כן, אפללו יחליט

במסגרת הויכוח על מעמדו של בית המשפט העליון כבר נתקלתי בלא מעט שוחרי טוב ששמים לי יד על הכתף, בשיחות פרטיות, ואומרים לי "מי אתה רוצה שיחליט, אפללו או דורית בייניש?" אפללו מתחלף לפעמים באולמרט, או ברוחמה אברהם, אבל המסר אותו מסר: הפוליטיקאים טיפשים, או מושחתים, או שניהם, וצריך לצמצם את כוחם. יש בהערות האלה, לא פעם, נימה עדתית צורמת. אבל אפילו בלעדיה, הן מדאיגות. המשפטן פרופ' מנחם מאוטנר היה הראשון להבחין בדבר הזה ולנסח אותו בבהירות: חלק מרכזי באליטה הישראלית נכשל בקלפי, והוא מבקש לבצר את כוחו באמצעים אחרים. הוא מבקש להפוך את בית המשפט העליון לרשות על, שיש לה סמכות על כל תחומי השלטון, והיא מוגנת מפני ההליך הדמוקרטי. אז מר"צ אולי תישאר קטנה, אבל בית המשפט יהיה כל יכול. המילה האחרונה לא תהיה של אפללו, של נבחרינו, או של שרינו – היא תהיה של שופטינו. נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרון ברק חינך דור שלם של משפטנים על הדוקטרינה האנטי-דמוקרטית הזאת, שבה הסמכות העליונה צריכה להתקיים לא מכוח דעת הציבור, אלא – הוא אמר את הדבר במפורש – מכוח דעתו של החלק "הנאור" של הציבור. נו, אתם יודעים, אלה שגדלו בשלום עכשיו. לכל דמוקרטיה דרוש בית משפט עליון יציב, וגם חזק. כי בדמוקרטיה יש סכנות מובנות. דמוקרטיה, מטבעה, עלולה להפוך לעריצות הרוב. בשעת להט יצרים היא יכולה לרמוס את זכויות המיעוט . לכן צריך בלמים ואיזונים. לכן חשובים חוקי היסוד המגנים על זכויות הפרט והמיעוט. לכן חשוב שבית המשפט, המשוחרר מאימת בחירות, יוכל לבלום את הדהרה. אבל לבלום זה לא אותו דבר כמו לגבור-בכל-מקרה. 

הצעת החוק שהעביר שר המשפטים דניאל פרידמן בממשלה – הצעה לפיה יכולה הכנסת לחוקק מחדש חוק שבית המשפט פסל, ברוב של 61 חברי כנסת – ראויה בעיני לתיקון. עדיפה הצעת ועדת נאמן שדרשה רוב של 70 חברי כנסת כדי לגבור על דעת בית המשפט. אבל כוונת החוק נכונה: בדמוקרטיה לא יכול להיות שדעת המיעוט, גם אם הוא בטוח לחלוטין שהוא יותר נאור, תגבר על כל רוב שהוא.  אז לעניין השאלה אם אני רוצה שאפללו יחליט, התשובה היא כן. מפני שלב הדמוקרטיה הוא שהריבונות נמצאת בידי הבוחרים. הבלם המרכזי שלה הוא שאת מי שמחליט הציבור יכול לשלוח הביתה. לא ייתכן שהאליטה תנסה לבסס לעצמה סמכות מעל הציבור ומחוץ לכל בלם ואיזון ציבורי. מכל צורות השלטון המוכרות לנו רק הדמוקרטיה מצליחה לשמור לאורך זמן על זכויות אדם. הזכות החשובה ביותר של האזרח היא לכן חלקו בריבונות באמצעות כוח ההצבעה. זה העוגן של כל השיטה, ובלעדיו אין לשלטון מורא מפני אזרחיו.  מדיניות מתמשכת של זלזול בריבונות האזרחים לא עוזרת לחזק את הדמוקרטיה אלא מרוקנת את ההליך הדמוקרטי מתכניו, מעודדת יחס ציני לפוליטיקה, שואבת את החיות מתוך המערכת במקום להפיח בה חיים. לכן, אם המערכת הפרלמנטארית שלנו חולה – ואני חושב שהיא חולה – צריך לרפא אותה. לא להחליף אותה באליטת משפטנים שתנהל את העניינים במקומנו.

(פורסם בידיעות אחרונות, ב 14.9.08)  

 

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=283
  • תגובות ב-RSS

6 תגובות לפוסט ”כן, אפללו יחליט“

  1. מאת טל:

    היי גדי, אני מסכים איתך בגישה, וגם אני חושב שהכוח צריך להיות בידי הריבון, אבל בכל זאת – אתה לא חושב שיש איזשהי מסגרת שכל החוקים צריכים להתקבל במסגרתה? לדוגמה, חוק שיהיה לא גזעני או לא דמוקרטי יפסל ישר (כמו חוקים שנוגדים את החוקה בארה"ב). במילים אחרות, איפה כן אתה רואה התערבות לגיטימית של בית המשפט העליון בעבודת המחוקק?
    טל

  2. מאת גורו יאיא:

    השאלה היא האם עמדתו של אהרון ברק, קשורה למציאות בה הוא פעל. בסופו של דבר, הזכות לפסילת חוקים הופעלה רק 5 פעמים ככל שידוע לי. לאהרון ברק היו רעיונות לגבי מה שפיט ומה לא, אבל בפועל הזכות שאהרון ברק דרש לעצמו, לא יושמה כמעט בכלל.

  3. מאת עופר:

    אני חושב שהדיכוטומיה הזאת בפתרונות היא זו שמפספסת. זה לא או או. יש גם דרך אמצע. אין ספק שיש לנו בעיה במשטר במדינת ישראל. והבעיה העיקרית היא שאין אקאונטביליות של חבר הכנסת או השר, אלא רק של המפלגה. לאזרח הפשוט, אלא אם הוא מתפקד למפלגה מסויימת, אין באמת אפשרות לדרוש מחבר הכנסת לשלם את המחיר על החלטה מוטעת. בהרבה מאוד הצעות חוק מעוררות מחלוקת, מפורסמות רשימות של חברי הכנסת שהצביעו בעד או נגד, עם הסיומת ההכרחית "תזכרו את זה ביום הבחירות". נו, אני זוכר. יש לי מה לעשות עם זה? יש לי אפשרות לגרום לפואד, לשם הדוגמא, לשחרר אותנו מנכוחותו המושחתת בחיים הציבוריים?
    מה שאני מנסה להגיד, זה שלא בהכרח האנשים שאני מעדיף שיחליטו, הם אלו שבאמת מחליטים. ואני לא מדבר על המפלגה שבה בחרתי ולצערי לא הקימה את הממשלה, אלא לחברי המפלגות כולם, לכל 120 חברי הכנסת שברוב המיקרים נבחרו בפריימריז פנימיים על סמך "מי שהחתים הכי הרבה וועדי עובדים, ניצח".
    השיטה בארה"ב למשל, סובלת מהרבה חוליים. אבל הסנטור נבחר ע"י המחוז שאותו הוא מייצג (או יותר נכון, הוא מייצג את המחוז שבחר בו). יש לי אפשרות ישירה יותר לדרוש ממנו תשובות על החלטות שלא עולות בקנה אחד עם האינטרסים של הציבור שאותו הוא מייצג. ואם לא נוח לי איתו, אני יכול להחליף אותו בבחירות הבאות.
    לדעתי, עד שיחליפו את שיטת הבחירות לשיטה שבה לי כאזרח תהיה יכולת השפעה גדולה יותר על הרכב הרשימות ובית הנבחרים בכלל, אז לפעמים, כן, יכול להיות שעדיף שבייניש תחליט. אין ספק שהרכב בית המשפט העליון צריך להיות הטרוגני יותר. מצד שני אני לא בטוח שאליקים רובינשטיין או אדמונד לוי היו חברים אי פעם בשלום עכשיו, או התפקדו למר"צ. אני גם יכול לחשוב על החלטות של בית המשפט העליון שלא ממש מצאו חן בעיני מצביעי מר"צ, חוק טל הוא רק דוגמא אחת. וכמה באמת החלטות של בג"צ היו כל כך מעוררות מחלוקת שיצדיקו את הוויכוח הזה?

  4. מאת אלי אושרוב:

    נכון מאוד. כשכולם אזרחים. לא כשיש שלושה מליון בני אדם שאינם אזרחים.

  5. מאת Leibovitz:

    אני בהחלט תומך בקביעותיך. אני מפחד שבית המשפט יהפוך לעגל הזהב של אנשים טובים ותמימים ואנחנו לא נוכל יותר לתקן, אלא במאמצים בלתי אפשריים, את העגל הזה כאשר יתגלה שהוא פגום היכן שהוא. עלינו לחשוף את הוילון שמסתיר את עגל המשפט, ולפתח מנגנונים וכלים לבקרת היחסים בין הרשות השופטת, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. אף רשות לא תיפגע מפיתוח מעגלי הידברות פעלים בינהם, אלא כולם ייצאו נשכרים.

    כלי חשוב ליצירת הידברות הוא מנגנון בחירת השופטים. כיום אנשי המשפט הם הבוחרים מבינהם מי יצטרף לכס הקדוש. הועדה המסדרת לא יכולה להחליט ללא הסכמת השופטים בה. למה לא להעביר את סמכות הבחירה לכנסת שם יתנהל שימוע לכל מועמד ראוי לכס המשפט, בודאי למועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון.

  6. מאת מיכה:

    "כלי חשוב ליצירת הידברות הוא מנגנון בחירת השופטים. כיום אנשי המשפט הם הבוחרים מבינהם מי יצטרף לכס הקדוש. הועדה המסדרת לא יכולה להחליט ללא הסכמת השופטים בה. למה לא להעביר את סמכות הבחירה לכנסת שם יתנהל שימוע לכל מועמד ראוי לכס המשפט, בודאי למועמדים לשיפוט בבית המשפט העליון."

    כן! אם בחירת השותפים תהיה גלויה, ברורה לציבור ופוליטית בגלוי, אז לפעמים יבחרו שופטים ימנים, ולפעמים שמאלנים, אבל מעמדם יכובד (עד כמה שאפשר בישראל), ואף אחד לא יתלונן אם יהיה להם נטייה שמאלית או ימנית, כי הנטייה הזו תהיה מוכרת מראש.