדר- דתי או מסורתי למשל- או שגם היא מרקחת נבחרת של רעיונות? האם יש בכלל לזהות הזו הגדרה שהינה בעלת נפח מספיק דיו על מנת להוות אלטרנטיבה המחיה את הפרט? יתכן שדווקא בשל רזונה של אותה זהות עברית חדשה, נטשה אותה האליטה הישראלית בבקשה אחר משהו עמוק יותר מאותו "משותף". אם כך אכן המצב, איזה זהות נציב כאלטרנטיבה לשיקוע בחיפוש ההגדרה העצמית הפרטית בלבד? מהי אותה זהות שיהיה שווה כל כך להיאבק עליה? האומנם רק הדיבור בעברית כאטמוספירה ציבורית?