יוני 29, 2009
ציטוט – אסא כשר על ביקורת ואחריות
בהמשך לשיחתנו על ביקורת, הנה מתוך דברים שאמר פרופ' אסא כשר בנושא:
"יש הבדל בין נקודות מבט: הביקורתית והאחראית. מנקודת המבט הביקורתית תפקידו של האדם הוא כביכול למתוח ביקורת, לגלות פגמים במה שמתרחש סביבו. הרבה אקדמאים אוהבים את נקודת המבט הזאת, שכוחה יפה בויכוח פילוסופי או מדעי, אבל לא בחיי המעשה. רק נקודת המבט של האחריות מתאימה לחיי המעשה. כאן אדם חייב לקבל הכרעה מעשית, שהיא על פי רוב הכרעה בין אפשרויות שאף אחת מהן לא מושלמת, שלכל אחת מהן יש אלמנט רע. מנקודת המבט הביקורתית אדם פטור מההכרעה הזאת, פשוט כי הוא פטר את עצמו ממנה. אין לי כבוד לפוזות כאלה."
כל זאת, כמובן, מעבר לשאלת היושר וההגינות של הביקורת. הטחת האשמות מופרכות ושיקריות לא נכללת בדיון הזה.
יוני 29, 2009 at 6:55
למרות ההיגיון שבה, יש בעיה עם האמירה הזו. היא מאפשרת להעביר ביקורת רק כאשר למבקר יש פתרון טוב יותר למצב. אבל לפעמים, למרות שלמבקר אין פתרון חלופי, עדיין המצב הנוכחי לא טוב, וחשוב לעמוד על הפגמים שבו. במקרה כזה, ביקורת "ביקורתית" היא חשובה, כי היא מצביעה על כשלי המצב הקיים, ומזמינה אחרים להציע הצעות חלופיות. היא לא בהכרח בלתי אחראית או ניהיליסטית, אלא פשוט צנועה יותר.
יוני 29, 2009 at 7:09
הלך הכיף שבלקטר.
יוני 29, 2009 at 7:40
ציטוט נאה. ברם, הפוסל במומו פוסל: למעשה כשר מצא דרך לפטור עצמו מהביקורת השמאלית, על-ידי תיוגה כעמדה ביקורתית ולא אחראית. דהיינו לטעמו הוא פטור מהביקורת "פשוט כי הוא פטר את עצמו ממנה", או כי "אין לו כבוד לפוזות כאלה". אכן, זוהי אחריות לשמה.
יוני 29, 2009 at 14:05
לא מסכים. בחיי המעשה, למשל בתעשייה, "ביקורת ביקורתית" היא דבר חיוני. לא צריך לדעת איך לתפור בגד, בשביל להבין שבגד מסויים הוא לא נוח, לא צריך לדעת לבנות מכונית בשביל לדעת שמכונית מסויימת לא מתאימה לצרכים שלך, לא צריך להיות אדריכל בשביל לדעת איזה בית לא לקנות, לא צריך לדעת לתכנת בשביל לדעת מתי השימוש בתוכנה לא ממש אינטואיטיבית ועוד. בגלל זה כל מי שעוסק בתחומים האלה מקבל באהבה (ובתשלום) ביקורות של אנשים שלא מציעים הצעה חלופית, אלא רק מצביעים על הבעיתיות והפגמים שבהצעה הנוכחית. אם היינו (בתעשייה) מקבלים רק ביקורות "אחראיות", היינו מתעלמים דה פקטו מהצרכנים – עד שאחד מהם היה מקים תעשיה חלופית.
יותר מזה, ההצעה להתעלם מביקורות שלא מביאות תוכנית חלופית אלא רק מצביעות על הפגמים יכולה להיות קיימת רק באקדמיה (ואכן, לא פלא שהציע אותה פרופסור לפילוסופיה) בעולם האמיתי, משמעות של קבלת הצעה כזאת היא פשוט להתעלם מכל ביקורת קונסטרוקטיבית. אתה מבקר את המעשים של הצבא – תן בבקשה תוכנית מה לעשות עם כל חטיבה וחטיבה – אין לך תוכנית כזאת – הביקורת שלך לא אחראית. אתה מבקר את ההחלטות של האוצר – תן בבקשה תוכנית מה לעשות עם כל שקל ושקל – אין לך תוכנית כזאת – הביקורת שלך לא אחראית. אתה מבקר את ההחלטות של בית המשפט העליון – תן בבקשה תוכנית מה לעשות עם כל פסיקה ופסיקה – אין לך תוכנית כזאת – הביקורת שלך לא אחראית.
יוני 29, 2009 at 14:11
רגב, איפה אתה מוצא בדברים של כשר פטירה שלו מביקורת? עצם האבחנה בין ביקורת אחראית לביקורתית היא לא הצהרה שכל הביקורת עליו, או כל הביקורת שיוצאת מן השמאל, שייכת לעמדה הביקורתית.
אני חושב שכשר עושה פה הנחה גדולה לשיח בארץ כשהוא לא מעלה את הסוג הנפוץ ביותר של בקורת, לפחות בתקשורת הישראלית: ביקורת ריקה, לשם ביקורת, שאין לה התייחסות כלשהי להקשר, לפן אחר או אפילו לעובדות עצמן. לא מעט אנשים וגופים בארצנו בנו קריירה משגשגת על ז'אנר פופולרי זה.
יוני 29, 2009 at 14:15
מענייו, הטיעון של כשר תומך בביקורת שמתחילה בפרקטיקה, ומסתיימת בתיאוריה, ולכן קיימות שתי סוגיות בהקשר הזה שכשר (או כותב הבלוג) לא מספק להן מענה:
1. מי יהיה ה- "doorman"? מי יכול לקבוע איזו ביקורת היא לשם עצמה, ואיזו ביקורת היא "אחראית"? מה זאת אומרת "אחראית"? על אוסלו אמרו שהוא תהליך אחראי (מצד רוב השמאל) ובלתי-אחראי (מצד הימין) בעת ובעונה אחת. האם הביקורת של אנשים מסוימים את המצב הקיים שהביאה להסכם אוסלו, לא היתה מתוך רצון לשנות את המצב, את ה-"פארקטיקה"?
בנוסף, בעל הבלוג תמך בפה מלא בעופרת יצוקה, שלאחריה רמות האנטישמיות בעולם עלו פלאים. אני מדבר עכשיו ממש על אנטישמיות שלא קשורה באופן ישיר לפוליטיקה. אז האם בעל הבלוג היה "אחראי"? יכול להיות שבעל הבלוג בעצם היה סוג של "אזרח במדים" ותמך באקט שבסופו של דבר הגביר את האנטישמיות? מה פתאום. אלה רק השמאל הקיצוני האלה ש-"מספקים תחמושת".
המילים הללו: "מספקים תחמושת" מעניינות, שכן הן בדרך-כלל מופנים כלפי דברנים וכותבים, על ידי אנשים שתומכים שוב ושוב באקטים מלחמתיים וברוטליים במיוחד, שבאופן ישיר ודו-משמעי "מספקים תחמושת".
2. איזו פרקטיקה? הרי הציונות רואה פרקטיקה אחת – של זכות היסטורית, ואילו הפלסטינים רואים פרקטיקה אחרת – של פלישה. האם הכרה הפרקטיקה הפלסטינית, משמעותה חבלה בפרקטיקה הציונית? אם התשובה היא כן – הרי שכנראה זה אומר דברים מאוד נוקבים על הציונות, שהאחר לא ממש קיים בעולמה התיאורטי (…). מאידך, אם ההכרה הזו מתקבלת, הרי שפשרה בין הפרקטיקות היא המתבקשת, והיא גם מגדילה את מס' והיקף התיאוריות האפשריות בביקורת המציאות. היא גורמת לכך שהמחזיק בדיעה 1 לא יוכל להשתייך באופן מוחלטי למחנה כזה או אחר, קרי, "פוסט-ציוני" או "אנטי-ציוני" החביבים על בעל הבלוג כמו כל תיוג שהוא. ואולי אותם אנשים, בפשרה שהם מנסים להשיג בין הפרקטיקות, הם אלה בעלי חוש האחריות המפותח ביותר בסביבה, והם גם המציאותיים ביותר. פשוט המציאות שלהם שונה, רחבה יותר. אני מניח שבעל הבלוג יכנה מציאות זו כ- "שקר" ו- "סילוף".
יולי 11, 2009 at 5:38
ציטוט נהדר.
יולי 17, 2009 at 4:56
אני לא רואה באמירה של כשר כביקורת על ביקורת בכללותה, אלא ביקורת על הביקורת שנאמרת לשם ביקורת והתפלמסות ולא לשם שיפור.
יואב – נראה שלא הבנת את דברי כשר. ביקורת בתעשייה – היא מעשית ביותר, גם אם לא מציעים חלופות קונקרטיות – מגדירים מה לא נוח, בהקשר הרחב, כך שניתן יהיה למצוא מענה לצורך. יש הכוונה. לעומתו – ביקורת "אקדמית" תערער על המצב הקיים, לא כדי לשפרו, אלא לצורך אמירת הביקורת עצמה, לשם התפלמסות. ופעמים רבות, מצטרפת לניר –שאמר בחוכמה – ביקורת שכזו הינה "ביקורת ריקה, לשם ביקורת, שאין לה התייחסות כלשהי להקשר, לפן אחר או אפילו לעובדות עצמן. לא מעט אנשים וגופים בארצנו בנו קריירה משגשגת על ז‘אנר פופולרי זה." (ציטוט מניר). ביקורת שכזו גם בתחום התעשייה, כמו ביתר תחומי המעש, אינה תורמת. זאת, במיוחד שבעידן הידע האופקי – הידע אינו נמצא אצל מומחים, כך שאתה יכול להצביע על בעיה והמומחה/ איש המקצוע ימצא פתרון בעצמו. אלא, מתחייב לפעול בשיתוף עם האנשים עצמם (הם יודעים מה נכון להם ומה לא, גם אם לא יודעים כיצד להשיגו – וכאן נזקקים לעזרת המומחים), לא סתם כיום כל-כך נהוג להשתמש בסקרי שוק ודעת קהל, של הקהל עצמו, ולא מבקרים מבחוץ שרואים חלקיות מידע בלבד.