פריימריז הם אנטי-דמוקרטיה

ניצחונו הסוחף של משה פייגלין בליכוד סיפק עוד הדגמה, אם עדיין אנחנו צריכים הדגמות, כמה גרועה היא שיטת הפריימריז. שוב התברר שהפריימריז פותחים את הליך הבחירה לקבוצות לחץ מכל הסוגים – הם הופכים את המועמדים לתלויים בתורמים, מפני שפרסומות, ולא עבודה פוליטית מתמשכת הן העיקר; הם נותנים כוח לקבלני קולות ורוקמי דילים; הם נותנים עדיפות לדמגוגיה וקסם אישי על פני אידיאולוגיה; והם הופכים את המפלגה ממנגנון פוליטי למשרד פרסום. לרשימת החסרונות האלה התווספה דוגמת הליכוד: קבוצה משיחית קיצונית, שספק אם חבריה מצביעים לליכוד, ביצעה מעין השתלטות עויינת על מפלגה ציונית חשובה.

היחס של העיתונות לפריימריז כשיטה נשאר מוזר מאד. מצד אחד מכירים בכל החסרונות האלה. מצד שני כל פעם שמפלגה אינה מנהיגה פריימריז, קופצת מקהלת הפרשנים ונוזפת בה על אי-דמוקרטיות. סיסמת ההפחדה – המוטעה והמטעה – היא "ועדה מסדרת!" כאילו זו האלטרנטיבה, ואין בילתה.

זה הבל, כמובן. באף מדינה דמוקרטית בעולם, למעט ארצות הברית, לא נהוגה שיטת פריימריז בלתי מרוסנת כמו שלנו. ואם בארצות הברית, הענקית והמבוזרת, נזקה של השיטה הוא גדול, אבל מוגבל, אצלנו, המספרים הקטנים הופכים את הרע לרע יותר: כשמדובר בשלושים עד מאה אלף איש, שבעת-אלפים פייגלינים נחושים, או קבלן קולות מועד עובדים גדול, או בעלי ממון, יכולים לקבוע את דרכה ואת הרכבה של מפלגה מרכזית.
את החסרונות האלה אפשר להתחיל לבלום אם ננהיג שיטה מעורבת, בנוסח האירופאי: שיטה שבה רק חלק מן המועמדים נבחרים בפריימריז פתוחים וחלקם האחר נבחר, למשל, על ידי חברי הפרלמנט המכהנים, או חברי סניפי המפלגה.

האופציה האחרונה, האצלת כוח על סניפי המפלגה, עדיפה. זו הדרך לתקן את המצב האבסורדי שבו אזרחי ישראל, שהם אולי הציבור הכי פוליטי בעולם הדמוקרטי, מקבלים ממפלגותיהם לא הצעות פוליטיות אלא מצעד נלעג של סיסמאות פרסום. פרסומאים ולא פוליטיקאים מנהלים את הדיון האידיאולוגי שלנו. פוליטיקה בשבילם פירושו שההוא שהוא "לא סחבק", מתכתש עם זאת ש"טובה למדינה" נגד אחד שמישהו אחר אמר שהוא לא מאמין לו.

הקשר של ההשחתה הזאת לפריימריז ישיר. ולא רק מפני שהתלות של המועמדים בסיסמאות הבל שמנפקים להם מניפולטורים מתעשיית הפירסום גולשת מן הבחירות בתוך המפלגה אל אלה שמחוצה לה. אלא גם מפני שהפריימריז בעצם מבטלים את המפלגה. במצב תקין מפלגה היא גוף פוליטי חי, לא גולם שמתעורר בימי בחירות. יש לה סניפים, לסניפים יש רשימות מוניציפליות, וההתקדמות בתוך המפלגה תלויה בסניפים. די בכך שתקנון המפלגה יקבע שנציגי הסניפים בוחרים אפילו רק חצי מן הרשימה לכנסת כדי שהסניפים יקומו לתחייה. במצב כזה מי שיוכיח את עצמו לאורך זמן ויזכה לאמון חבריו, בניגוד לפייגלינים וסלבריטאים שצונחים מחוץ למנגנון, יוכל להתקדם במעלה ההיררכיה אל הכנסת. פוליטיקאים יאלצו לספק סחורה פוליטית – עבודה בשטח, תוכן אידיאולוגי – ולא רק שנינויות של מדבקות לאוטו.

הגיע הזמן שמקהלת הפרשנים תפסיק לבלבל בין פריימריז לדמוקרטיות ותראה את השיטה המקולקלת הזאת כפי שהיא: הפקרת הדמוקרטיה בידי קבוצות לחץ, פירסומאים, ודמגוגים נמוכי מצח.

(פורסם בידיעות אחרונות ב 4.12.08)

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: http://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=290
  • תגובות ב-RSS

11 תגובות לפוסט ”פריימריז הם אנטי-דמוקרטיה“

  1. מאת יואב ספיר:

    1. מדי שנה אני משלם לליכוד דמי חבר. למה שלא אהיה זכאי להצביע בפריימריס עבורם?

    2. אתה אומר שהעיקר הוא פירסומת. נכון שהרבה פונים לאפיק הזה. אבל הנה, דווקא פייגלין העני, השיג את כוחו באמצעות עבודה פוליטית מתמשכת: הרצאות ונסיעות מסניף לסניף, מחוג בית אחד למישנהו, לא רק לפני הפריימריס אלא גם, ובעיקר, בתקופה ״המתה״ שבין בחירות לבחירות.

    3. החסרון הגדול בצמצום מעגל הבוחרים הוא שחיתות. כאשר המועמדים לכנסת תלויים במעגל מצומצם וידוע מראש של בוחרים (למשל אנשי מרכז – גם אם המרכז עצמו נבחר באופן דמוקרטי על ידי כלל המתפקדים), הבוחרים יודעים שהם יכולים להעלות דרישות שאינן ממין הענין (למשל ג׳ובים). כנ״ל לגבי הבחירות בסניפים: מעגל די מצומצם של ביקורטים שיתפתו לדרוש תמורה כזו או אחרת בעד קולם.

    4. בליכוד ישנם ממילא נציגים למחוזות שבעקרון אמורים לרכוש אהדה באמצעות פעילות בסניפי המחוז שלהם. ואם אני לא טועה, הסניפים היו אחראים למינוי נציגי המחוזות גם בתקופה שבה המרכז קבע את הרשימה לכנסת.

    5. לסיכום: כן, פריימריס פתוחים, אבל בלי ״ועדי עובדים״ וכיו״ב. איך למנוע? להפוך תשלומים מרוכזים של מסי חבר לעבירה פלילית. הרי ציבור התומכים של שרון בליכוד ושל פרץ בעבודה, בזמנם, היה מורכב ממתפקדים שלא שילמו בעצמם את מסי החבר. אבל אם כל אחד יהיה חייב להתפקד בזכות עצמו, הגושים היחידים שיהיו הם גושים אידאולוגיים, של אנשים שהשתכנעו, כל אחד לבד ומסיבותיו הוא, שכדאי להם להתפקד למפלגה זו או אחרת.

  2. מאת ארן:

    הערה לסדר,

    גם בארה"ב למנגנון של המפלגה יש חשיבות. אני לא מספיק מעורה בנושא אבל לפעילים המפלגתיים יש השפעה על מי נכנס לפריימריס, למי יש סיכוי וכו.

    למשל העובדה שלאובמה היו פעילים בשטח במדינות שהצביעו בשיטת הועידות היה השפעה מכרעת על זה שהוא ניצח

  3. מאת חומסקי:

    מרכז הליכוד, שהוא דומה מאוד לרעיון שאתה מציע, היה שיטה נוראית. זוכר את נאומה של לימי?
    פריימריס הם הרע במיעוטו ופייגלין הוא דוקא אדם שאולי אתה לא מסכים איתו אבל הוא לא מנהל פוליטיקה של סיסמאות

  4. מאת סתיו בסר:

    מי לא כוחני- לא עובק מסך אצל הכוחניים,לדוגמא מי שלא פוליטיקאית וחייבת להיות מנת הרוח של קדימה

    http://www.reader.co.il/article/21793/חכ-תירוש-עברה-בהצלחה-את-בחינות-הבגרות
    לינק לעיונך

  5. מאת אבנר:

    רעיון גרוע.

    בפועל גדי מציע להחזיר את מרכז הליכוד ,דהיינו שקבוצה של כמה אלפיי אנשים תקבע את הרשימה לכנסת.

    הדבר הזה יצר שחיתות איומה ושיתוק כללי. למעשה השלטון נאלץ לעבוד אך ורק על מנת לספק את צרכיהם של מספר מצומצם של חברי מרכז ובני משפחותיהם.

    נדמה לי שאריק שרון אמר לפני ההחלטה על הקמת קדימה את הדברים הבאים:" נוצר פה מצב בלתי אפשרי ,אתה מדבר עם חבר מרכז על ביטחון ןהוא דורש שגיסו ימונה לדירקטור בדואר ישראל אתה מדבר איתו על שלום והוא שואל למה מרכז ההשקעות לא נותן לו הלואה,ככה אי אפשר היה לעבוד.

    את זה גדי טאוב רוצה להחזיר.

  6. מאת פנחס:

    אני מבין שלשיטתך אילו פייגלין לא היה זוכה במקום ה20 הכל היה בסדר עם הפריימריז(ובנתיים הוא ירד למקום ה36)
    אתה בדבריך אלה מיצג את עמדת השמאל בכללותו. דמוקרטיה זה דבר טוב בתנאי שאנחנו השמאל מנצחים. חופש ביטוי זה ערך נעלה בתנאי שאנחנו מחזיקים בידינו את כל המיקרופונים.
    פייגלין מציג את העמדה הנכונה האומרת שלמעשה גם אם הימין זוכה בבחירות הרי השמאל על ידי שליטתו בתקשורת בעליון בתרבות ובאקדמיה קובע את השיח הציבורי וכופה כך את עמדתו על הימין.
    אני חושב שאנחנו רוב העם שלא מוכן להכנע לתודעה הציבורית אותה יוצר וכופה עלינו השמאל באמצעות שליטתו בתקשורת באמנות באקדמיה ובעליון שמחים שפייגלין נכנס למקום ה20 בפריימריז בליכוד ומצטערים שהוא נדחק למקום ה36

  7. מאת שיר:

    הו פנחס, מה עשו לך העיתונים.
    באמת שמעתי אומרים שהימין הקיצוני עבר לשיח של זכויות הפרט כדי להגן על משנתו, אבל מה שאתה מציג זו כבר רטוריקה של מסגור הלאומנות הגזענית בתור "האחר" של הדמוקרטיה, אשר מודר ממוסדות ההגמוניה… פייגלין המסכן שהממסד הדמוקרטי מתנכל לדעותיו הפאשיסטיות, בחיי שהצביעות זועקת לשמיים, אם זה לא היה עצוב זה היה מצחיק.
    בעצם אני לא מדייק, זה מצחיק גם עכשיו.

  8. מאת שרון:

    שמעתי לא מזמן הצעה יותר גרועה מפריימריז שתהרוס לגמרי את המפלגות. רוני מילוא הציע שביום הבחירות עצמו נבחר גם את המפלגה וגם את הרשימה שלה. נניח נבחר את העבודה בפתק אחד ובפתק השני נסמן 10 שמות. שיטה כזאת בכלל לא נותנת משמעות למנגנון מפלגתי.

  9. מאת אהד:

    אתה צודק, אבל לא לגמרי.
    ראשית, אם ניתן את עיקר הכח לעסקנים ואפילו לפרלמנטרים טובים – לא יוותר מספיק מקום לאנשי רוח ומנהיגים שחייבים לעשות את המסלול המקצועי שלהם מחוץ לפוליטיקה.
    לא רק קצינים, אלא אנשי מדע, תרבות ורוח – שאין ולא יהיה להם קשר עם עסקנות, ובטח שלא עם קבלני קולות ו"שטח".
    שנית, לגבי פייגלין – לא רציני להביא דוגמא שנראית טוב למרות שהיא לא מאומתת. החבורה של פייגלין איננה חדשה בכלל, וכל החבורה הזו הם מצביעי ליכוד מתוך אידאולוגיה.

  10. מאת פנחס:

    הו שיר מה שהאקדמיה והתקשורת הסמולנים עשו לך. בטוח שלעולם לא קראת את פייגלין עצמו אלא רק מה שהתקשורת הסמולנית כתבה עליו.
    אשר למלל הפוסטמודרני שלך על האחר והמידור ופאשיזם וגזענות ולאומנות הרי הדברים ברורים כל יהודי אוהב עמו וארצו הוא בעיניך לאומן גזעני פאשיסט.צריך להיות ליהודי מנה גדולה של שנאה עצמית על מנת שימצא חן בעיניך
    ואשר לכבוש הרי יש רק כבוש אחד. הכבוש הערבי מוסלמי של ארץ ישראל שלנו במאה ה7

  11. מאת דניאל:

    גדי, דווקא הערכתי אותך אבל בעצם אתה עוד חלק מן הפסיפס הגדול של רודנות השמאל.