עיסקת השבויים הגרועה בתולדות ישראל

קשה להשתחרר מהרושם הקשה שעקרון הרייטינג חלחל מהתקשורת לשולחן הממשלה, ושישראל שילמה עליו מחיר אסטרטגי כבד מאד. לא קל לעמוד מול כאבן הנורא של המשפחות, הנשקף ברזולוציה גבוהה, אינטימית, מתוך תקשורת משוכללת ואגרסיבית. אבל גם אם לא קל להגיד את זה – צריך לעמוד בפני הכאב הזה. מפני שהכאב הוא לא מדריך טוב למדיניות, והמדיניות צריכה לקחת בחשבון אינטרס כללי, וגם עוד הרבה כאבים פרטיים, ממשיים ופוטנציאליים.

מלכתחילה היה כאן עיוות: הכרזת ראש הממשלה שהחזרת השבויים היא מטרת המלחמה יצרה עדשה מעוותת. בעדשה הזאת נשקף כאבן של משפחות החטופים בממדים עצומים בחזית, ונדחק אל השוליים כאבן של כל שאר המשפחות. נראה היה כאילו כדי להחזיר שניים הגיוני וסביר להקריב 120 אחרים. (לרשימה המלאה, ב NRG)

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=278
  • תגובות ב-RSS

8 תגובות לפוסט ”עיסקת השבויים הגרועה בתולדות ישראל“

  1. מאת אחד:

    כמה קל להגיד אחרי שהכל קרה.
    אתה לא נופל מהפופוליזם התקשורתי

  2. מאת ניר רייזלר:

    ניתוח חד, בהיר ומדויק שבולט בנדירותו על רקע התגובות הרגשיות החזקות מכל קצוות המפה הפוליטית (מהדמגוגיה של גלאון וחברי מר"צ ש"חזרו בתשובה" והחליטו שהמלחמה הייתה מיותרת מלכתחילה, ועד מזמורי השבח לאולמרט שכותב יאיר לפיד ב"ידיעות").

  3. מאת מיכה:

    מתן שבויים חיים עבור גופות זה בעייתי, אבל מצד שני הערך של השבת חיילנו בכל מחיר הוא אלמנט מאד חשוב של החברה שלנו, ואולי שווה לשלם עבורו מחיר יקר.

    מרגע שהחיילים נחטפו זה היה כמעט בלתי נמנע שנשלם מחיר יקר עבורם, ושלא נוכל להימנע מהמחיר הזה. באותה מידה הסיכוי להחזיר את השבויים באמצעות כח צבאי היה קלוש. ובנוסף לכך, לחוטפים יש יתרון — גם אם ישראל הייתה מנסה להראות שהחטיפה לא כדאית בכך שהיא הייתה מסרבת לשלם מחיר, עדיין החטיפה הייתה משתלמת להם מעצם החזקת החטופים וההתעללות המתמשכת בבני משפחותיהם. בסופו של דבר הדרך למנוע מחטיפות להיות כדאיות היא לא על ידי סירוב לשלם אלא (אם חילוץ אינו אפשרי) על ידי פגיעה בחוטפים בצורה כל כך קשה שמצמצמת את הערך של כל מה שמושג מהחטיפה.

    במקרה הזה תקיפת החיזבאללה הייתה הדבר הנכון. הוא הוסיף תג מחיר לחטיפות (או מתקפות אחרות). אבל בגלל האופן הכושל שבו נוהלה המלחמה, והדשדוש אחר כך בעזה, כל המהלך נפגם, ובמקרה של עזה החמאס ממשיך להרגיש ביטחון לפגוע בישראל.

    במקרה של עזה התגובה לחטיפה הייתה צריכה להיות כניסה לעזה ומעצר של מאות ואלפי איש, ואז ניהול המו"מ. עכשיו הברירה היחידה היא להשלים אם המחיר עבור גלעד שליט ועם הפסקת אש עד לסיבוב האלימות הבא, או להתגבר על תחושת היאוש מלבנון, והבעיות שכרוכות בלחימה בעזה, ולהילחם בהעזה בדיוק כמו שהיינו נלחמים אם מצרים או סוריה היו תוקפים אותנו — בכל הכח.

  4. מאת ניר רייזלר:

    מהפסקה הראשונה בדבריך, מיכה, משתמע שראוי לשקול הקרבת חייהם של חיילים או אזרחים ישראליים בעתיד, למען השבת גופותיהם של אחרים- בשל הערך הסמלי שבה. אני מניח שתסכים שערך הערבות ההדדית, המושרש במסורת היהודית והבסיסי לציונות, ומגולם בססמא שהבאת ("השבת חיילינו בכל מחיר") מחייב בראש ובראשונה דאגה לחיים, ולא לפרנסתה של חברה קדישא.

  5. מאת מיכה:

    זה לא מה שניסיתי לומר.

    צריך להבחין בין השאלה הגדולה — התשלום של מחיר כבד ומשפיל כדי להשיב חיילים שנשבו, או כדי לאפשר לבני משפחותיהם לדעת אם הם מתים או חיים, ואפילו כדי לענות לרצון הדתי להביא גופה לקבורה — והשאלה הספציפית: האם נכון לתת אסירים חיים בעבור גופות.

    בתשובה לשאלה הראשונה אני חושב שנכון לשלם מחיר יקר ומשפיל כדי לקיים ערך הערבות ההדדית. אני גם חושב שאי תשלום מחיר כזה לא ימנע חטיפות. מבחינה אסטרטגית הדרך למנוע חטיפות היא לגבות מחיר מהחוטפים שיותר גדול מרווחי החטיפה.

    אני גם חושב שנכון לסכן חיילים כדי להיאבק בחוטפים, גם אם יש סיכוי שיותר חיילים חהרגו מאשר נחטפו, בגלל שצרחך לראות את החטיפה כחלק ממכלול אסטרטגי. אסור לנו לומר שאנחנו יכולים לחיות אם חטיפה של חייל או שתיים כל כמה זמן כדי לא לסכן אלפי חיילים. גם אנחנו וגם האוייבים צריכים לדעת שהצבא יפעל במלוא העוצמה גם עבור פגיעה במעט אנשים או בחבל ארץ קטן (במדינה), כדי שיהיה לאזרחים אמון במדינה וכדי שתהיה הרתעה, וכדי שתהיה ריבונות.

    בנוגע לשאלה השנייה, נכון, שחרור אסירים, גם אם מעטים, עבור גופות הוא בעייתי, בעיקר בגלל שזה מקטין את האינטרס של החוטפים להחזיק שבויים חיים.

    מצד שני, אולי צריך להסתכל על הדברים בצורה שונה. אם היינו נלחמים במצריים, בסוף המלחמה היו נערכים חילופי שבויים וגופות בלי לספור כמה יש לכל צד, ומאידך לא הה משוחרר אף אחד שלא היה לוחם במלחמה, כמו למשל טרוריסטים פלסטינים, או אדם כמו קונטר. יכול להיות שהיינו צריכים להתייחס לחיזבאללה כמדינת אויב — לנצהיר שאנחנו מוכנים להחזרה של כל אנשי החיבאללה והוגופןות שבידינו, וזהו. אז הלחץ היה על החיזבאללה מצד משפחות השבויים שלו. אולי.

    יש חשיבות לכך שנסראללה לא יקבל אסירים פלסטינים בתמורה לחטיפותיו, רק לבנונים.

  6. מאת נמרוד אבישר:

    מיכה כמה הערות (עייפות, בהתחשב בשעה):
    1. כמה חיים שווה שבוי אחד? כשאתה מדבר על מחיר יקר יותר מערך החטיפה: האם לקחת בחשבון 119 חיילים ו-44 אזרחים שנהרגו במהלך הנסיון לגבות מחיר כזה? 2,000 אזרחים שנפצעו? 300 אלף פליטים? האם לקחת בחשבון כארבע מאות אזרחים לבנונים? כ-600 לוחמי חיזבאללה הרוגים? 36 חיילי צבא לבנון? הניסיון לגבות מחיר על החטיפה גבה מחיר של כ-800 קרבנות בנפש, לא כולל שני החטופים. ונחש מה? אפילו זה לא הוריד את המחיר הסופי עבור הגוויות. כמה אנשים נכון לדעתך, אסטרטגית, להקריב בפעם הבאה כדי לתת תג מחיר גבוה לחטיפה? כפול? משולש?
    2. "אסור לנו לומר שאנחנו יכולים לחיות אם חטיפה של חייל או שתיים כל כמה זמן כדי לא לסכן אלפי חיילים" – למה לא? אתה מדבר על "ערבות הדדית", כאילו היא מחייבת רק את אלה שלא נחטפו לאלה שכן. אם היית חייל חטוף, חלילה וחס, האם היית רוצה שיסכנו מאות או אלפי חיילים כדי לשחרר אותך? ואם כן, איפה הערבות ההדדית שלך? יודע מה, עזוב אלפי. אם חלילה וחס היית נופל בידי החיזבאללה, איך היית מרגיש בידיעה שעל מנת לשחרר אותך נפלו 119 חיילים ו-44 אזרחים ישראלים? שמיליון (!) לבנונים נותרו ללא קורת גג?
    3. בוא נשחק קצת במספרים. בוא נניח שחיזבאללה חוטף שני חיילים כל שנה. כדי להגיע ל-163 אנשים, שהם מספר ההרוגים הישראלים בניסיון לתת "תג מחיר" שאתה רואה כנכון אסטרטגית, היו נדרשים לחיזבאללה 81 שנים. ישראל, כזכור, קיימת פחות זמן מזה.
    4. "גם אנחנו וגם האוייבים צריכים לדעת שהצבא יפעל במלוא העוצמה גם עבור פגיעה במעט אנשים או בחבל ארץ קטן (במדינה), כדי שיהיה לאזרחים אמון במדינה וכדי שתהיה הרתעה, וכדי שתהיה ריבונות." בוא נפרק את הטענה הזו, ברשותך. אתה נותן כאן שלוש סיבות להפעיל את הצבא במלוא עצמתו עבור פגיעה במעטים.
    א. כדי שיהיה לאזרחים אמון במדינה: כלומר, לשיטתך, סיכון של אלפי חיילים עבור שני חטופים מגביר את האמון במדינה. לדעתי, תוצאות מלחמת לבנון השניה מוכיחות ההפך.
    ב. כדי שתהיה הרתעה. הרתעה היא מילה שאנחנו אוהבים, למרות שהוכח כבר מזמן שתגובה צבאית חריפה יוצרת הסלמה, לא הרתעה. הם יודעים שאתה יותר חזק. תן לי ללחוש לך סוד: לכולם במשחק ברור שישראל חזקה יותר. אם מלחמת לבנון השניה הוכיחה משהו, זה שישראל מול ארגון טרור זה לא כוחות. פי ששה אנשי חיזבאללה נהרגו בקרבות מאשר אנשי צה"ל. תחושת ה"הפסד" נבעה משתי סיבות עיקריות: האחת היא שלהבדיל מחיזבאללה, אנחנו ביכינו את מתינו ומנינו אותם – החיזבאללה אפילו לא יודע לאמוד כמה מאנשיו נהרגו; השניה היא שהמלחמה לא הביאה לכל הישג – ההכרעה הצבאית לא הצליחה לתרגם את עצמה הלאה. זה בדיוק ההפך ממה שהרתעה מנסה להשיג. אתה באמת חושב שנסראללה לא יודע שאנחנו יותר חזקים? שהוא לא יודע שלו אין מטוסים ולנו יש? שלו אין טנקים ולנו יש? הארגון שלו התמחה במשך שנים בעקיצות, זה לא מפני שהם יכולים להוריד אגרוף ברזל אבל מעדיפים לעקוץ. זה כי עוקץ הוא כל מה שיש להם. העניין הוא שיחסי הכוחות הם כל כך לא שווים, שברגע שאתה מפעיל את התגובה הצבאית במלוא העצמה, אתה באופן אקטיבי מביא לסימפטיה כלפי הצד השני. מה לעשות, כשגדול מכה קטן, אנחנו לא שואלים את עצמנו מי התחיל.
    ג. כדי שתהיה ריבונות: על מי? על החיזבאללה? תן לי לחדש לך משהו – ממשלת ישראל לא ריבונית על החיזבאללה. היא ריבונית על אזרחיה שלה.

    5."יש חשיבות לכך שנסראללה לא יקבל אסירים פלסטינים בתמורה לחטיפותיו, רק לבנונים. " ידוע לך הרי שישנם פלסטינים לבנונים, נכון? המשפט הזה שקול למשפט "יש חשיבות לכך שג'ורג' בוש לא יקבל אסירים יהודים בתמורה לחטיפותיו, רק אמריקאים".

  7. מאת ניר רייזלר:

    מסכים כמעט עם הכל. ראיית החטיפה כפגיעה בריבונות, שאי מענה עליה עלול להוביל בעתיד לפגיעות, חטיפות ואבידות נוספות, היא הכרחית.

    לגבי ההתייחסות לא לחיזבאללה בלבד, כי אם ללבנון בה הארגון מהווה, למעשה, הריבון- כמדינת אויב, נראית יותר ויותר כהכרחית וגיורא איילנד ניסח זאת היטב במאמר שכתב לא מזמן ל"ידיעות" (ובו הביע את המסקנה האכזרית לכאורה אך הצלולה והרציונלית, שההישג המשמעותי היחיד במלחמת לבנון השנייה היה הפגיעה באוכלוסייה האזרחית- משום שזה הקשה על ממשלת לבנון להסתתר מאחורי איצטלת פתיחותה למערב תוך מתן המושכות במדינה להנהגה השיעית).

    מניעת חטיפות עתידיות אכן לא תתאפשר, כפי שאני רואה זאת, ללא תגובה בלתי מתפשרת לכל פגיעה בריבונות ישראל.

    אך כשאתה כותב "מחיר יקר ומשפיל" נדמה שאתה מתייחס לערך הסמלי שבענישת קונטאר ומרצחים מסוגו, ולהשפלת הכבוד הלאומי, נניח, או הפגיעה ברגשות המשפחות השכולות, הכרוכה בשחרורו. כשאני כותב "מחיר", ולכך אם הבנתי נכון התכוון גדי טאוב במאמרו, אני מתייחס לאבידות עתידיות בנפש מקרב חיילים ואזרחים שתיגרמנה לאו דווקא בשל פעולות שיבצעו מחבלים מזדקנים כקונטאר, אלא בשל הפגיעה בריבונות. ולכן (לצד התרת דמם של שבויים שארגוני הטרור לא יחושו עוד מחויבים להשאירם בחיים כדי לקבל את מבוקשם) שחרור מחבלים תמורת גופות הוא מעשה איוולת המעיד על חולשה וניוון מחשבתיים ואובדן דרך מדינית ואידיאולוגית.

  8. מאת שי רפפורט:

    הטמטום האמיתי בעסקה הזו היה בכניעה לתכתיב של החיזבאללה לגבי אופן ניהול המו"מ.
    חייבת היתה להיות לכל הפחות הכרזה מצד ישראל, כי עד קבלת סימן חיים ברור, הנעדרים ייחשבו כמתים לצורכי מו"מ (או לחלופין, אין מו"מ בכלל).
    אם חייבים לשחק משחק אכזר, הדבר האחרון שתרצו הוא לתת לאויב לקבוע את חוקיו. אתה תפסיד בלי שאפילו תבין את זה. זה מה שקרה בעסקה הזו.