ליברליזם “מלמעלה”?

יריביו של שר המשפטים, פרופ' דניאל פרידמן, עוקפים את הוויכוח המהותי כאשר הם מסכמים את המחלוקת כך: מצד אחד, ישנם מגני זכויות האדם (התומכים בנשיאת בית שמשפט העליון‭,(‬ מצד שני, ישנם המזלזלים בזכויות אדם (התומכים בפרידמן‭.(‬ הם עושים לעצמם חיים ממש קלים, כאשר הם מחלקים את הוויכוח באופן עוד יותר פשוט, כפי שעשה, למשל, אודי אשרי ‭")‬טוקבקיסט ימני מצוי‭,"‬ הארץ, ‭,(24.8‬ בין "טוקבקיסטים ימנים" שונאי-ערבים (כמו פרידמן ותומכיו‭,(‬ לבין ליברלים נאורים (כמו ביניש ועיתון הארץ, כנראה‭.(‬ (לרשימה המלאה ב NRG)

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=219
  • תגובות ב-RSS

20 תגובות לפוסט ”ליברליזם “מלמעלה”?“

  1. מאת נמרוד אבישר:

    אחת הבעיות עם הרשימות האלה ב-NRG היא שהן קצרות מאוד, וטיעונים כבדי משקל נפטרים במשפט, וזה קצת חבל.
    מעט-מעט, עם זאת, מתגלה כאן עמדה יציבה ומוצקה, שכל מיני ליברלים בעיני עצמם לא באמת יודעים איך לאכול. כי הדיכוטומיה שלהם ברורה – דיקטטורה של הרוב או משטר בג"צי. לשיטתם, אקטיביזם שיפוטי הוא בסך הכול דרך עדינה למנוע ממוסדות רובניים להשתולל. וזה נון-אישיו: בג"ץ כבר מזמן פסע מספר פסיעות מעבר לגבול בין בלם לבין מונארך.
    באומות העולם המתוקנות גבולות המשחק ברורים מאד. המושג "לא חוקתי" (unconstitutional) חופף למושגים "לא צודק", "לא נכון", "שגוי", "לא ראוי" וגם "פסול". החלטה של בית דין עליון להפוך החלטת נבחרים נשענת על החוקה. ומה שהחוקה עושה זה את הדבר הבא – היא מגדירה אילו חירויות וזכויות שמורות לאדם ונמצאות מחוץ להישג ידה של המדינה שהוא חי בה, בלי משים אם הוא מיעוט או רוב או בודד. היא מגדירה את היסודות, ולכן כל החלטה שיפוטית ערכית מתבססת על סקאלת הזכויות שהיא מבססת.
    בישראל אין חוקה, ולכן מתקשים ה"ליברלים" להבחין מה בין החלטת ביהמ"ש שיש למגן את שדרות ובין פסיקתו של אגרנט בפרשת קול העם. אבל, ויש לומר זאת בקול רם – הדמוקרטיה כ"שלטון הרוב", במובן הרחב של המושג, לא יכולה להתייחס אף פעם רק למקום הצר שהפסאודו ליברלים שמים אותה בו, זה שבו הרוב יכול לשלול אזרחות מהמיעוט, למשל. כי כדי שיתקיים שלטון רוב לאורך זמן ישנם תנאי יסוד שחייבים להתקיים. בלי חופש מידע וחופש ביטוי המידע והדעות לא יכולות להגיע לציבור, וממילא הרוב לא יכול להכריע בצורה הוגנת. בלי חופש המחאה לא יכול הרוב למרוד ואף לפטר את ממשלתו. בלי מניעת אפליה לא ניתן לדבר על שוויון ועוד כהנה וכהנה עניינים, שהם מהותה של הדמוקרטיה במובנה כשלטון הרוב. אם נשים לב – אלה בדיוק הדברים הכתובים ברוב החוקות הדמוקרטיות בעולם. וזה תוחם את בג"ץ, וכל בית משפט אחר, לעבוד למען שלטון הרוב – במניעת שלילת החירויות הללו, למשל – ולא כנגדו. והיציאה של בית המשפט העליון כנגד שלטון הרוב, היא, כפי שכתבת, מסוכנת.

  2. מאת ד"ר א.:

    בסיעתא דשמייא, שלום וברכה –

    בעקרון, אני שותף לדעה שבג"צ מפעיל "אימפריאליזם שיפוטי". הדבר אינו מפתיע, לאור הרמה היורדת והולכת של הכנסת. לפחות בבית המשפט העליון לא מנבלים את הפה מול המצלמות, וגם אין ספק שכל היושבות והיושבים על כס הכבוד הם יודעי קרוא וכתוב.

    אני מסכים גם שתבוא תגובת נגד, והיא בהחלט עלולה להיות גסה ופופוליסטית. אבל היא לא חייבת להיות כזו. יותר ויותר סימנים מרמזים שיכולה לבוא תגובת נגד אידאולוגית וסדורה, בדמות הדמוקרטיה הישירה. דור שרגיל לבחור את כוכבי הזמר שלו באמצעות sms, לא יסכים עוד זמן רב לתמוך בשיטה הרקובה של משטר הנציגים. הירידה העקבית באחוזי ההצבעה לכנסת הם היבט נוסף של התופעה.

    היום קשה אולי לראות את הדמוקרטיה הישירה, שהיא עדיין מנת חלקם של חוזים, הוזים, וסתם חולי-נפש. אבל במהפכה כמו במהפכה, דברים עשׂויים לקרות מהר ובאופן פתאומי. הימור שלי – המהפכה תתחיל בבלוגוספירה. ובטוח שמישהו כבר כתב את זה לפני.

  3. מאת ניר רייזלר:

    מה שד"ר א. מזהה כניצני "דמוקרטיה ישירה" בתרבות ה- SMS והכוכבים הנולדים, הם במידה רבה ההפך הגמור: סימפטומים של חברה צרכנית, המצויה בתהליכי הפרטה מתקדמים. הקריאה להמיר את הדמוקרטיה הייצוגית בדמוקרטיה ישירה מצטרפת, אם גם לא במודע, לניכור ההולך וגובר מהמדינה וממוסדותיה, ומהקולקטיביות בכלל, ולתחושת מיאוס שהאפקט העיקרי שלה הוא החלשת המעורבות הפוליטית ותחושת השייכות של הפרט.

  4. מאת yosi209:

    היי,
    מהדיבורים על אימפריאליזם שיפוטי, הפועל בדרך אקטיביסטית, תוך התעלמות מן האדן הראשון שבבסיס הדמוקרטיה, ועל ידי כך מזלזל בציבור ובנבחריו, אני מניח שהתכוונת לפגיעה המסוימת באיזון הראוי שבהפרדת הרשויות (שיש לה, לפגיעה, יתרונות וחסרונות).
    אם כן, האם אינך סבור שבהצעתו של השר הפרופ' פרידמן יש פגיעה חמורה יותר וחסרונותיה עולים על יתרונותיה?

  5. מאת אליהו , ירושלים:

    גם אם פרידמן עצמו הוא לא באמת ממחנה שוללי זכויות האדם (אני לא באמת יודע) , וגם אם החלוקה הזו לשתי מחנות היא פשוטה מידי , היא עדיין מייצגת היטב את עיקר המחלוקת.
    בבלוג הזה , כמו במאבק האמיתי שמתנהל על דמותה של המערכת השיפוטית, בית המשפט העליון מצטייר כחזק ודורסני הרבה יותר מכפי שהוא באמת. בסופו של דבר זו ההצלחה של פרידמן כפוליטקאי, בתקשורת ובמציאות.
    בג"ץ מעולם לא היה כוחני כל כך , אלא כנסת ישראל והממשלה אינם גופים שבאמת אכפת להם מזכויות אדם. זכויותיהם של כל בני האדם, גם ערבים או הומואים. אולי בעבר הכנסת היתה הומנית וליברלית יותר. אך האם מישהו מדמיין היום חקיקת חוק יסוד חדש שקשור לזכויות אדם ?
    ואל תאשימו את בג"ץ בכך שישראל הפכה למדינה פחות ליברלית, כאילו זה האנטגוניזם שהוא עורר. זו פשוט החלוקה שהופכת להיות רווחת כאן יותר ויותר: יש יהודי ויש בן אדם ועדיף הרבה יותר להיות יהודי . גם פרידמן אומר זאת בראיון שלו ב"הארץ". "טוקבקיסט ימני מצוי" זו כותרת גרועה. מה עם סתם "שר משפטים לאומן" ?
    וגדי טאוב , מי שמתעקש כל הזמן על הנוסחא "יהודית ודמוקרטית" צריך לדעת של "יהודית" יש מי שידאג, אבל מי ידאג "לדמוקרטית" ?

  6. מאת ד"ר א.:

    ניר –
    אני חושש שאולי אינך מכיר על בוריים את עקרונות הדמוקרטיה הישירה. העקרון הבסיסי ביותר הוא שהפרט מעורב באופן ישיר בקבלת ההחלטות, ולא מפקיד (מפקיר) אותן בידי הנציגים הנבחרים. אם תרצה לקרוא למעורבות הרבה יותר של הפרט "הפרטה", לו יהי (אבל אם כך, אז במקרה הזה אני בהחלט בעד הפרטה).

    לפני זמן מה ניסחתי עקרונות למפלגה ברוח הדמוקרטיה הישירה, המותאמים לשיטה הפוליטית הישׂראלית. תוכל לקרוא על כך כאן: http://www.yehudemo.org/?p=18

    למידע כללי על הדמוקרטיה הישירה: http://www.kol1.org

    ומילה אחרונה בעניין "כוכב נולד" – איני נמנה על חובבי התכנית, ואיני מערער על כך שההגיון הכלכלי לקיומה הוא עידוד צריכה. אבל יש הבדל כביר בין מי שכוכביו נבחרו עבורו באולפנים בהוליווד, והוא פגש בהם באולם ענק וחשוך, לבין מי שמתאגד בחבורות כדי להריץ מועמד זה או אחר. אל תזלזל בזכות הבחירה.

  7. מאת יואב ש.:

    אפשר לקרוא לזה נאורים מול לא נאורים, שומרי זכויות אדם מול לאומנים, סוציאל דמוקרטים מול נאו ליברלים, אפשר לומר שזה תהליך עולמי של ניתוק הליברליזם משלטון הרוב, אפשר לומר שזה בג"צ או המגלומניה של אהרון ברק, אפשר לומר זה "הם" זה לא "אנחנו". אנחנו בסדר, אנחנו הרי תמיד בסדר. אבל בסופו של דבר מדובר במצביעי עבודה-מרץ, שמאז 77 לא מנצחים בבחירות, וביצעו פוטש באמצעות המערכת המשפטית.
    מעניין שהנימוקים לפוטש הזה הם נימוקים רליגיוזים-נוצרים. משהו כמו רוח זכויות האדם מרחפת לה ממעל ובג"צ הוא נציגו הבלעדי ולכן חובה לציית לו, ומי שלא מציית – כופר (בשלטון החוק).
    מוטב לזכור זאת כאשר מטיפים למתנחלים לקבל את הדין ולפנות התנחלויות, וכשמנפנפים למולם ביגאל עמיר.

  8. מאת ניר רייזלר:

    ד"ר א., אני מכיר את רעיונות הדמוקרטיה הישירה ואין לי ספק באשר לטוהר כוונותיכם. אולם דמוקרטיה תלויה בהתאגדות של הפרטים לקבוצה פוליטית, כשמשמעות הדבר היא חיזוק הזהות הלאומית והחברתית כחלק מכלל; ולא במימוש "זכות הבחירה" של הפרט כצרכן. בפועל, רעיונות יפים אך לא פרקטיים מסוג זה משקפים את ההתפוררות ההולכת וגוברת של החברה, שאחד מפניה הוא אובדן אמון הציבור במוסדות האמורים לייצג אותו. זהו מדרון שבסופו, אליו אפשר לקוות שלא נגיע, נמצאת לא דמוקרטיה ישירה אלא היעדר דמוקרטיה בכלל.

  9. מאת ניר רייזלר:

    ודווקא על רקע ההגנה המוצדקת במישור העקרוני על הרפורמות שמבצע שר המשפטים, חשוב לזכור את הבעייתיות בהנהגה חסרת אידיאולוגיה המונעת מאינטרסים צרים- שהוא מהווה, כך נראה, חלק ממנה:

    http://news.walla.co.il/?w=//1161801

  10. מאת ד"ר א.:

    יואב ש.-
    האם תהיה מוכן להרחיב בעניין הנימוקים ה"רליגיוזיים-נוצרים"?
    אילו עקרונות נוצריים אתה רואה כאן, והיכן הם מתבטאים בדיון המתנהל?

  11. מאת יואב ש.:

    סמכות רליגיוזית היא איזשהו משהו שהוא סמכות שילטון ואיננו קוד התנהגות חד וברור שמקובל על האנשים. חברות נוטות להמציא לעצמן דברים כאלה. קיים גם איזשהו גוף שטוען שהמשהו הזה לא ברור ולא יכול להיות ברור להמונים, הוא לעומת זאת מומחה למשהו הזה. כיוון שכך, הגוף הזה מוסיף, יש לציית לו. כיוון שהמשהו הזה הוא החשוב ביותר הרי שאי ציות לגוף המומחה היא פגיעה בדבר החשוב הזה ויש להגיב כלפיה בחומרה. זהו הטיעון הרליגיוזי. לגוף הזה יש בדר"כ עוד מאפיינים קטנים יותר כמו בניינים מפוארים ומסדר שדי סגור להמונים. בנוסף, הגוף הזה עובד בשיתוף פעולה עם מיעוט חזק ושולט. הכנסיה הקתולית היא רק מקרה פרטי של הטיעון הזה. ציינתי אותה כי היא הידועה ביותר. אם ההסבר הזה מופשט מדי אז אפשר לפרט: תחליף 'זכויות אדם אוניברסליות' ב'אלוהים', ידעת ש'אוניברסליות' בלטינית זה 'קתוליות'? תשווה את הערצת שופטי בג"צ ובפרט את פולחן האישיות כלפי אהרון ברק (הנשיא..) לקביעה הקתולית שהאפיפיור הוא נציג האל והכנסיה לא מסוגלת לטעות, את דרך מינוי שופטי בג"צ לקונקלאווה, את בניין בג"צ המפואר לכיכר פטרוס. תיזכר בכך ששופטי בג"צ טוענים שלסמכותם דרוש אמון הציבור, תיזכר באנשים שיצאו נגד בג"צ , נטען נגדם שהם יוצאים נגד שלטון החוק והוגשו נגדם כתבי אישום די מוזרים. כאמור הכנסיה הקתולית היא רק מקרה פרטי אך ידוע. התופעה הזו קיימת בכל חברה בכל זמן עם ואריציות כאלה ואחרות. בג"צ לא המציא דבר. בג"צ איננו כנסיה קתולית, אך הוא כנסיה ליברלית.
    אירוני שבשם הדמוקרטיה ישראל הפכה למדינה שהיא יותר מדינת כנסיה, שבשם הפרדת הדת מהמדינה הוקמה כנסיה.
    לשאלתך היכן מתבטאת הרליגיוזיות. הטיעון הבסיסי של מצדדי בג"צ הוא – יש לשמור על זכויות האדם/אזרח. הן אינן משהו חד וברור והן לא מבוססות על רצון הרוב. בג"צ הוא המומחה להן. יש לציית לבג"צ. אמנם הכנסת מייצגת את הרוב אך בג"צ מייצג את הדבר החשוב באמת, לכן סמכות בג"צ גבוהה מסמכות מהכנסת. כאמור, מיעוט חזק שפועל יד ביד עם הכנסיה באמצעות טיעונים רליגיוזים. אפשר גם להזכיר את ההתיחסות לרבין כאל המשיח שהיה מביא את הגאולה אם רק הם, הדתיים או שמא היהודים, לא היו רוצחים אותו.
    אך כל זה פחות חשוב. יותר חשובה העובדה ,שגם בדיון כאן וגם במקומות אחרים מפריחים מילים גדולות וססמאות יפות שמסוות אותה: ציבור מצביעי עבודה-מרצ ביצע פוטש.
    ובמדינה שבה בוצע פוטש והיא יותר דמוקרטיה חד צדדית מדמוקרטיה שווה יקשה להשיג שיתוף פעולה עם כלל הציבור, יגדל הסיכוי לאלימות פוליטית וראש הממשלה ונשיא בית המשפט העליון יצטרכו שמירה צמודה.
    ביום הזיכרון לרצח רבין אולי כדאי שינסו לחשוב ברצינות המטיפים לציות לדמוקרטיה, לריבונות העם במקום לריבונות האל, מה קרה כאן.

  12. מאת דורון גרינשטיין:

    יואב, כמדומני ההשוואה בין בג"צ לדת היא קצת מוגזמת ולכן אינה במקומה מכמה טעמים:
    1) טיעונים רליגיוזים מציגים אידאות מטהפיזיות, שלא כמו עקרונות זכויות אדם, שהם אמנם מופשטים אך עדיין ארציים לגמרי. האידאה המטהפיזית מעניקה לשליט , או לכהונה הגבוהה, הילה משיחית המבקשת להכיל על קהל המאמינים אידיאולוגיה השואבת את מקורה מספירה אחרת, לעומת זאת, יסודו של רעיון זכויות האדם נולד מתוך האמפירי-ארצי: הנסיון ההיסטורי, הסבל האנושי או התפיסה הרמונית-ראציונלית של החברה.

    2)לעובדה שפירושה המילולי של המילה "קתוליות" הוא אוניברסאליות יש שתי משמעויות: חיצונית ופנימית. הראשונה מתייחסת למגמות האיחוד וההשתלטות הטריטוריאלית הכנסייתיות בימה"ב ובמיוחד לעיקרון ה"שמלה ללא תפר" וה-respublica christiana המייצגות אידיאל אימפריאליסטי מובהק. מבחינה פנימית, הכנסייה התיימרה לפלוש לתודעתו של האינדיווידואל ולעצבו על-פי הקודים הנורמאטיביים הקריסטייאנים: טכסיים, ליטורגיים וכו'. המשמעות הראשונה כלל אינה רליגיוזית: מקורה בחשיבה סטואיאנית ובהלך רוח המקובל באימפריה הרומית. המשמעות השניה מייצגת כל דוקטרינה שילטונית (ובכלל זה גם הכס הקדוש) המוצגת על בסיס פילוסופי כלשהו – הצורך ביצירת תודעה קולקטיבית, הומוגניית הכפופה למנגנון הרארכי היוצר הרמוניה מלאכותית (תיאוריית הרועה והעדר). בג"ץ אינו מנסה לעצב את הציבור בצלמו ובדמותו – הוא פשוט פולש לתחומים לא לו, לפיכך האוניברסאליות באה לידי ביטוי יותר כאימפריאליזם ופחות כ"משטר מוחות" קולקטיבי.

    3) הקונספציה של בג"צ כשומר זכויות אדם מייצגת את היותו בלם בפני תחיקה גזענית/מפלה בכנסת, ולא מהווה התר להתפלשות לתחומי הרשות המחוקקת. יחד עם זאת, הניסיון להציג את הגוף המשפטי הבכיר ביותר כמשיחי הוא לא רק מוגזם אלא גם מסוכן, לא פחות ממגמות האימפריאליסטיות של חלק מחבריו, היא עלולה להגביר את הזלזול בשלטון החוק ולהחליש את אחיזתו, שממילא נמצאת בשפל חסר תקדים. הכנסייה הביזנאטית, ה-"אורתודוכסית", היינו, בעלת "דרך הישר" היא דוגמא מובהקת לגוף רליגיוזי. והרי נסכים וודאי כי כל סייעה פוליטית מציגה את "דרך הישר" שלה – ובדיוק כמו כל אינדיווידואל, גם היושבים על כס המשפט אינם חפים מאג'נדה. ההבדל המהותי הוא שאיש הדת פועל מתוך האמת האובייקטיבית, השמיימית, כל התנהגות שאינה עולה בקנה אחד עם הקרדו או כל פשרה שלא ניתן למצוא לה סימוכין בכתבי-הקודש, הינן בהכרח כפירה. בג"ץ מאידך, פועל בעיקר מתוך תפיסה פלוראליסטית, שהיא ההפך הגמור מן המגמות הרליגיוזית שאתה מנסה להצמיד לו.
    אני בהחלט טוען כי צריך לשים סייגים בפני מגמות ההתפשטות הבג"ציות אך מכאן ועד הפיכתו של אהרון ברק לשבתאי צבי מודרני או, להבדיל, ליוסוף קרדאווי בפוטנציה, הדרך עוד ארוכה.

  13. מאת אליהו , ירושלים:

    יואב,

    האנאלוגיה שאתה עושה מבריקה. אתה מצליח לתאר את הרוח המופשטת של זכויות האדם בדוק כפי שהיא. נכון, לא הכל אנחנו יכולים להגדיר במילים או בפרוצדורות. נכון, המחלוקת על בג"ץ היא במידה רבה מחלוקת בין "ימין ושמאל" ובין מפלגות ממש.
    אבל למרות התיאור המדוייק של משמעות הוויכוח, התיאור שלך את הכוח של שוחרי זכויות האדם הוא מעוות לחלוטין. חיזר שהיה נוחת בבלוג הזה, היה בטוח שיש כאן דיקטטור אימתני, "בגץ" שמו.את הפוטש הוא כבר ביצע ועכשיו הוא מנסה להיכנס למחשבותיהם של האזרחים , לקבוע להם מה לאכול ואיך להתנהג.
    האמת היא שבג"ץ הוא כבשת הרש הרזה , החלשה , דלת הצמר (אך, הפועה בקול גדול, לעיתים) של אנשים שמאמינים שזכויות אדם הן נשמת הדמוקרטיה.
    כפי שכבר כתבתי כאן, הלגיטמציה הגוברת של מושגים כמו "דיקטטורה שיפוטית" , "פוטש" וכו' היא ההצלחה הגדולה של מתנגדי בג"ץ (לאו דווקא פרידמן) בכל הויכוח הזה.

  14. מאת נמרוד אבישר:

    אליהו,
    דווקא היא תוצר ישיר של התנהגותו של בג"ץ. אין כלום באמירה כי זכויות אדם הן מהות הדמוקרטיה, זולת שקר והטעיה.
    זכויות אדם יכולות להיות בכל משטר. במצב היפותטי, בו כל משטר דיקטטורי היה שומר מכל משמר על זכויות בני האדם שבו, האם היה מקום לומר שזכויות אדם הן נשמתה של הדיקטטורה? וודאי שלא. דמוקרטיה היא שלטון העם וזו מהותה. בג"ץ חייב ללכת בכיוון ששולל מהות זו ע"מ לקבל את הלגיטימציה לחלק ממעשיו – וממילא בחריגותיו הרבות מתחומי השיפוט שלו הוא מבצע, אכן, פוטש שיפוטי, בו רצון העם, הריבון, מבוטל בשל "ריבון עליון" – מושג אמורפי של זכויות אדם שפרשנו הבלעדי הוא בג"ץ. זכויות האדם האלה הן, בניגוד למה שדורון קובע מבלי להסביר, מושג מטאפיסי לחלוטין. הן אינן בעולם באותו מובן שהעם הריבון נמצא בעולם, הן אינן ברורות, הן משנות צורתן כל העת. יש ביניהן היררכיה, התנגשויות, והחלטות שונות לוקחות בהן חלק – מושג זכויות האדם כפי שמשתמשים בו חסידי החונטה השיפוטית מציין אידאות אפלטוניות. מושג אידאי שפרשנו הבלעדי פועל לשינוי וקביעת החוק דרכו – זה בבסיסו של המשטר התיאוקרטי.
    ודורון, עוד הערה – "אורתדוכסיה", מהיוונית – אורתה – נכונה, דוקסה – סברה. ובהשאלה גם "דרך הישר", אבל לא כפרשנות מילולית. וראה בעניין זה גם משל הקו המחולק האפלטוני.

  15. מאת שי רפפורט:

    ה"אקטיביזם" של בית המשפט העליון הישראלי היה ונותר בעיקר רטורי. התרגום בפרקטיקה למשפט הידוע "הכל שפיט" של ברק הוא פשוט: על כל נושא שבעולם ניתן לקשקש במשפטית שוטפת.
    יותר משבית המשפט העליון קובע את המציאות או מברבר אותה לדעת.

    מוקד הכוח לקבלת החלטות היה ונותר המחוקק והרשות המבצעת (וגם צה"ל והשב"כ, אבל זה עניין אחר). לפיכך עדיף שגם מוקד תשומת הלב יעבור לשם. לפיכך ראויות גם ההגבלות שהשר פרידמן מבקש להטיל על בית המשפט.

    באומרי כך אינני משייך את עצמי לדמוקרטים או לליברלים, לאוניברסליסטיים, לקתוליים או לאינטרנציונל. זה פשוט ריאליזם פוליטי. ולכל שוחרי זכויות האדם (או מברברי זכויות האדם לדעת), חשבו נא, לשם דוגמא, מה היה קורה אם במקום "הכל שפיט" היה בית המשפט שלנו אומר, או אולי נאלץ לומר, על ענייני השטחים שהם אינם שפיטים. לדעתי הכדור היה חוזר אז למגרש הראוי לו – וביתר עוצמה.

    הגבלת זכות העמידה היא בעייתית רק למקרים של שחיתות קיצונית, מה שנקרא "בעיית הנציג", כמדומני. לכך אפשר למצוא פתרונים.

  16. מאת מיכה:

    1) "אין כלום באמירה כי זכויות אדם הן מהות הדמוקרטיה, זולת שקר והטעיה.
    זכויות אדם יכולות להיות בכל משטר."

    אבל האם יכול להיות משטר דמוקרטי בלי זכויות אדם?

    האם העם יכול לשלוט בלי שזכויות הפרטים המרכיבים אותו יזכה להגנה?

    2) "זכויות האדם האלה הן, בניגוד למה שדורון קובע מבלי להסביר, מושג מטאפיסי לחלוטין. הן אינן בעולם באותו מובן שהעם הריבון נמצא בעולם, הן אינן ברורות, הן משנות צורתן כל העת. יש ביניהן היררכיה, התנגשויות, והחלטות שונות לוקחות בהן חלק."

    השיטה הדמוקרטית והעקרונות שלה, הן שלטון הרוב והן זכויות האדם והן הפרדת רשויות, אינם בעלי קיום אובייקטיבי, אלא הם חלק מאידאולוגיה המקובלת על חלק מבני האדם. כמו אידיאולוגיות אחרות האידיאוללוגיה הזו מתיימרת להיות אוניברסלית. רלטיביסט היה אומר שאין הבדל בינם לבין כל מערכת מוסרית-פוליטית אחרת. אני לא רלטיביסט.
    אבל בכל מקרה עקרון שלטון הרוב אינו יותר אמיתי ואינו פחות אוניברסלי, אידאי או נתון לשינוי צורה, היררכיה והתנגשויות מאשר זכויות האדם.

    3) "שפרשנו הבלעדי הוא בג“ץ."

    מכיוון שהערכים הדמוקרטים אינם אובייקטיבים כדי שהם יכולו במקום כל שהוא, חברה — כלומר הריבון שהוא האזרחים — צריכה לקבל אותם בדמותה של חוקים ואולי גם חוקה. ברעיון של חוקי יסוד או חוקה הוא לבסס את הערכים האלה כך שהם לא יהיו נתונים לשינוי בקלות בעקבות שינויים פוליטיים: שכן הם הערכים שעליהם מושתתת כל השיטה.

    תפקיד הפירוש של החוקה או חוקי היסוד והחוקים נתון — על פי השיטה הדמוקרטית — לבתי המשפט.
    הפונקציה של בג"ץ במיוחד היא להגן על פרטים מכוחה השרירותי של הרשות המבצעת (כלומר מהרשות שמייצג את הרוב). תפקידה הוא להגביל את כוחן של שתי הרשויות האחרות, להגביל את כוחו של הרוב הריבון.

    4) בשיטה הדמוקרטית הרשויות תלויות אחת בשניה, וכך גם הרשות השופטת. בגלל זה הועדה למינוי שופטים נמצאת בכנסת. או בשיטה האמריקאית השופטים נבחרים על ידי הנשיא ומאושרים או לא על ידי הקונגרס.

    ——
    אפשר לטעון שבג"ץ מפרש את נחוק בצורה לא נכונה.

    אפשר לומר שהוא מפרש את החוקים בצורה לא מקצועית אלא פוליטית.

    אפשר לטעון שהוא מתערב בנושאים שאינם נתונים למרותו, וחוצה את קווי הפרדת הרשויות.

    אפשר לטעון שעדיף שהציבור, בהצבעה לכנסת יכריע בחלק מהשאלות האלה.

    אפשר לטעון שבהיעדר חוקה מוסכמת, לבג"ץ אין מערכת ערכים שבאמצעותה הוא יכול לבחון את השאלות המובאות לפניו, ושבהיעדרה של חוקה, הערכים על-פיהם הוא שופט הם שרירותיים.

    אפשר גם לומר שבשיטת בחירת השופטים הקיימת בישראל לשופטי בג"ץ המכהנים יש יותר מדי כח לקבוע מי יצטרף אליהם, דבר המערער את התלות שלהם ברשויות האחרות.

    אבל כל הביקורות הללו על בג"ץ עדיין יהיו במסגרת של העקרונות הדמוקרטיים שציינתי למעלה (למרות שהם מטאפיזיים).

    או שאפשר לומר שצריך לסלק את הפרדת הרשויות, לבטל את המגבלה הזו על הרשות המבצעת והמחוקקת, ולכפוף את הרשות השופטת לגמרי לרשויות הללו הנבחרות על ידי הציבור. במקרה כזה במקום דמוקרטיה יהיה משהו אחר.

    האם הביקורת שלכם על בג"ץ הוא מהסוג הראשון או השני?

  17. מאת ד"ר א.:

    שתי הערות לשוניות:

    (א) Katholikos – אכן "אוניברסלי", אבל ביוונית, לא בלטינית (מה שדי אירוני, כי הכנסיה הלטינית היא שאימצה את המילה).
    (ב) orthos – ישר (גם ביוונית), כך ש-orthodoxia היא "דרך הישר" באופן מילולי, ולא בהשאלה.

    והערה אחת תכנית (לניר):
    אתה רואה ב"אובדן אמון הציבור במוסדות האמורים לייצג אותו" מצב המשקף "את ההתפוררות ההולכת וגוברת של החברה." על זה נאמר – הפוך, גוטה, הפוך. המוסדות "אמורים" ליצג את הציבור, אך אינם עושׂים זאת. על כן הם מאבדים את אמונו. התפוררות החברה היא תוצאה ישירה של בגידת הנציגים וכשלון משטר הנציגים. (שׂים לב כיצד ה"דמוקרטיא" הפרלמנטרית משׂגשׂגת באמצעות שיסוי מגזרים שונים אלה באלה – זו הסיבה האמיתית להתפוררות).
    דמוקרטיא ישירה, מאידך, מבוססת על סולידריות חברתית ועל מעורבות גבוהה של הציבור – בדיוק ההיפך מהמצב ממנו אתה חושש.

  18. מאת דורון גרינשטיין:

    הערה לד"ר – ה"קתוליות" -καθολικόσ או הכנסייה הקתולית, מוזכרת כבר בתחילת המאה השניה לספירה על-ידי אגנציוס הקדוש בהקשר של רוחה האוניברסאלית של קהילת הקודש ובהשראת האוונגליון, תוך דגש על חזונו הקוסמופוליטי של פטרוס. הקורפוס הנוצרי נכתב ביוונית ולכן אין פלא כי מושגים קמאיים אלו נשארו באותה שפה, בדיוק כמו מושגי-מפתח רבים נוספים: ה"צלוב" – χριστόσ (ולא Iesus) ה-εκκλησία /ecclesia או ה-ευχαριστία.

  19. מאת ד"ר א.:

    דורון –
    תודה על ההפניה לאגנטיוס. האמת היא שאני לא בקי בכתבי אבות הכנסיה (אבל לא יהיה מנוס מלהכנס לתחום בקרוב).

    בכל זאת תיקון קטן – χριστος או christos, מן הפועל χρίω, פירושו "משוח" או "משיח", ולא "צלוב".

    קלטתי את הבלוג שלך, וב"ה אמצא זמן לעיין בו בקרוב.

  20. מאת ש נ:

    העיסוק בסמכותו של ביהמ"ש לפסוק בניגוד לעמדת הכנסת ובסמכויותיו בכלל בנושאים רבים הוא סימפטום של בעיה חריפה אחרת בדמוקרטיה הישראלית. עד היום לא הצליחו (או לא ממש ניסו) המחוקקים והמשפטנים הישראלים להגיע לידי חוקה קיימת שתהווה בסיס איתן לדמוקרטיה. התוצאה היא שרוב מקרי בבית המחוקקים יכול מבחינה חוקית, לחוקק חוקים שיש בהם פגיעה קשה בזכויות האדם והפרט. מי שיקבע מהם זכויות האדם והפרט בישראל צריך להיות המחוקק באמצעות חוקה, וזו, אמורה לקבוע מסגרת שבתוכה יכול המחוקק והממשלה לפעול ולרסן אותם. בהעדר מרסן כזה מחפש הציבור והממסד מרסן אחר שהתגלם בשנים האחרונות בדמותו של ביהמ"ש העליון. זה כמובן לא כ"כ נעים שמרסנים אותך ולכן מנסות הממשלה והכנסת, לקצץ את יכולת הריסון הזו. יכול להיות שיש בנסיון הזה צדק רב, אך לדעתי האישית בהעדר מרסן אחר, ובהעדר חוקה, פגיעה משמעותית בכוחו של ביהמ"ש משמעותה פגיעה ישירה בזכויות האדם והפרט בישראל.